רְשִׁימוֹת עַל הָאָדָם הַתַּרְבּוּת וְהַמְּדִינָה

משה ניסים

יום חמישי, 9 במרץ 2023

האם תשרוד רפובליקת ויימר הישראלית? 20 הערות (+ אחת) על הרפורמה המשטרית.

הרפומה לשינוי שיטת המשטר בישראל המתדפקת בימים אלה על סף ביתה הצנוע והרעוע של הדמוקרטיה הישראלית, מאיימת להחריבו ולהופכו לבית מסוג אחר. לא הכל מבינים לגמרי מהו אותו בית אליו הם עתידים לעבור אם השינויים המוצעים יכנסו לתוקף במלואם או בחלקם. במאמר זה אנסה להסביר על מה שמכונה "הרפורמה המשפטית" מנקודת מבטי, וכיצד היא עתידה להפוך את ישראל למדינה לא דמוקרטית.

עשרים הערות (ועוד אחת) על הרפורמה לשינוי שיטת המשטר בישראל:

1. מדובר ברפורמה משטרית - הרפורמה המוצעת היא רפורמה משטרית העוסקת במערכת היחסים בין רשויות השלטון, שעתידה לשנות את אופיו של המשטר בישראל. לא מדובר בחקיקת חוק או יישום מדיניות פוליטית במסגרת כללי המשחק, כמו הסכם שלום או מדיניות חברתית ליברלית או סוציאלית, מדובר בשינוי יסודות הבית הפוליטי - שינוי הוראות ההפעלה של השיטה הפוליטית בישראל. אטען כאן כי השינוי יהפוך את ישראל למדינה בעלת משטר לא ליברלי. ובמילים אחרות, למשטר שאינו דמוקרטי במובן המודרני של המושג.

המודל הדמוקרטי של מדינת ישראל - ישראל היא דמוקרטיה שברירית עוד לפני שנהגתה הרפורמה לשינוי שיטת המשטר. מדינת ישראל היא יצור שנקרא במדע המדינה "דמוקרטיה ליברלית". חשוב לציין כי גם על היותה כזו יש מחלוקת רבה בקרב החוקרים מהתחומים הרלוונטיים. אין תמימות דעים במחקר שישראל מייצגת את הדגם האידיאלי של דמוקרטיה ליברלית. ההיפך הוא הנכון, במחקר יש לא מעט חוקרים הטוענים כי ישראל היא דמוקרטיה לא-ליברלית (למשל סמוחה) ויש הטוענים שהיא כלל לא דמוקרטיה (למשל יפתחאל).

3. "החתונה הקתולית" של הדמוקרטיה - דמוקרטיה ליברלית, באופן כללי, היא סוג של דמוקרטיה אשר מקדשת את "החתונה הקתולית" שנערכה במרחב הנתון להשפעת רעיונות המודרנה במאות השנים האחרונות. התפתחותה של הדמוקרטיה הליברלית עוברת דרך שלושה צמתים במאה העשרים: 1918 - סוף מלחמת העולם הראשונה; 1945 - סוף מלחמת העולם השניה; 1989 - נפילת הגוש הקומוניסטי. כיום, כשעושים שימוש במושג "דמוקרטיה", מתכוונים אך ורק למודל שנולד כתוצאה מחתונה זו: דמוקרטיה ליברלית. לסיכום, במקור, הדמוקרטיה והליברליזם, היו שתי תיאוריות נפרדות, שבאו בברית נישואים היסטורי-פוליטי. [מקור]

4. הדמוקרטיה הקלאסית - משמעותה הבסיסית של הדמוקרטיה היא בפשטות "שלטון העם": ההחלטות מתקבלות ע"י הציבור. נציגיו שואבים את הלגיטימציה לשלוט מתוקף החלטות הציבור, כפי שאלה משתפקות בתוצאות הבחירות. מדובר בשיטה פוליטית שלילית. כלומר, יש דגש על שאלת "כיצד" הדברים פועלים, ולא על "מה" הם הערכים שמנחים את ההחלטות. על השאלה "מהי החלטה לגיטימית בסוג כזה של דמוקרטיה?", נענה על פי מבחן הליך ההחלטה בלבד, ולא על פי מבחן תוכן ההחלטה. כל החלטה בדמוקרטיה כזאת תהיה לגיטימית כל עוד היא התקבלה ע"י הציבור או ע"י נציגיו.[מקור]. 

5. הליברליזם התיאוריה הליברלית עונה על שאלת התוכן: "מה" הם הערכים של השיטה. בפשטות, הליברליזם הקלאסי מקדש את חירויות הפרט, ומתוך תפיסה פילוסופית זו נגזרו היסודות למדינה הליברלית. עם הזמן אל מושג "חירויות הפרט" התווספו ערכים נוספים, ובעולם כיום מקובל לראותם כיסודיים לתיאוריה: ערך כבוד האדם, חירות ושוויון. מדובר בתיאוריה בעלת תפיסה פוליטית חיובית. כפי שיש דמוקרטיה ללא זכויות, כך יש ליברליזם ללא דמוקרטיה. כיצד הליברליזם ללא דמוקרטיה יענה על השאלה "מהי החלטה לגיטימית בסוג כזה של משטר?", על פי מבחן תוכן ההחלטה בלבד.

6. תיאוריות משלימות - מצד אחד, בין שתי התיאוריות יש התנגשות בשל העובדה שהן מונחות ע"י שאלות שונות. מצד שני, דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להתקיים ללא ליברליזם, וליברליזם לא יכול להיות לגיטימי ללא דמוקרטיה. מדובר בשתי השקפות הפוכות שקיומן תלוי אחת בשניה. אפשר לדמות זאת לעולם המושגים הפיזיקלי: למטען חיובי (ליברליזם הנושא עמו את התוכן) ומטען שלילי (הדמוקרטיה עם מנגנון הפעולה) הנצמדים זה אל זה במערכת יחסים של חיבור.

7. חתונה בלתי נמנעת - החיבור בין שתי התיאוריות הוא בלתי נמנע יותר משהוא רצוי, ואסביר. לדוגמה: לא יעלה על הדעת שנכנה בחירות דמוקרטיות, מערכת בחירות שרק לאזרחים ממוצא מסויים מותר להצביע, או שלאזרחים עשירים יש קול כפול. מדוע? כי ערך השוויון, הליברלי, הוא המנחה את הדמוקרטיה המודרנית. גם אם רוב של הציבור יחליט שלעשירים יש קול כפול, אין מדובר בהחלטה דמוקרטית. בדומה לכך, לא נכנה דמוקרטיה מדינה אשר לא מאפשרת בחירות חופשיות, למשל בחירות אשר בהם מועמד אחד או שחל איסור להציג רעיון פוליטי הסותר את התפיסה הפוליטית של המפלגה השלטת. מדוע? כי ערך החירות, הליברלי, הוא המנחה את הדמוקרטיה המודרנית. 

8. שלטון מוגבלעקרון היסוד של המשטר הדמוקרטי-ליברלי, הוא עקרון הגבלת השלטון. מהותה של הדמוקרטיה הליברלית היא שהציבור הוא זה ששולט באמצעות בחירות, אך עם מגבלות. כלומר, לא כל החלטה של נציגי העם (השלטון) היא לגיטימית. בפשטות - לא כל החלטה של העם היא דמוקרטית. ישנו תוכן שלא ניתן לפגוע בו, והתוכן הוא הערכים הליברלים. חוק שעבר ברוב קולות שנשים לא יוכלו לרכוש השכלה - הוא חוק לא דמוקרטי, גם אם התקבל ברוב קולות בפרלמנט לגיטימי ונבחר.

9. חוקה ליברלית הסכם הנישואים בין הדמוקרטיה לליברליזם היא "החוקה הליברלית". לגבי מושג החוקה ישנו בלבול - לא כל חוקה היא חוקה ליברלית, כמו שלא כל דמוקרטיה היא ליברלית. החוקה הליברלית מגינה על הערכים הליברלים למען כל הציבור ולמען הפרטים שבו, מפני כוחו של השלטון. מדינה שבה מוכרים ומוגנים זכויות היסוד הליברליות, היא מדינה ליברלית. לכן, החוקה הליברלית תכלול הפרדת רשויות ומערכת של איזונים ובלמים בין שלוש רשויות השלטון, ותבטיח את עצמאותה של מערכת משפט שפועלת על פי עקרונות החוקה הליברלית.

