אור השמש הוא (עדיין) המחטא הטוב ביותר

ועדת החינוך, התרבות והספורט

נושא הדיון: השפעות שליליות לפרסום נתוני בחינות המיצ"ב בתקשורת בתי הספר והעמקת פערים חברתיים

מאת משה ניסים

בשבוע שעבר, יום רביעי 22 במאי, העלתה חברת הכנסת גילה גמליאל הצעה לסדר היום בנושא "תוצאות מבחני המיצ"ב" (=מדדי היעילות והצמיחה הבית ספרית). במסגרת הדיון, נשא דברים שר החינוך שי פירון וביקר בחריפות את ההחלטה לפרסם ברבים את תוצאות המבחנים. לטענתו "ילד שנולד למשפחה מסוימת באזור מסוים, מרמה סוציו-אקונומית מסוימת, לא צריך לראות את עצמו מופיע בפרסומים כילד נחשל. זאת פגיעה אנושה בדימוי העצמי שלו, זאת פגיעה ביכולת שלו לצאת מהמעגל שבתוכו הוא שרוי כרגע. אנחנו צריכים לחזק אותו, אנחנו צריכים לתת לו כוחות, אנחנו צריכים לחבק אותו. אנחנו לא צריכים להנציח את הקשיים שאתם הוא מתמודד". דבריו של שר החינוך היו נחרצים, אך דעתם של שופטי בית המשפט העליון הייתה הפוכה, והם החליטו שיש להטות את הכף לטובת חופש המידע ולאפשר לפרסם את התוצאות. השופטת עדנה ארבל אמרה בדיון (עע"ם 1245/12) כי "במשטר דמוקרטי ביקורת היא חיונית והיא מהווה גורם משמעותי לשיפור וקידום המערכות השונות. כפי שנאמר בזמנו על ידי השופט ברנדייס: 'אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר'".

על רקע דברים אלה של שר החינוך ופסיקת בית המשפט, נקבע דיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא "ההשפעות השליליות לפרסום נתוני בחינות המיצ"ב והעמקת הפערים החברתיים". שתי שאלות שחייבות להישאל הן: האם בשם חופש המידע מוצדק "להנציח" פערים חברתיים וע"י כך לפגוע בתלמידים? או שמא עדיף לפעול ברוח דבריו של השופט ברנדייס, ולחשוף בפני הציבור את הפערים החברתיים המתקיימים בין מרכז לפריפריה למען תיקון המצב?

נוכחות דלה של חברי הכנסת

למרות שהדיון היה בעל משמעות חברתית הנוגעת בסוגיה של העדפה ערכית מן המעלה הראשונה בתחום החינוך, רק שני חברי ועדה נכחו בו: חה"כ שמעון אוחיון וחה"כ מסעוד גנאי, שכאן המקום לציין לטובה את התמדתם בדיוני הוועדה. חברת הכנסת יפעת קריב נכחה באופן חלקי, ושמונת חברי הועדה הנותרים נעדרו מהדיון: יעקב אשר, גילה גמליאל, יצחק הרצוג, יריב לוין, משולם נהרי, עיסאווי פריג`, רות קלדרון ויוני שטבון. כלל לא ברורה הנוכחות הדלה של חברי הכנסת בדיון מסוג זה.

חופש המידע: מזיק או מועיל?

יו"ר הוועדה, חבר הכנסת עמרם מצנע, פתח את הדיון בהציגו את הדילמה הערכית לעיל וציין שהיא כבר נדונה ע"י ועדת החינוך בכנסת הקודמת. אז יו"ר הוועדה, עינת וילף, תקפה בחריפות את החלטת בית המשפט לפרסם את תוצאות מבחני המיצ"ב, שכן לדעתה עצם הפרסום פוגע יותר מאשר מועיל. יו"ר הוועדה פנה לנוכחים וביקש לראות כיצד פותרים את הבעיה שנוצרה, מבלי לפגוע הן בערך חופש המידע והן ביכולת של משרד החינוך ליצר כלים אובייקטיביים כדי שהוא יוכל לבקר את עצמו בצורה הטובה ביותר. בדבריו לא הוזכרה סוגיית זכותו של התלמיד לכבוד, כפי שהועלה ע"י שר החינוך, אלא רק הפגיעה ביכולת של בית הספר למדוד בצורה טובה את הישגי התלמידים.