10. חוקה משוריינת - חוקה ליברלית טובה היא "חוקה משוריינת", אשר מעניקה הגנה על כללי המשחק הדמוקרטיים והערכים הליברליים. כללי המשחק והערכים הדמוקרטיים צריכים להיות מוגנים מפני החלטותיו של רוב מזדמן, היינו הם קשיחים וניתנים לשינוי רק באמצעות רוב מיוחד שנקבע מראש. ככל שאחוזי השריון גבוהים יותר לטובת שינוי, כך החוקה הליברלית חזקה יותר ומוגנית מפני החלטות של שלטון שרירותי. השריון הוא אחד הדרכים להגביל את השלטון מפגיעה שכזאת. חוקה לא משוריינת, שניתן לשנות חלקים ממנה באמצעות רוב רגיל שנתון לשלטון גם ככה, היא לא חוקה ליברלית, מפני שהיא לא מגינה באמת על הערכים.

11. הרפורמה והמשטר בישראל - הרפורמה לשינוי שיטת המשטר המוצעת תסיר את המגבלות העומדות בפני הרוב השולט בשתי רשויות השלטון: הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, וע"י כך תהפוך את מדינת ישראל למדינה שאולי מקיימת בחירות ופרוצדרות דמוקרטיות, אך לא ניתן יהיה לכנותה דמוקרטיה. 

12. "אל תדאגו, לא יקרה כלום" - טענה שנשמעת היא שהשלטון לא יפגע בזכויות האזרחים. כמובן שמדובר בהבל, שכן שלטון מוגבל הוא שלטון שלא יכול לבצע פעולות שכאלה, ולא שלטון שמטוב ליבו "נותן את הבטחתו" לא לפגוע בזכויות האזרחים. רק במדינה לא דמוקרטית זכויות האזרח הן חסרות הגנה מפני כוחו של השלטון. לדוגמה: אדם נכנס להתקלח, ולפני שהוא נכנס למקלחת, נאמרים לו הדברים הבאים ע"י אדם קרוב - "רק שתדע שיש מצלמה שנמצאת בחדר המקלחת, אבל אל דאגה, אני לא מתכוון להציץ בה, אתה יכול לסמוך עליי:". למעשה, הפגיעה מתרחשת גם אם לא בוצע דבר לכאורה, אלא רק יש ביד אותו אדם האפשרות להציץ במצלמה בכל רגע נתון. לכוחו של אותו אדם קרוב אין גבולות, והחשש והפחד שאותו אדם שנכנס להתקלח יהיה ברור ומובן, ולמעשה הוא נתון לשליטה חיצונית כתוצאה מכך. 

13. ארבעת הנושאים שבהם מוצעים שינויים, שלכולם מכנה משותף אחד: הסרת מגבלות העומדת כיום בפני החלטות שלטוניות ע"י בית המשפט והיועצים המשפטיים:

14. ביטול עילת הסבירות - עילת הסבירות משמשת את בית המשפט כדי לבחון החלטות שלטוניות. בית המשפט יכול לפסול החלטות במקרים שבהם ההחלטה היא קיצונית במיוחד, למשל אם התקבלה מתוך שיקולים זרים ובלי שניתן משקל ראוי לשיקולים הרלוונטיים. ההצעה לביטול גורף של עילת הסבירות משמעותה צמצום יכולתו של בית המשפט לבחון החלטות שלטוניות רבות המתקבלות מדי יום: החלטות על מינויים או פיטורים, תמיכות ציבוריות, תכנון ובנייה, העמדה לדין פלילי ועוד. ביטול עילת הסבירות משמעו יכולת בלתי מוגבלת של השרים לקבל כל החלטה העולה על רוחם, למשל לפגוע בזכויות האזרח באופן קיצוני או לפעול תוך שחיתות שלטונית. ביטול עילת הסבירות ייטול מהאזרחים את הבלם הכמעט יחידי על כוחו של השלטון. [מצוטט מתוך: מקור

15. שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים; ביטול שיטת "הסניוריטי" למינוי נשיא לעליון - הוועדה למינוי שופטים מונה כיום תשעה חברים, מהם ארבעה נבחרי ציבור וחמישה אנשי מקצוע: שני שרים (אחד מהם שר המשפטים, שמכהן גם כיו"ר הוועדה), שני חברי כנסת (לפי נוהג שהתערער בשנים האחרונות, לפחות אחד מהם נציג של האופוזיציה), שלושה שופטים (נשיא בית המשפט העליון ועוד שני שופטים אחרים של בית המשפט העליון, שנבחרים על ידי חבר שופטיו), ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. שיטה זו מעוגנת בחוק יסוד השפיטה משנת 1984. על פי הרפורמה המוצעת לקואליציה או לנציגים שהיא ממנה רוב מוחלט בוועדה לבחירת שופטים, ותאפשר לקואליציה שליטה מלאה בבחירת השופטים לכל הערכאות. יתרה מכך, תשתנה גם הדרך שבה נבחרים נשיא בית המשפט העליון ומשנהו. במקום מקרב חבר שופטי בית המשפט העליון כפי שנעשה היום (נהוג לגביהם בחירה אוטומטית לפי ותק – או "סניוריטי"), תוכל הוועדה לבחירת שופטים בשליטת הקואליציה לבחור אותם גם מבחוץ. [מעובד מתוך: מקור

16. פסקת ההתגברות - בהיעדר חוקה פורמלית, יש בישראל חוקי יסוד המסדירים את חלוקת הסמכויות בין מוסדות השלטון ומעגנים חלק מזכויות האדם והאזרח. "פסקת ההתגברות" היא כינוי למנגנון שיאפשר לכנסת לחוקק חוק ה"מתגבר" על החלטת בית המשפט. כלומר, אם תחוקק פסקת ההתגברות היא תאפשר לכנסת לחוקק חוק שנפסל מחדש, למרות פסיקת בית המשפט מפורשת המגדירה אותו כחוק הסותר חוק יסוד, ברוב של 61 חברי כנסת. רוב שכאמור יש לכל קואליציה. [מעובד מתוך: מקור] המשמעות היא ברורה: הרוב יוכל להעביר כל חוק, ללא ביקורת שיפוטית.

17. יועצים משפטיים - מינוי וסמכויות - מהלך נוסף הקשור לרפומה הוא הפיכת תפקיד היועץ המשפטי במשרדי הממשלה למשרות אמון, כך שמינוי והדחת יועץ משפטי ייעשו לפי שיקול דעת מנכ"ל המשרד, איש אמונו של השר הממונה. זאת חרף המצב הקיים כיום שבו יועצים משפטיים במשרדי הממשלה – כמו מרבית המשרות בשירות המדינה – מתמנים באמצעות מכרז. שינוי דרך מינויים ופיטוריהם של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה יפגע בעצמאותם ובאי-תלותם. הדבר יעקר את תפקידם כ״שומרי סף", שיחד עם תפקידם לסייע למשרדם להגשים את מדיניותו מבחינה משפטית, הם נדרשים גם להקפיד על כך שהמשרד הממשלתי פועל בהתאם לחוק ולמנהל התקין. הכפפת היועצים המשפטיים לדרג הפוליטי תפגע בשלטון החוק ובמנהל התקין, ועלולה לגרור פגיעה נוספת באמון הציבור בממשלה, שלא יוכל עוד לסמוך על כך שהתקיימה בחינה ראויה של חוקתיות וחוקיות החלטות הממשלה או פעולותיה. הפגיעה במעמד היועצים המשפטיים תצטרף לפגיעה אנושה בכפיפות הממשלה בישראל לשלטון החוק, לעקרונות החוקתיים של ישראל ולזכויות האדם. [מצוטט מתוך: מקור]

שלוש בעיות:

18. בעיה 1: "אבל בישראל אין חוקה, אז אפשר להעביר רפורמה כזאת". נכון ולא נכון. - אכן, ישראל היא דמוקרטיה ליברלית ללא חוקה מלאה, או חוקה פורמלית. המשמעות היא שהאזרחים בישראל התרגלו לחיות במדינה ליברלית ללא חוקה ליברלית, והתוצאה באה לידי ביטוי באפשרות להעביר את עיקרי הרפורמה. חוקי היסוד בישראל מתפקדים כמעין חוקה. מדוע מעין? כי אין מסמך אחד; היא לא משוריינת; היא לא עוסקת בכל הנושאים שחוקה עוסקת בהם, כגון חוק יסוד החקיקה - העובדה שלא הצלחנו לגבש חוקה ליברלית שתמנע העברה יוזמות כגון אלה המוצעים, היא סוגיה שלא ניתן לחמוק ממנה ויש לשנות מצב זה. תומכי הרפורמה יכולים לטעון, במידה רבה של צדק, אם אפשר לעשות זאת במסגרת כללי המשחק הנתונים, זה בסדר. 

19. בעיה 2: "אבל בישראל הרשות המחוקקת לא העניקה לבית המשפט סמכות לפסול חוקים". נכון ולא נכון. - אכן, לא נכתב שחור על גבי לבן בחוק יסוד שניתנה סמכות לבית המשפט לפסול חוקים. יחד עם זאת, הטענה שהסמכות נלקחה ע"י בית המשפט לא מחזיקה מים משתי סיבות: א. כל מהותו של חוק יסוד הנוגע לזכויות, הוא להגן על הזכויות האלה, ואם אין כלי שבאמצעותו ניתן למנוע פגיעה, אז אין כל טעם בחוק היסוד. אין טעם בהכרה בזכויות אם אין מנגנון מגן עליהן מפני פגישה של השלטון. ב. החל מאמצע שנות ה-90 ועד היום לא מצאה לנכון הכנסת לתקן את החוק כך שימנע מבית המשפט לפסול חוקים - ניתן לומר שהכנסת קיבלה זאת במשך כמעט יותר משלושים שנה את מערכת היחסים הללו, במסגרתן נפסלו עד כה 22 חוקים. 

20. בעיה 3: ומה עם העם לא רוצה ליברליזם? (מה עם הדמוס לא רוצה קרטוס) - בעיה תיאורטית זו יכולה להיות מעשית בהינתן ואכן רוב גדול של אזרחים, כלומר, הרבה יותר מ-50% לא מעוניינים בערכי החירות והשוויון, מה אז? אז כן, הדמוקרטיה יכולה להתאבד, ובסופו של דבר החוקה לא יכולה להגן על אלה שאינם רוצים להיות מוגנים (ע"ע רפובליקת ויימר). בסוגיה זו יש את המחמירים ויש את המחמירים מאוד. המחמירים יאמרו שניתן לבטל את הליברליזם באמצעות רוב מיוחד, והמחמירים מאוד יאמרו שלא ניתן לבטל לעולם את הליברליזם, גם לא באמצעות רוב של 100% מחברי הפרלמנט. זו בעיה, כי בישראל ניתן לבטל את ערכי החירות באמצעות רוב רגיל: אז כן, העם יכול לפגוע בזכויותיו.

21. הגיע הזמן לבסס באופן מלא את הליברליזם הפוליטי בישראל - היוזמה ההרסנית של הממשלה הנוכחית מלמדת אותנו שיש צורך בכינונו של חוק יסוד החקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות וישריין ערכי יסוד ליברליים. לאחר שהמאבק נגד הרפורמה לשינוי המשטרי יסתיים, יהיה צורך בפעולה אזרחית רחבה, במסגרתה תעלה הדרישה לכונן חוק יסוד זה שיעניק הגנה עתידית מפני יוזמות שכאלה. העובדה שצריכה להדאיג כל אזרח ואזרחית במדינה היא, שכרגע, במצב החוקתי של מדינת ישראל, ניתן באמצעות רוב לא מיוחד לבטל הדמוקרטיה. לכן, גם אם תרד הרפורמה מסדר היום, לא יהיה מדובר בניצחון מלא, אלא תחילתו של מאבק למען שריונם של ערכי היסוד כפי שאלה נקבעו ע"י מנסחי מגילת העצמאות. אם לא יחוקק חוק יסוד זה ברוח ליברלית, תישאר מדינת ישראל בשברירותה החוקתית על כל המשתמע מכך.

22. סיום הכיבוש - במסגרת כינונה של החוקה הליברלית, יהיה צורך חיוני להחליט על גבולות המדינה. מדינה לא יכולה להיות דמוקרטית אם היא מקיימת משטר צבאי על אוכלוסייה של כשני מיליון בני אדם משוללי זכויות. 

יום שבת, 18 באפריל 2020

חיבור קצר על "בחורף" מאת י.ח ברנר


חיבור קצר על "בחורף" מאת י.ח ברנר
"הנה אני יוצא מרשות אבי ונכנס לרשות אני" (פרק ח')

בחיבור קצר זה אתייחס אל התהליך הנפשי-קיומי שעובר ירמיה פאיירמן, בן דמותו של י.ח ברנר, בנובלה "בחורף" שיצאה לאור ב-1904. אם הייתי עורך חיפוש קפדני בעקבות מספר ההתייחסויות שזכתה יצירתו הגדולה הראשונה של ברנר, אני מניח שהייתי מוצא עשרות אם לא מאות חוקרים, סופרים וכל מיני דיכפין, שהעירו הערותיהם וקבעו קביעותיהם עליה. איני מתיימר לקרוא את כל קודמי בטרם אגש למלאכת החיבור, וזאת משתי סיבות עיקריות: א. אין בי יומרה אקדמית של חוקר ספרות הנדרש לחדשנות ומקוריות. ב. קריאה מסוג זה הייתה לבטח מוציאה אותי מנתיב הרהורי ומסיטה אותי לדרכים נוכריות שלא התכוונתי להגיע אליהן מלכתחילה, ובכך היה נחתם הגולל על הרהורי הראשונים, שלהם יש ערך לדידי. 

ברנר חושף בפנינו את סיפורו הביוגרפי ע"י תיאור ילדותו ובחרותו של ירמיה פאיירמן, גיבור הנובלה. תיאור זה שנמשך מהולדתו והתעצבותו של ירמיה בבית אורתודוקסי טיפוסי ב"תחום המושב" במאה ה-19, ומסתיים בזמן כתיבת הנובלה (שהיא מעין יומן שכותב המספר) לאחר יציאתו של ירמיה אל מחוץ לעולם המסורת ודת אבותיו, מתרחש רובו ככולו "בחורף". חורף חייו של ירמיה פאיירמן הוא חורף חייו של ברנר האדם, הסופר וההוגה בסיר הלחץ היהודי של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 באירופה. תקופה בה החילון והלאומיות צברו תאוצה וחדרו גם לתחום המושב ולקהילות יהודיות מסורתיות, והציבו אתגר זהותי חדש בפני היהודים אשר ביקשו להם חיים אחרים.

"בחורף" עוסק בתהליך יציאתו של הגיבור מחיי הטרונומיה בהם הוא מתפקד כחומר ביד היוצר, אל חיי אוטונומיה בהם הוא נע ונד בחלל ריק ללא קורת גג אלוהית סוככת. התקופה הראשונה ההטרונומית מתוארת בתחילתו של הספר, בו הוא גדל בבית אורתודוקסי, לאב "מתנגד" קפדן המצפה ממנו להשתכפל כפי שאבות אבותיו השתכפלו לפניו, כמצוות אנשים מלומדה: לצמוח ולהשתקע באוהלה של תורה בקהילה היהודית המקומית. וירמיה אכן לא מכזיב בתחילת דרכו ומגלה יכולות מרשימות של למדנות ולהט דתי. שינוי בתפיסתו היסודית את הדת ואורחות חייו המסורתיים מבית אבא, מתחיל כאשר הוא עוזב יחד עם חברו עובדיה (בן דמותו של אורי ניסן גנסין), ללימודים בישיבה בעיר אחרת, ובה הוא מתחיל לגלות את אותו ניצוץ עליו כתב ביאליק, זה שהסתתר בצור לבו: התשוקה לכתיבה, ליצירה עצמית-עצמאית, לא תורנית, יצירה שלא לשם שמיים. ובנקודה זו מתחילה לה עונת החורף, "חורף בלי אביב, בלי קיץ קודמים לפניו - חורף - עולמים!" (פרק ל"ד), במקום בו רגליו של ירמיה פוגשות לראשונה בחייו קרקע רעועה ללא יסודות מקדש. "לאחרונה בא הקריזיס המוחלט. נהרס המקדש, נסתר הכותל, נפנה המקום. הבעירה ללהב יצאה. כלו ימי שחרותי…" (פרק י').

שלושה קולות
הדרמה של הנובלה מתרחשת בפרוזדור המוביל מאולמה ההיסטורי והמפואר של יהדות אורתודוקסית אל אולם חסר שם, קר ועירום מכל תמונה. בזה האחרון מגיע השיטוט הגדול ומגיעה גם השתיקה, בחורף. שיטוטיו הפוסט-דתיים של פייארמן מתרחשים בשתי זירות שהן פיזיות ומטא-פיזיות בו בזמן: בבית הוריו ובקרב בני דורו אשר יצאו כמוהו מאוהלה של תורה.  שתי הזירות הללו הן מקור התעצבותו מחדש כאדם. במקום האקטיביות והפלפולים הלמדניים של עילוי חריף שמאפיינים את תקופת חייו הראשונה המסורתית-הטרונומית, התנהגותו בתקופת חייו השניה מאופיינת בפאסיביות ושתקנות נוכח הקולות הבוקעים משתי הזירות לעיל. בחורף חייו שלושה קולות זועקים אליו והוא נותר בשתקנותו:
א. קול מן העבר המסורתי - קורא אליו לשוב אל חיקה של מסורת, דת ומשפחה. קול הנשמע בעיקר מפי אביו. ובכלל - הדיאלוג בין האב לבנו הוא אחד מעמודי התווך של הנובלה הזאת.
ב. קול מן ההווה הפרטיקולרי - קולה של התנועה הציונית ונציגיה, המציעה נתיב מילוט לבני דורו של פייארמן מן הדת היהודית וזאת מבלי להתבולל. 
ג. קול מן העתיד האוניברסלי (ובחלקו אוטופי) - הנחלק לשניים: בין תפיסתו של הקולקטיביסטית מרקסיסטית של חיימוביץ, לבין תפיסתו הניהיליסטית אינדיבידואלית של בורסיף. קולות אלה אינם בעלי גוון דתי, אלא פילוסופי, אזרחי רפובליקני, סוציאליסטי חובק-כל.  