ראשונת הדוברים הייתה נציגת משרד החינוך, אשר טענה שהמשרד טרם הצליח לפתור את הבעיה הנדונה בנוגע לפרסום התוצאות ושישנם ניסיונות למציאת חלופות שיסייעו לשמירה על האפקטיביות של מבחני המיצ"ב יחד עם פרסומם. לדבריה יש לבדוק האם הנזק שבפרסום עולה על התועלת שבמבחנים אלה לכל בית ספר. היא הוסיפה שיש צורך חיוני בחשיפה טובה יותר של אוסף המדדים על בית הספר, ויש לכלול בהם לא רק את ההישגים המתבטאים בציונים, אלא גם את רוח הלמידה והאקלים הבית ספרי וכך להעניק תמונה כללית והוגנת יותר.

קו דומה לעמדת משרד החינוך, הציגה מנהלת בית הספר גורדון בהרצליה, בלה בסן. לדבריה, הנתונים שמתפרסמים הם מניפולטיביים ולא מספקים תמונה בהירה ואמתית לגבי המצב בבית הספר. לטענתה כאשר משכללים את הישגי התלמידים בבית הספר עם שנים קודמות, נוצרת תמונת מצב לא נכונה באשר לרמה הנוכחית של התלמידים, דבר שגורם להצבתו של בית הספר במקום נמוך בהשוואה הכלל ארצית.

סמנכ"ל עמותת "הכל חינוך", שרית אורן, אמרה שלפני שמפרסמים את תוצאות מבחני המיצ"ב יש לדאוג למצוא את המודל הנכון והטוב ביותר לבחינה אובייקטיבית של הנתונים. עד אז כל פרסום של המבחנים פוגע במערכת יותר מאשר מועיל. לדבריה, הפרסום הוא גזירת גורל על תלמידי ישראל הנמצאים בחתך סוציו-אקונומי נמוך ואין לאפשר פגיעה בהם. היא הוסיפה שהסכנה היא שמנהלי בתי הספר יהיו מונעים מפופוליזם ולא ע"י מטרות ערכיות חינוכיות – וכבר יש עדויות על כך שמונעים בכוונה תחילה מתלמידים חלשים לגשת למבחנים האלה, וזאת מפני שמנהלי בתי הספר ישימו לנגד עיניהם את גרף ההישגים. כל זה נובע, לטענתה, מהפרסום שצריך להיעשות באחריות ולא בצורה שבה הוא מפורסם.

תוצאות המבחנים באתר מדלן

מנגד, היו שתמכו בכך שהחומר ייחשף ברבים וטענו שחשיפת התוצאות היא זו שיכולה להביא לתיקון המצב החברתי המעוות בין מרכז לפריפריה. עו"ד גיא דיין מהתנועה לחופש המידע, טען שמבחני המיצ"ב הם כלי שפותח במשרד החינוך ובאחריותו, לכן כל הבעיות הטכניות של הכלי הזה קשורות להתנהלות של משרד החינוך ולא לפרסום. לדבריו, השאלה היא לא איך מסתירים את השימוש בכלי הזה אלא מה נעשה איתו, ואין לתנועה לחופש המידע שום התייחסות לגבי טיב המבחנים. עוד הוסיף עו"ד דיין, שאם למנהלות בתי הספר קשה להסביר את הנתונים כי הם מניפולטיביים, יכול להיות שיש כאן תמונה מעוותת של המציאות, אבל תמונה זו לא נוצרה ע"י אלה שפרסמו את הנתונים!