"מדוע אינך מבקש לשבת?"
פאיירמן רואה את הקולות הללו באותו אולם ריק, אליו הוא מגיח חסר כל. "אני [...] נכנס אל החדר הריק ויושב על אחד מן הכסאות המהודרים בתנועתו של איש, שהוא מתיירא בכל רגע, שמא ישבר איזה דבר" (מתוך פרק י"א; בביתו של מלמד בעיר N) מה עושים בחדר ריק ללא ההיסטוריה והמסורת של אבותיך שיהיו לך מורי דרך? פאיירמן חושש שמא תישבר רוחו והוא ישוב חסר-כל לעולם התורה. אך הוא בעיקר שותק בזירת העיר N, זירה אשר מתאפיינת בדיונים וויכוחים בלתי פוסקים של יהודים, אשר בחלקם עזבו ישיבות ומשפחות ובחלקם היו כבר לילדים למשפחות שהתרחקו מעולם התורה. ויכוחים על מרקסיזם, בורגנות, אידיאל האדם, ציונות, השפה העברית, סוציאליזם, ניטשה, טולסטוי, יידיש, התבוללות, הדת היהודית, אתאיזם והכל מתבשל לו בסיר אחד במוחו של פאיירמן שמשחק את תפקיד העיתונאי המדווח מן השטח, המתבונן מן הצד, השותק. הוא אינו יודע כיצד לנהוג נוכח הקולות החדשים שהוא רואה, קולות המבשרים מלאות וודאות - "טרקלינו של חיימוביץ אינו ריק" (פרק ט"ז). למרות הבלבול שאופף אותו בתקופה זו, הוא יודע שזירה לא נעימה זו היא הזירה עמה יצטרך להתמודד בחורף חייו, חשוף, ללא הגנה מטאפיזית, כדי שיספוג ויצמח ויתעצב אדם חדש, אחר. שתיקתו מבשרת את תפיסת עולמו שהולכת ומתגבשת אט אט ברוחו, גם אם לא בצורה מודעת: אם יש מקום בו הוא חפץ להיות הוא בעולם הספקות הרחוק מאידיאולוגיות דוגמטיות הכובלות את מוחו, ידיו ורגליו של האדם בשלשלאות ברזל. הוא מעדיף לשתוק מאשר להיות סנגורה של אידיאולוגיה אלטרנטיבית וריקה שאמורה למלא את החלל שהותיר מות האלוהים בלבו. ושתיקתו מזמנת התבוננות וביקורת שמחוץ לעולם הדיונים, הוא אינו לוקח חלק אמיתי ופעיל בדיונים בעיר N, אלא כמשקיף חוקר המאפשר לקולות לעבור דרכו בחופשיות - אולי קול אחד יגע בו. דחייה או קבלה בהמשך. סיבה אפשרית נוספת לשתיקה: הספקות בהן נמצא פאיירמן כמעט ולא באות לידי ביטוי בשאלות או דברי תוכחה אחרים כלפיי חבריו, הוא יודע שאין הוא בן המקום (הוא עוזב ל-N מ-צ. שהיא לכאורה מקומו) ולכן מחריש. "אין לי מקום" (פרק ל"ד). כדי לדבר יש לעבוד על מרחב, על מקום, וכדי שתוכל להתחיל לעבוד על מקום לעצמך, אתה חייב להאזין. וזה מה שעושה פאיירמן, שותק שתיקה קיומית.

"אבל בכל זאת קם (אביו של פאיירמן - מ.נ) מעל משכבו ונטפל אל חברתנו, ואגב נתחכך בי ולחש על באזני 'נו, מה זה אינך מבקש לשבת?.. מה אתה שותק?..'"

דבריו אלה של אבי פאיירמן אליו, מבטאים את הקול הקורא לו לשוב ולהפסיק נדודיו ולהתיישב (הגם ניתן לקרוא את בקשת אביו אליו גם כ-מדוע אתה לא מבקש מחבריך שהגיעו לשבת). זהו הקול מן העבר. התהליך בו הוא נמצא הוא רגשי ואינטלקטואלי, והקול שהוא שומע משפיע על הרגש ומועך את קרביו.  "לא! אסור לי להיות אכזרי כזה! לא אעזוב את בית אבותי. מי לי בלעדיהם? הכל לא חשכו מפני רוק, והם מרגישים אהבה לי. האבעט בם? לא, לא אהיה קשה כארז. אלכה באורחותם – וייטב לי." (פרק י'). הוא רואה בעזיבה אכזריות שתהיה לו לרועץ בכל מקום אשר יבחר ללכת. אך למרות הקושי הרגשי הגדול, פאיירמן, שקיבל כבר החלטה בתוך תוכו, מחליט לעזוב:

"וצ., עיר מולדתי, עומדת על הדרך, העוברת מעיר ה“קיבוץ”, שבה למדתי, אל העיר N. וכשנסעתי ל- N, הוכרחתי לסור אל בית אבותי (הדגשה מ.נ). המסווה שהוכרחתי לשים על פני כשהייתי בבית אבותי, היה קשה לי מאד, אך אני הצדקתי את עצמי; הרי לא להנאתי אני מצטבע, אלא לשם מנוחת אבותי, שאף על פי שהם “מורדי אור”, עם כל זה אין לי הרשות להרעימם, ולהרעיל את חייהם. ולכאורה עלה הדבר יפה: אני עוד לא הורגלתי להתנהג בחפשיות, לשבת ב“גילוי-ראש”, לאכול בלי ברכה, וכדומה מן הנוגע למעשה. ואולם השינוי ברוחי, “הגדול כתהום”, התפרץ החוצה למרות כל זהירותי. (הדגשה מ.נ)" (פרק י')

פאיירמן מרגיש שהוא הוכרח לסור אל בית אבותיו, והוא עושה זאת, אך השינוי ברוחו גדול כתהום כלשונו, והוא כבר בדרך ל-N. שם המקום לחפש לו מקום. 

טולסטוי וניטשה: נביאים לנער שמחוץ לעולם
יציאתו של פאיירמן אל עולם הכפור הדורש מאמץ בחיפושים אחר קורת גג מטאפיזית, או אלטרנטיבה לקורת גג שכזאת, אינם נעשית ללא חלופה למנהיג הרוחני. את הסמכות הרבנית שאביו היה נציגה עלי אדמות, הוא מחליף בנביאים בעלי תפיסה אנתרופוצנטרית מובהקת לתקופת החורף. אך ההבדל בין שתי הסמכויות הוא כפול - ראשית, הנביאים האחרונים נבחרו על ידו ואילו הנביאים הראשונים נכפו עליו הר כגיגית. שנית, מהותית הנבואה שונה. הנביאים הראשונים מציעים אידיאולוגיה דוגמטית חיובית, ואילו הנביאים האחרונים, בעיקר ניטשה - מציעים אידיאולוגיה שהיא שלילית ביסודה, במובן הזה שהיא לא מציעה או מכתיבה לקורא את הדרך, אלא דורשת ממנו לכתוב את דבריו ולסלול את דרכו. היא מציעה ליצור עט אישי ליצירה עצמית ולא ספר מוגמר. 

את טולסטוי מכנה פאיירמן "נביא האדם שבי", כלומר - הוא מעין דובר אישי שמסייע לקולו הייחודי לצאת החוצה אל העולם, בניגוד לנבואה שעושה את הדרך ההפוכה, מן העולם פנימה, ומנסה לדכא את הקול הייחודי:
"בעת ההיא, בראשית התוודעותי לחיימוביץ, היה טולסטוי הנביא של האדם שבי. אמרותיו הפשוטות, ההגיוניות, הרַגָשות, היוצאות מעומק הלב, ההתנפלויות הנלהבות על קלקלת הציביליזציה, על המדעיות הגאיונה על האמנות הכוזבה, על רקבון חיי הכסף, – כל זה עשה עלי רושם עז מאד. אני הייתי אז נער שמחוץ לעולם, מבקש אמת" (פרק י"ב).

הוא נמשך אל הקריאות האוניברסליות-פציפיסטיות של טולסטוי, שלא מאפשרות לו ללמוד. "אני מוסיף להתרכז ולהביט בציורים, בעיגולים ובריבועים שלפני – וידי נמשכות בלי-משים מאליהן וחוטפות את טולסטוי המונח אצלי" (פרק י"א). הוא גומע את דבריו ומתחיל לעצב את אישיותו ברוח הנביאים שהוא עצמו בחר. ניטשה מוזכר בעיקר בבוז ע"י חיימוביץ, אשר רואה בו נביא שקר אריסטוקרטי אשר הגותו תיפגע באינטרס של הפרולטריון, והוא מנסה להניא את פאיירמן מאידיאולוגיית על-האדם שמציע הגרמני הידוע. "כמה מכזבים האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכתיבה – וכותבים; בזים להעתונות, לההמון, להקוראים – ומטים בלב דופק את אזניהם לשמוע את משפט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל עצמם הם כותבים – ומדפיסים; שדים ורוחות… בני-אדם עליונים… חַה-חַה-חַה…" (פרק י"ד).

פאיירמן חווה את תקופת החורף הבלתי נגמרת של חייו באולם ריק ללא קורת גג מטאפיזית, רק מספר כתבים אנושיים של טולסטוי וניטשה מדריכים אותו. לחורף בנובלה זו משמעות כפולה - הוא גם מקור הסבל והניכור, אבל בו בזמן הוא מתפקד כמקור לצמיחת ויצירה עצמית, השלב עמו צריך פאיירמן להתמודד כדי להפוך לאיש, לאדם, לאחר. לכן, מצד אחד הוא מבכה את החורף: "היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחיוורת לה, אלא שמש-קיץ, עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב" (פרק ל"ו). הוא אינו רוצה בחורף, הוא משווע לחיות חיים מלאים, שכן הוא אוהב את החיים "אני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו… ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה…" (שם). והחלק השני של חייו הוא ללא החורף, אך מה יחליף את הצורף שבחורף, שהוא נשמת אפו של פאיירמן היוצר עצמו מתוך עצמו? הפרק האחרון הוא גולת הכותרת של היצירה כולה, והוא חותם לדעתי בדיוק בדילמה זו: האם החורף הוא ממית או מחייה? כיצד עליי לנהוג בפרוזדזור החורף הריק? כיצד אתמודד עם מלאות ושמש שאולי יחתמו את הגולל על יצירתי ועצמאותי? 

וזהו כל פרק ל"ז הסוגר את היצירה כולה בסימן שאלה, אשר פאיירמן יוצא מ-N בה הוא שמע וראה קולות הרבה, אל עבר עיר אחרת, חדשה בשם א. (שהיא גם האות הראשונה - רמז לכך שהוא נכנס אל חדרו ומתכוון ליצור אותו בעצמו):
ליל סגריר היה.
באחת מן התחנות הקטנות, בדרך העולה מ-N לא., הוּצאתי מתחת הספסל בעגלת מסילת-הברזל והעמדתי לפני פקיד בית-הנתיבות.
לא כסף, אף לא מלתחת היו בידי – ונעזבתי לנפשי.
ישבתי על ספסל, אך השומרים שלחוני אל המקום אשר באתי משם.
– הלא לילה…
– פה יש כפר…
– רחוק מזה?
– לא יותר משלוש פרסאות…
– ויהודים יש שם?
– אין שם מוֹשקה…
– ובכן… איך…
– “לֵך” – יֵאמר לך!..
– גֶשֶפטמאַכֶר-יהודים, ידעתיכם! – נהם בעל הכובע האדום, כשעבר על ידי, בכעס עצור.
קמתי ויצאתי.
“ז’נדאַרם” רם-קומה שמר, מאפס מעשה, את צעדי.
עברתי את הסוללה, את האַתיקים הריקים, את הפנס המאיר… מאחרי כל אלה היו צרורים גזרי עצים – ואשכב.
נטפי גשם ושלג ירדו ארצה.

הנובלה מסתיימת בתמונה נהדרת. בדרכו של פאיירמן לעיר חדשה הוא יורד בתחנת רכבת ומחפש מקום. כבר בתחילת הדרך הוא שוכב על גזרי עצים, ללא קורת-גג מעל לראשו, ונטפי גשם ושלג יורדים ארצה. בנקודה זו, אולי ניתן לומר שעם תובנה אחת יוצא פאיירמן ממסע זה, הוא כאומר - אני עם החורף השלמתי. אני שוכב בנחת, איני מתלונן על הקור, אני בדרכי ל-א. והגשם והשלג הם לי לעזר, חברים לדרך. איני צריך להתגונן מפני השלג, כי רק ממנו, ולא מחמימות והגנת בית אבותי, תבוא בשורת האני הטהורה. כך, פייארמן שנולד בעיר צ., עובר לעיר N ומסיים את מסעו בדרכו לעיר א. ומשם הוא אמור להתחיל מהתחלה.

תכונה מיוחדת אחת יש לדרמת החורף: היא כולה - 'המשך יבוא'…" (פרק ל"ד).


יום שבת, 13 באפריל 2019

אלוהות ושירה: על "דיוקן האמן כאיש צעיר"

חיבור קצר על דיוקן האמן כאיש צעיר מאת ג'יימס ג'ויס [הוצאת כרמל, 2016, תרגום: יותם בנשלום]
עניינו של הספר דיוקן האמן כאיש צעיר, שראה אור ב-1916, ברשתות המוזכרות בעמוד 211: "כשנשמה של איש נולדת משליכים עליה רשתות כדי שלא תוכל לעוף. אתם מדברים איתי על לאום, על שפה, על דת. עם הרשתות האלה אני מתכוון לנסות לעוף". ניסיונות של מעוף או המראה מתוך הבלתי ניתן. דיבור מתוך אוקיינוס של שקט אינסופי. הלחם והחמאה של המשורר. לא אטעה אם אקבע כי לפנינו מניפסט המודרניזם בספרות. חיי אמנות השירה והספרות בכלל, תלויים באי-תלות דתית, לאומית או תרבותית. ואת זה אני כותב מתוך ידיעה שלא ניתן לעשות זאת. התפיסה המודרנית של ג'ויס היא תפיסה רומנטית אידיאלית שלא מחזיקה מים במבחן התוצאה, כי לאן שמגיעה שפה - אין להיחלץ מלפיתתה, לא בלימוד מלאכותי ולא בהסתגלות טבעית-תרבותית. אין לצאת או להימלט מן התבניתיות הלשונית ומן התבניתיות המחשבתית, וכל ניסיון  ליציאה שכזאת תיעשה באופן מפוקח ומוגבל, למרות שבעיני המנסה אין פיקוח ואין מגבלה. כאן המקום לומר שאיני מכיר את כל יצירתו של ג'ויס, רחוק מזה, והשאלה שאני שואל את עצמי לאחר קריאת הדיוקן, היא: האם בסופו של דבר, על ערש דווי ולאחר פרסומו של פיניגנז וייק, היה מסוגל ג'ויס להכריז כי צלח הוא את משימת ההיחלצות כאשר יצא מגבולות אירלנד? כי מן הגיאוגרפי שוחרר. היופי שבספרות וברעיונות המוצגים בדיוקן, שהם לא נפגמים כלל מעצם טעות התם של המחבר. להיפך, יש בה בתמימות מתיקות השייכת לנערה מאוהבת בנער בלתי מושג.

ביצירה שפורסמה במהלך מלחמת העולם הראשונה מתרחשת מלחמה בלבו של סטיבן דדלוס, הלוא הוא ג'ויס הצעיר, הגדל ומתעצב באירלנד הקתולית באווירה דתית ולאומנית. הזירות המרכזיות בהן דמותו מעוצבת הן: המשפחה הגרעינית, בית הספר הדתי, הכנסייה והאוניברסיטה. ניתן לחלק את הדיוקן לשתי חטיבות, אשר מכתיבות את אופן פעולתו של סטיבן: החטיבה הראשונה - החטיבה ההטרונומית הנשלטת ע"י המסורת והדת הקתולית באירלנד. בראשה מושל ללא עוררין הפחד, היראה, הבושה, החטא והיא מאופיינת בהיגררות רעיונית ורוחנית. המגבלות המוטלות על המאמין הקתולי יכולות לאפשר לאמן חיי יצירה עתידיים הנשענים על חוויות ינקות, כפי שקורה בספר זה לסופר ג'ויס עצמו. אך אין אפשרות ליצור יצירה משמעותית, מודרנית או פוסטמודרנית, בעלת אמירה ייחודית ללא הניתוק או תודעת הניתוק. החטיבה השניה - החטיבה האוטונומית הנשלטת ע"י סטיבן עצמו. או בכל אופן ניכר שהוא מאמין שהוא שולט בה. ולצורך חיבור זה, זהו דיי והותר. בחלק זה נבנת הפלטפורמה שיכולה לבשר את בוא השירה, או כל יצירה אמנותית אחרת, בעלת מוטיבים ייחודיים/עצמאיים חדשים. יצירה משמעותית יכולה לצמוח מתוך תודעת האוטונומיה. וחשוב כאן להדגיש כי מדובר בתודעה, תודעת יחיד סובייקטיבית.
ג'ויס הצעיר, 1888