נציג אתר מדלן, אשר דרכו פורסמו נתוני המבחנים, אסף רובין, אמר בדיון שהאתר היווה את הממשק בין תוצאות המבחנים לבין ההורים. לדבריו בחודשיים האחרונים נכנסו לאתר כחצי מיליון הורים כדי לקבל את המידע הזה, הם לא רק עוברים על ההישגים הציוניים אלא גם על האקלים הבית ספרי. הוא אמר שהוא ער לחששות שיש לבתי הספר ולמערכת החינוך בפרסום בנתונים, אבל זו תופעה שיש לברך עליה על אף שחלק מן הנוכחים הציעו לשים מחיצה בין הנתונים להורים, כלשונו. רובין הוסיף שחשיפת הנתונים עושה צדק עם השכבות החלשות, אשר מהם נמנע בסופו של דבר לראות את התמונה כולה והפערים הגדולים שקיימים.  בשלב זה חתך את דבריו יו"ר הוועדה ואמר שכל הרעיון מאחורי המבחנים האלה, לעומת מדדים אחרים, זה שהם נועדו להיות כלי לבית הספר להערכה. כאשר לוקחים את הכלי הזה כדי לעשות כל מיני חתכים וספקולציות, ומעבדים את המידע לצורה יותר ויזואלית ונוחה בסגנון "כוכב נולד" -מחטיאים את המטרה ומגדילים את הנזק. על כך השיב אסף רובין, שהם רק הציגו את הנתונים, ללא עיבוד ועריכה וזו הפעם הראשונה שלהורים ולתלמידים יש נגישות להישגי בית הספר. בפרסום יש פוטנציאל לעורר דעת קהל ולעשות שינוי.

מנכ"ל האגודה הישראלית למען עולי אתיופיה, זיוה מקונן-דגו, אמרה שמבחני המיצ"ב הם הכלי האפקטיבי, ואולי היחיד, שהאוכלוסיות החלשות יכולות לעשות בו שימוש כדי להבין את הפערים הגדולים שקיימים, ומוכרחים שכלי כזה יהיה זמין לכל. לדבריה, ההנגשה של התוצאות לציבור חשובה מאוד למען צמצום הפערים בחברה, אך יש לעשות זאת בצורה נכונה כדי שהנזק לא יעלה על התועלת.

קמפיין התנועה לחופש המידע

חברי הכנסת שנכחו בדיון לא הביעו את דעתם לכאן או לכאן ולא הציעו רעיונות לפתרונות, מלבד מספר שאלות שהעלו לדוברים השונים. יו"ר הוועדה סיכם את הדיון באמירה שיש לפתור את הדילמה הערכית הנדונה בכך שיש לעשות חשיבה מחדש במשרד החינוך לגבי כל הנושא של מבחני המיצ"ב. לדבריו יש לומר בבהירות מהי מטרת המבחנים, ובהינתן ומדובר בכלי שנועד למנהל בית הספר אזי שיש להימנע ממניפולציות כאלה ואחרות שלא תורמות למטרה. הוא סיכם שמשרד החינוך ישוב אל הוועדה בעוד שלושה חודשים כדי לעדכן על הנעשה בתחום.

סיכום –אין תיקון בלי חשיפה

פרסום מבחני המיצ"ב, על פי דברי שר החינוך, מנציח את הקשיים שאיתם מתמודד תלמיד מהפריפריה. דברים אלה מקוממים, שכן מבחני המיצ"ב מספקים תמונת מצב על הפערים החברתיים שקיימים במציאות ואינם מנציחים אותם, כפי שראי אינו מנציח כיעורו של אדם אלא חושף אותו. למעשה מבחני המיצ"ב הם אנטי-תזה להנצחת המצב, בפרסומים יש כדי לעורר דיון ציבורי בשאלה הערכית באשר לחינוך לו זוכים תלמידים ותלמידות שגדלים בפריפריה, ולהביא לשיפור וקידום המערכות השונות, כדברי השופטת עדנה ארבל.

לכן, מצבם של אותם תלמידים מונצח לא בשל פרסום תוצאות המבחנים, אלא בשל מדיניות ממשלתית אשר לא עושה די כדי לצמצם את הפערים בין מרכז לפריפריה. כותרתו של הדיון, שהפרסום הוא זה שגורם להעמקת הפערים היא מניפולטיבית ושגויה, שכן רק ע"י חשיפת האמת, כאובה ככל שתהיה, ניתן יהיה לעורר דעת קהל שתביא בתורה לחשיבה מחדש, שינוי המצב וצמצום הפערים.

ד"ר רובי ומיסטר ריבלין

ד"ר רובי ומיסטר ריבלין

פתרון המדינה היהודית והאוטוריטרית

מאת משה ניסים

חבר הכנסת רובי ריבלין, שכיהן כיו"ר הכנסת בכנסות ה-16 וה-18, נתפס בקרב הציבור הישראלי כימני מתון וליברלי, אפילו מתון וליברלי מדי אם נשאל גורמים מסוימים במפלגת הליכוד ומפלגות אחרות בימין הפוליטי בישראל - דבר שייתכן וקשור לאי-מינויו לתפקיד יו"ר הכנסת ה-19. במסגרת הקדנציה השנייה שלו כיו"ר הכנסת, התבטא לא אחת בזכות ערכים ליברליים הנוגעים לחופש ביטוי, לזכויות מיעוטים והגן על שלטון החוק ומעמדו של בית המשפט העליון. היו שראו בכך החצנה שנועדה לצבירת פופולריות בקרב סיעות השמאל והסיעות הערביות לקראת הבחירות לנשיאות שיתקיימו בקיץ 2014, מה שהביא לא פעם להאשמתו בניהול קמפיין פוליטי מכס היו"ר.

איני קובל על אמינותו של ריבלין. אני מאמין שהוא אדם כן שגדל על ערכי תנועת החירות שהעלתה על נס את חירויות הפרט ברוחו של זאב ז'בוטינסקי. טענתי בחיבור זה יוצאת נגד התפיסה הצוברת תאוצה והופכת לקונצנזוס רחב יותר ויותר, הרואה ברובי ריבלין ודעותיו כסמל ומופת של ערכים דמוקרטיים, הבאים לידי ביטוי לא פעם בראייתו כ"הדמוקרט הגדול". אבהיר שאין זה רחוק מן האמת - רובי ריבלין עמד ועומד בגבורה כנגד יוזמות והצעות חוק שנועדו לצמצם זכויות ליברליות של אזרחים במדינה, וכאלה שאיימו ומאיימים לפגוע במעמדו של בית המשפט העליון. אך אין זה קרוב לכל האמת.

חצי-דמוקרט גדול. רובי ריבלין כיו"ר הכנסת.

האם ניתן להיות חצי דמוקרט או רבע ליברל? חצי פשיסט או רבע סוציאליסט? לטעמי – לא ולא. הדמוקרטיה אוצרת בחובה ערכים אוניברסאליים שניתן לקיימם ולפרשם במידות שונות, אך לא ניתן לחרוג באופן כה גס מצִוּוּיָם ועדיין להיקרא דמוקרט. רובי ריבלין הוא חצי דמוקרט דגול, מה שהופך אותו גם לחצי אנטי-דמוקרט דגול. התווית שתבָּחֵר כדי להגדירו תקבע על פי האדם שנשמע: ד"ר רובי או מיסטר ריבלין. את דעותיו של ד"ר רובי כלפי מעמדו של בית המשפט העליון וזכויות המיעוט בישראל, או את דעותיו של מיסטר ריבלין בנוגע לפתרון הסכסוך בין הלאום היהודי ללאום הפלסטיני בשטח שבין נהר הירדן לים התיכון.

ריבלין הוא מה שמכונה במחוזותינו "איש ארץ ישראל השלמה",  משמע שהוא מתנגד בתוקף לכל פשרה טריטוריאלית בשטח שבין הירדן לים בתמורה לסיום הסכסוך, ושעל כל השטח כולו להיות תחת ריבונותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. הבעיה העומדת בפני התפיסה האידיאולוגית-מסורתית הזאת, היא שישנם מיליונים מבני הלאום הפלסטיני באותו שטח. יש כמובן לתת על כך את הדעת, גם אם מאמין אתה בכל ליבך שכל שטחי הארץ שייכים אך ורק לעם היהודי, והוא לבדו צריך לשלוט בם. ריבלין אפוא נותן על כך את דעתו.