האמירה של ג'ויס בדבר היציאה מכור המצרף של היוצר: כיצד אם כן, תוכל אותה נשמה, מאותו ציטוט מעמוד 211 למעלה, להבקיע את חומות המצודה העתיקה? כיצד ישא בבושה אל מול משפחתו ואל מול אלוהיו? מהו אותו כוח שיעניק לו אות גבורה על מעשה שיעשה בעתיד, מהו אותו מגן שילך לפניו כעמוד האש? ג'ויס אומר שני דברים: אחד: אהבה - אותו כוח טרנסצנדנטי, שאינו כבול לרעיון קולקטיבי פוליטי או דתי, אלא משתית משטר של רגשות שבאות מתוך עצמך אל עצמך והלאה משם. כך בעמודים 175-176 מתואר על מפגש פתאומי ומקרי של סטיבן עם נערה יפה, ומשם הדרך לעצב חיים מחמרי החיים קצרה. "עיניה קראו לו, ונשמתו נענתה לקריאה. לחיות, לטעות, ליפול, לנצח, לעצב חיים מחומרי החיים!" [עמ' 176] שניים: שינוי מקום. המיקום הגיאוגרפי הופך את נשמתנו, לעתים בעל כורחה, לצייתנית או למהפכנית, תלוי היכן נמצא מושא כתיבתנו באותה נקודת זמן. המעבר מזירה אחת לשניה משנה את פני המציאות ועל ידי כך את סך כל האפשרויות העומדות לרשותנו. ואולי החשוב ביותר, יוצרת חיץ בין חוש הראייה לבין הרגש. השאלות הגדולות והרשיות ביותר מתעוררות במקומות מוכרים, עם שפה מוכרת, מנהגים. הריחוק מאפשר להתנערות מן הרשתות להיות אפשרית. האם זו הדרך הקלה בה בחר ג'ויס? אולי. ואין לדעת אם היצירות הגדולת היו נכתבות לולא הריחוק הגיאוגרפי.

לדעתי ספרו של ג'ויס מציג תפיסה, שיש שיאמרו שהיא רדיקלית, שהאלוהות הממוסדת אינה יכולה לדור עם היצירה. תנובתו או בריאתו העיקרית של היוצר, איש המילים, תלויה במעמדו המוחלט ככל יכול. לא בצינועת עסקינן, באמנות, האמן הוא בלתי מוגבל - לא באמצעותה של המסורת ואף לא באמצעותה של השפה. היטיב לתאר זאת ביאליק במילים "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, / נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, / לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – / כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא" [מתוך: לא זכיתי באור מן ההפקר]. ובאשר לתנובתו או בריאתו העיקרית של האלוהים: היינו הך. אין יכול אלוהים לדור בבית אחד עם אלוהים אחרים. לא תעשה לך אלוהים אחרים. ויש שיאמרו - הנה לפנינו יוצרים, סופרים, אמנים דתיים, דתיים מאוד, ואני אומר - אחד מהשניים: או שאינם אמנים או שאינם מאמינים, קרי: אין אלוהים בביתם. אם אין "כפירה" או אפשרות "כפירה" ביצירה, אין היא יצירה אלא יותר בבואתה של יצירה.

יום שלישי, 7 באוגוסט 2018

גרסת הליברליזם של הימין בישראל: ליברליזם פרטיקולרי במסווה של שיח אוניברסלי


בעקבות מאמרה של רוית הכט במוסף סוף השבוע של "הארץ" ("רציתם אמריקה") מהשלושה באוגוסט 2018.

"ניתן לדמיין ציר שבקצהו האחד הליברליזם המוחלט והאוטופי בו המדינה היא המינימלית ביותר, וחירויות הפרט הן המקסימליות ביותר ובעלות ערך, ובצדו השני הפשיזם המוחלט, בו המדינה היא מקסימלית ובעלת ערך, וחירויות הפרט הן מינימליות"

בשלושה באוגוסט 2018, התפרסמו חמישה מאמרים במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" בנושא ליברליזם. כל כותב הציע נקודת מבט מסוימת ודן בה בהתייחס למושג האמור. אתייחס כאן למאמרה של רוית הכט, הנושא את השם "רציתם אמריקה".

במאמרה מתארת הכט את "הגיור", כלשונה, שעברה האידיאולוגיה השמרנית מבית היוצר של המפלגה הרפובליקנית האמריקאית בישראל. היא טוענת כי הימין הישראלי מצא שיח ליברלי שמרני, אשר מספק לו תפיסת עולם הוליטסטית שפותרת קשיים רעיוניים לא מעטים לאותו מחנה. הניתוח שלה הוא השוואתי, אשר מתמודד עם ההבדלים בין האתגרים עמם מתמודד השיח הפוליטי הימני בישראל, ביחס לתפיסת העולם הליברלית. (כיצד המתנחלים יכולים לאמץ גישה כזאת? כיצד היחס כלפי קהילת הלהט"ב ופגיעה בחירויות יסוד מתאימות לתפיסת העולם הדתית-לאומית? ועוד). המאמר של הכט הוא מאיר עיניים וקולח, אך חסר בו דבר אחד כדי להשלים את תמונת "הגיור".

אם אמשיך בדימוי הגיור בו עושה שימוש הכט, כדי להסביר כי התפיסות הליברליות שמרניות של הימין האמריקאי עברו אל השיח הפוליטי בישראל, אזי שאין בדבריה כלל התייחסות למתגייר ויחסו לאמונתו החדשה. האם הוא מקיים את הריטואלים על פי הכללים המקובלים? האם עומד הוא ב"תכנית ההמרה"? על שאלות אלה אין מאמרה של הכט מתיימר להשיב, ואני חושב שבזה חסרונו. השיח הליברלי באמריקה או באירופה, הוא שיח שונה מזה של השיח הימני-דתי בישראל. למרות שניתן להצביע גם "שם" על מגמות פרטיקולאריות, כפי שאתאר למטה.

ליברליזם אוניברסלי וליברליזם פרטיקולרי
לליברליזם מספר מאפיינים - פילוסופיים, אזרחיים, חברתיים וכלכליים, שכולם נובעים משורש של אותו יסוד שניתן לפרקו לשלושה חלקים: חירויות פרט אוניברסליות. חירויות (החירות כמושג מרכזי) פרט (הפרט כמוקד השיח) אוניברסליות (שלטון "עיוור צבעים"). יסוד זה מעצב שיח חברתי שוויוני ("עיוור"), אוניברסאלי, אשר רואה במדינה, בשלטון או בקולקטיב כוח שיש לרסנו. כוח זה נועד לשרת את הפרט. ניתן לדמיין ציר שבקצהו האחד הליברליזם המוחלט והאוטופי בו המדינה היא המינימלית ביותר, וחירויות הפרט הן המקסימליות ביותר ובעלות ערך, ובצדו השני הפשיזם המוחלט, בו המדינה היא מקסימלית ובעלת ערך, וחירויות הפרט הן מינימליות. בליברליזם הפרט הוא התכלית לכל פעולות המדינה, ובפאשיזם המדינה היא התכלית לכל פעולות הפרט. שתי תפיסות העולם אגב, הן אוניברסאליות, אך שונות לחלוטין במהותן.

אך לפני שאסטה מן המסלול - אחזור אל הליברליזם. כאמור, אותו "גיור" על פי הכט נתקל בקשיים הנובעים מהיותו של חלק מן המחנה הימני בישראל דתי ולאומני. ולדת, במיוחד לדת היהודית, ישנה תכונה פרטיקולרית, נבדלת וקבוצתית, חזקה מאוד. כאשר תפיסת עולם ליברלית אוניברסלית פוגשת את חברי הציונות הדתית, צריך לדבר קודם כל על ההתנגשות הזאת בין הכוללני לבין הפרטי. כיצד זה משפיע על אופי הליברליזם בו דוגל הימין בישראל?

משפיע הרבה. הליברליזם בו דוגלים חוגי הימין בישראל, הדתי-לאומי והחילוני-לאומי, הוא פרוורסיה של הליברליזם האוניברסלי. הוא כל כך שונה ממנו, עד שלא שלא ניתן לכנות את תפיסת העולם של חוגים אלה ליברלית. למה אני מתכוון? הליברליזם אינו יכול להיות סלקטיבי, כי ברגע שהוא מתייחס אך ורק לקבוצה אחת, הוא מתנתק בצורה זו או אחרת מכל שלוש אבני היסוד שלו: אוניברסליות, פרט וחירויות. מדובר בליברליזם פרטיקולרי, אשר בגרסתו הימנית-שראלית, הוא ליברליזם אתני-יהודי בו הפרט הופך להיות פרט יהודי, והחירויות מקודשות רק לקבוצה הזאת אליו משתייך אותו פרט יהודי, וזכויות הקניין של היהודים הן זכויות הקניין שעליהן יש להגן, וכוחו של השלטון יהיה מרוסן רק כאשר מדובר ביהודים. כל מה שאינו יהודי, דורש בחינה מחודשת. זהו אם כן, אנטי-אוניברסליזם. כאשר הימין מצדד בסיפוח השטחים ללא זכויות אזרח ללא יהודים בשטח, באי-הפרדת הדת מהמדינה, בראיית המדינה כ"ראשית צמיחת גאולתנו", הגבלת חירויות אזרח כגון נישואין, וחקיקת חוק ההסדרה, מתרוקן הליברליזם מתוכנו, ונותרה רק העטיפה בה נהנים להתעטף חוגי הימין, כי זה נשמע טוב לדבר על הגבלת כוחה של המדינה - במיוחד כאשר המדינה מצטמצמת במקרים כאלה לבג"ץ, ולא למשל לצה"ל, שמבחינת הימין המתנחלי צריך להמשיך ולהיות צבא העם ולשרת את האומה ע"י האומה ובתקציבים שמנים. באופן די אבסורדי, דווקא החוגים הליברליזם כביכול בישראל, רוצים לרסן את מרסן השלטון האולטימטיבי, והוא בית המשפט. במקום שהליברלים יתמכו בחיזוקו של בית המשפט כמגן על זכויות הפרטים במדינה, הם דווקא רוצים לחזק את השלטון, את כוחות המדינה, את הרוב, כדי שזה יפעל באופן בלתי מרוסן. ליברלי? לא ולא.

במגמות ליברליות פרטיקולריות אלה חוטאים חוגים לא מעטים בימין בישראל כאמור. ראש החץ הוא נתניהו, אשר מהווה את עמוד האש לפני המחנה ומכתיב את הדרך. והאנטי-נתניהו הוא, אם תרצו, בני בגין, אשר רואה בליברליזם כאידאולוגיה שוויונית אוניברסאלית, ולצידה העם היהודי יכול וצריך לקיים את זכותו להגדרה עצמית. יש חוגים בישראל, אשר מדברים בשפת הליברליזם הקלאסי, במיוחד חילוניים, אך גם אישים דוגמת משה פייגלין, מנסים יותר ויותר לאתגר את ההיבטים הפרטיקולריים שבגרסה הליברלית הישראלית, למשל בתפיסתו כי יש לבטל את גיוס החובה לצה"ל, אך עדיין המחסום של הלאומיות היהודית מונעת גם מחוגים הקרובים לו להיות דגם שלם של הליברליזם.

לסיכום - במסווה של שיח ליברלי שמרני, הימין בישראל מקדם מדיניות שקרובה יותר להיפוך המוחלט לשיח זה, והוא השיח הפאשיסטי, שמאדיר את השלטון והמדינה ורואה בהם ערך, ומנסה למנוע מכל מנגנון ריסון לפעול כדי להגן על הפרטים, וזאת מפני שהפרטים אינם שווים על פי התפיסה הימנית הזאת - אלא מתקיים מדרג בין אזרחים מסוגים שונים.





יום חמישי, 26 ביולי 2018

פובליציסטיקה המפיצה בורות חינם לכל דורש


על חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, ככלי באמצעותו נתניהו ושליחיו מכפישים את האופוזיציה והשמאל.

דרור אידר הוא ד"ר לספרות השוואתית ופובליציסט בכיר בעיתון ישראל היום. את טוריו הוא מקדיש בעיקר לסוגיות פוליטיות, מדיניות וביטחוניות - ופחות לסוגיות ספרותיות השוואתיות. לגיטימי, אבל זו התוצאה - מאמר ב"ישראל היום" מה-25 ביולי 2018, בו דרור אידר מבקר את מבקרי חוק יסוד הלאום, באמצעות הכלי הפופולרי ביותר שיש לארסנל הימין להציע בימים אלה, בעידודו של ראש הממשלה נתניהו, והוא הקנטה והכפשה של האופוזיציה והשמאל בישראל.

את המאמר הוא חילק לארבעה חלקים, כאשר המטרה היא כפולה: להסביר שחוק הלאום בסדר ושהשמאל והאופוזיציה (דגש על לפיד ולבני - מטעמים ברורים) הם חבורה של הזויים אנטי-ציונים. הבעיה שהוא היה צריך להתמודד איתה היא: העובדות.

לפני שאתחיל. את חוק יסוד הלאום צריך לשפוט על פי האופן שבו המדינה מגדירה את עצמה או מתיימרת להגדיר את עצמה. מדינת ישראל רוצה להיות חלק ממדינות המערב, אשר מקיימות משטר דמוקרטי ליברלי, אשר רואה את השוויון האזרחי כאבן יסוד של המשטר. כל חוק שמוצע צריך לשפוט על פי המוטיבציה הזאת של המדינה - אם המדינה אינה ליברלית, אזי שחוק היסוד האמור הוא בסדר גמור. אם המדינה היא ליברלית, חוק היסוד הזה הוא קטסטרופה, שכן אי-השוויון אזרחי זועק ממנו, בעיקר בסעיף 7, ונעדר ממנו כקביעה נורמטיבית ברורה שחור על גבי לבן. אז הוויכוח כאן הוא לא על חוק יסוד זה או אחר, אלא האם מדינת ישראל היא דמוקרטיה ליברלית, או שמא היא דמוקרטיה אתנית? אם היא דמוקרטיה אתנית - חוק היסוד הזה מסתדר יפה עם מטרותיה ושאיפותיה. על זה כל הוויכוח.

נתחיל עם חלק 1 -
אידר פותח וכותב ש"רוב אלה שמדברים בחוק, לא קראו אותו אלא רק את מאמרי השקר המתלהמים שנתלו בו. הם מאמינים שהחוק נורא, עד שקוראים אותו". מאוד מעניין שהוא הספיק לערוך מחקר בנושא ולצאת בהצהרה כה מרחיקת לכת. אני למשל יכול לטעון ש"רוב הפובליציסטים בעיתון ישראל היום לא מבינים מהי דמוקרטיה ליברלית". אבל אני לא כותב את זה, כי מדובר בקביעה עובדתית שאין בבסיסה שום דבר. שימו לב - לא מדובר בבלוג אינטרנטי, מדובר בעיתון הנפוץ ביותר במדינה. קשקוש מוחלט כבר בראשית הדברים.

בחלק הבא של חלק 1, אידר עושה את המתבקש מכותב טורי דעה ב"ישראל היום", משווה בין הערבים לבין השמאל. כי בעצם, אם כבר הבנו שהערבים (תזכורת: אזרחי המדינה) הם לא בתחום הלגיטימיות, כל שנותר לעשות זה לחבר אליהם את המחנה ההזוי הזה שנקרא "שמאל". רוח הדברים הוא כזה - מילא הערבים, אבל השמאל? חשבנו שאתם לא כמו הערבים, מסתבר שטעינו. קלאסי.

ואז מגיעה הפסקה המניפולטיבית הבאה שנועדה לשרת אך ורק את האינטרסים האלקטורליים של בנימין נתניהו:

"האם השמאל הציוני מתנגד לחוק הקובע ש"ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי"? האם יאיר לפיד מתנגד לסעיף הקובע כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית"? האם ציפי לבני מתנגדת לסעיף הקובע, כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל, ייחודי לעם היהודי"? אוי לחרפה."

פשוט מאוד - אידר תוקף את יאיר לפיד וציפי לבני, הראשון הוא זה שמאתגר הכי הרבה את נתניהו בסקרים, והשניה היא ראשת האופוזיציה החדשה, שחזרה לתפקידה כשק החבטות של ממלאי הפקודות מטעם נתניהו. באמצעות מניפולציה, אידר מנסה להציג את יאיר לפיד ואת ציפי לבני כאנטי-ציוניים, טריק ישן, שכנראה עוד עובד.

חוק יסוד הלאום מורכב מהרבה סעיפים, חלקם בעייתיים מבחינה דמוקרטית וחלקם לא. אבל הבעייתיות נובעת בעיקר במה שאין בו, שזה שוויון אזרחי לכלל האזרחים. אלמנטרי כשמדובר במדינה דמוקרטית. מה לעשות, מדינת ישראל דמוקרטית - זה המכשול שעומד בפני אידר. לקחת סעיפים קונסנזואליים ולהסביר כי שני המועמדים להחליף את ראש הממשלה לא תומכים בהם, כפי שהערבים לא תומכים בהם, זו דרך מאוד בזויה להגן על חוק הלאום. מעניין מאוד שאידר, שקרא היטב את החוק, מתעלם לאורך כל המאמר מסעיף 7.

וכדי להשלים את המהלך - חייבים משהו בניחוח גרמני. הוזכרו הערבים, עכשיו צריך להשוות את השמאל למתבוללים ההם:

"מילא יהודי "הארץ" המתביישים ביהדותם - כמו שיהודי גרמניה התביישו ביהודי מזרח אירופה (אוסט־יודן) שנראו להם יהודים מדי - חושבים שכל אזכור של "יהודי" בחוק יסוד, הוא "גזענות" ו"פשיזם" וכינויים נוראים מזה – אבל השמאל השפוי, הציוני (יש עוד כאלה)? "

אז ככה: השמאל לא שפוי, לא ציוני, לא קורא את החוק, בעצם הוא כמו הערבים האלה וכמו הגרמנים היהודים שהתביישו ביהדותם. בסך הכל דרך נאותה להגן על חוק הלאום.

חלק 2
הפתעה, חלק זה שוב נפתח בכך שהשמאל הוא הבעיה והוא לא שפוי. בהמשך החלק אידר כותב על כך שהחוק הזה מאזן בין הזהות הדמוקרטית של המדינה (הבא לידי ביטוי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כדבריו), לבין הזהות היהודית, שבאה לידי ביטוי בחוק יסוד הלאום הנדון. מה הבעיה? שוב, השוויון, העניין הדמוקרטי-ליברלי הזה, שקובע בצורה ברורה שקשה מאוד להתבלבל בה, שכל אזרח הוא שווה בעיני המדינה ונגיש (או בעל פוטנציאל להיות נגיש) לכל השירותים והזכויות שמעניקה/מקיימת המדינה. ולא משנה אם המדינה הזאת היא מדינת הלאום של האיטלקים או של הצרפתים, כל האזרחים שווים, ואם החוקה קובעת שרק הנוצרים באיטליה יכולים להתיישב ביישובים משלהם (וזה מוצג כערך), מבלי שלמשל יהודי אזרח איטליה יוכל לרכוש בית ביישוב שכזה, אזי שמדובר באפליה פסולה, פשוט וקל. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינו מעגן את הזכות לשוויון בין האזרחים.

"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הפך במסגרת המהפכה החוקתית של השופט אהרן ברק לכלי להגנה על זכויות האדם והאופי הדמוקרטי של ישראל. מה היה לפני כן, האם נשיאי העליון אגרנט ולנדאו, למשל, לא הגנו על כבוד האדם וחירותו?  

שופטי העליון יכלו גם יכלו להגן על החירות לפני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (לצערם של מספר אזרחים במדינה הזאת), אך בוודאי שלא יכלו להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקים של הכנסת אשר נוגדים עקרונות אלה. הרי החירות מעוגנת בחוקה, מה הטעם לחוקק חוק שנוגד את עקרונות החוקה? לעולם אל אבין זאת. אבל זה כבר דיון אחר.  

 האם חברי הכנסת שהשתתפו אז בהצבעה על חוקי היסוד, ידעו שאהרן ברק מתכנן להפוך את החוקים הללו לחוקי על?"

התשובה היא כן. חוקה מגינה על זכויות האזרחים והמיעוטים מפני כוחו של השלטון. אם השלטון פוגע בזכויות המעוגנות, מישהו צריך לתת סעד לאזרחים האלה. במדינת חוק זהו בית המשפט. ואם הוא לא יכול לתת סעד לאזרחים האלה, אז בבקשה לבטל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

חלק 3
בחלק זה מנסה אידר באמצעות הצורך לאזן את היהודית והדמוקרטית, לנרמל את חוק היסוד.

"חוק הלאום נועד לאזן את המשוואה מחדש. לא רק לבני האדם יש זכויות, גם לעם היהודי יש זכות למדינה משלו בארץ ישראל. המדינה היחידה."

אז זהו - רק לבני אדם יש זכויות. הזכות שיש לעם היהודי כמו לכל העמים (אגב, גם לעם המוזר הזה שיושב לצידנו, נו, כן - העם הפלסטיני), היא לא זכות במובן הליברלי-דמוקרטי, אלא הזכות להגדרה עצמית. אותו עם יכול גם להחליט ששולטת בו חונטה אלימה, שמבטאת את רוח העם ולא מתקיימת במדינה אמנה של זכויות אזרחיות. הזכות להגדרה עצמית אינה חלק מזכויות האדם, למרות שאידר רוצה שנחשוב שהיא כן, ולכן טועה ומטעה, כאשר הוא קושר בין שני סוגי הזכויות הללו.

עוד פנינה:

" זכויות פרט, זכויות אדם, זכויות אזרח – יש לכולם."
נכון, לכל האזרחים היהודים יש את הזכויות האלה. הזכות לשוויון לא תקפה לגבי מי שאינו יהודי, או מי שאינו יהודי על פי ההלכה, או מי שמשרת בצבא והוא נולד דרוזי. סעיף 7 מעגן בחוזקה את אי-השוויון הזה, וכאשר  בחוק לא מוזכר ערך השוויון האזרחי לצד היותה של המדינה מדינת הלאום של העם היהודי, המסקנה המתבקשת - אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. הקביעה הלגיטימית כי מדינת ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי, מאבדת לגיטימית כאשר אין מעגנים לצידה את השוויון האזרחי, דווקא בגלל האופי המיוחד של הלאומיות היהודית.

חלק 4 -
"באחד המאמרים ב"הארץ" מצאתי סיבה אופיינית להתנגדות לחוק: "הפגיעה של יוזמי החוק בשפה הערבית היא אפוא פגיעה במובן של עלבון ולא במובן של גרימת נזק". אתם מבינים? כבר לא מדובר אפילו בפוליטיקה של זהויות; ברוכים הבאים לפוליטיקה של הרגשות."
  
הנה שוב - לוקחים ציטוט ובונים עליו הררי טיעונים בדבר "הצד השני טועה". ראשית, הזכות לכבוד היא זכות דמוקרטית, וגם לעלוב במישהו או ב-20% מהאוכלוסייה, זה לא משהו שהוא במסגרת הדמוקרטיה. מה לעשות? דמוקרטיה. שנית, אכן הדברים נכונים, הרי זה לא שמחר בבוקר ימחקו את הכיתוב בערבים משלטי החוצות.

ולסיום, חוזרים כמובן לאינטרסים האלקטורליים של נתניהו. זה אומר שתוקפים את יאיר לפיד וציפי לבני. טריק: במסווה של מאמר דעה מלומד על חוק היסוד הלגיטימי אפשר לעשות קמפיין שלילי לראשי האופוזיציה:
"יאיר לפיד אמר בכנסת, שאין לו ספק שז'בוטינסקי לעולם לא היה חותם על חוק הלאום. אין לו ספק! כמו ציפי לבני, גם לפיד נושא לשווא את שמו של מכונן הציונות הרוויזיוניסטית. כדאי שיעשה שיעורי בית ויקרא את הצעת החוקה שהגישה חירות לפני כמה וכמה עשורים. חוק הלאום הנוכחי נראה חלבי לעומתה."

דרור אידר שולח את יאיר לפיד וציפי לבני לקרוא מסמך - הצעת חוקה שהגישה חירות - ללא כל קישור ("לפני כמה וכמה עשורים"), ושימו לב - הוא טוען שחוק הלאום "נראה חלבי לעומתה". מה הכוונה ב"חלבי לעומתה"? שהוא לא מספיק אנטי-דמוקרטי?

ואז מסיימים עם פאתוס וקונוטציות מעולם המושגים של בגידה ושיתוף פעולה.

ההיסטוריה תשפוט את מתנגדי החוק הזה, כמי שברגע חשוב בתולדות העם, שיתפו פעולה עם המתנגדים המושבעים לזהותה היהודית של מדינת ישראל."

המשימה הושלמה - באמצעות הפצת הבורות בחינם לכל דורש בצמתים ובקיוסקים, עושה דרור אידר שירות פוליטי לבנימין נתניהו - סונט בראשי האופוזיציה, וכמנהגו של המנהיג מכפיש את השמאל כאנטי-ציוני וכזה שאיבד את שפיותו.

הערה לסוף:
בזמן חתימת המאמר (26.7.18) שני שרי ממשלה, נפתלי בנט ומשה כחלון, הודיעו כי נפלו פגעמים שונים בחוק היסוד.