ב-21 במאי 2013, התארח חה"כ ריבלין באולפן ערוץ הכנסת, ובראיון עם המנחה אורית לביא נשיאל, שטח בפני הצופים את משנתו המדינית, שאף פעם לא הייתה חסויה, וזאת יאמר לזכותו. הפתרון על פי ריבלין לבעיה הדמוגרפיה היא כדלקמן:

על היהודים והפלסטינים לחיות יחד במדינה אחת, ואין לחלק את הארץ לשתי ישויות לאומיות ריבוניות נפרדות. מדינה זו תהיה מדינת הלאום של העם היהודי וגם דמוקרטית – כפי שמדינת ישראל מוגדרת היום, ולכל אזרחיה שוויון זכויות. כיצד ישמר אופייה של המדינה כיהודית וכדמוקרטית בהינתן וחלק גדול מאוד מאוכלוסייתה יהיה לאומי-פלסטיני? לדעתו של ריבלין יש למצוא את הדרך לשלב את הפלסטינים במדינה ובו בזמן לשמור על זהותה כיהודית ודמוקרטית. למרות שהמנחה הקשתה ובהיגיון רב הסבירה כי דבריו בהכרח מובילים לכך שתיהפך המדינה לדו-לאומית, התעקש ריבלין וטען כי על המדינה לדאוג שאופייה ישמר כיהודית ודמוקרטית. השאלה שלי היא מאוד פשוטה: כיצד על המדינה לשמור על אופי זה מבלי לפגוע בזכות האזרחים שלה להשתתף בגיבוש זהותה של המסגרת המדינית? היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו, ופלסטיני לציוני נלהב?

הפתרון לעיל במקרה הלא-ציוני יהפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית או פלסטינית (לא יהודית) ובמקרה הלא-דמוקרטי יהפוך אותה למדינת אפרטהייד (לא דמוקרטית). אם וכאשר חזונו של ריבלין יתגשם, אזי שמספר עקרונות דמוקרטיים לא יתקיימו במסגרתו: עקרון שלטון העם, הכרעת הרוב, הפלורליזם ובתוכו ערך ההסכמיות, זכויות אזרחיות וזכות השוויון, וכמובן גם זכות ההגדרה העצמית.

סוף הציונות?

העם, על פי חזונו של ריבלין, לא ישלוט, כי אם המדינה כגוף המנותק מאזרחיה; הרוב לא יחליט כי אין בכוחו לשנות את אופייה של המדינה באמצעות החלטות דמוקרטיות שמתקבלות בפרלמנט; הפלורליזם ודאי של יתקיים שכן לא תתאפשר הסכמה רחבה בנושאים מרכזיים ומהותיים; זכויות אזרחיות כמו זכות ההצבעה יהיו חסרי טעם, שכן אם אין לנציגים יכולת להשפיע על אופי המדינה באמצעות חקיקה למרות מספרם הרב, אזי שהתהליך הדמוקרטי החשוב הזה יאבד מערכו, ויהפוך את המדינה לדמוקרטיה פרוצדוראלית גרידא; ועל כל המשתמע מכך - שוויון בין האזרחים היהודים לפלסטינים לא יתכן. אחד יהיה מנוכר לאזרחותו ומדינתו והשני ירגיש בהכרח שייכות והזדהות עם צביונה ואופייה; זכות ההגדרה העצמית, אשר ניצבת בין היתר בבסיס זכותו של העם היהודי לקיים שלטון ריבוני ועצמאי בארץ ישראל, כמובן תינטל מן האזרחים הפלסטינים במדינה שכזאת. שלילת זכות ההגדרה העצמית היא פגיעה קשה ביותר בזכותו של עם להחליט באופן עצמאי על גורלו ללא כל כפייה חיצונית. התחושה היא שריבלין, ומחזיקים נוספים במסורת אידיאולוגית דומה, יודעים "מה טוב" לפלסטינים, ומימוש פתרונם המדיני יהפוך את המדינה היהודית לפטרנליסטית אשר לא חוששת לפגוע בזכותו של עם אחר לקבוע את גורלו. במילים אחרות: ע"פ ריבלין זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים חשובה פחות מזו של היהודים.

פתרון זה של הסכסוך בוודאי יבטיח ריבונות יהודית בארץ, אבל הוא בהחלט לא יבטיח דמוקרטיה. כל אדם שמציע רעיון שכזה לפתרון סכסוך לא יכול להיקרא בפי רבים כל כך, מכל רחבי הקשת הפוליטית, "דמוקרט גדול". כך ד"ר רובי מגן על בית המשפט בעליון, מערכות החוק, זכויות מיעוטים וחופש הביטוי מפני מגמות חקיקה דורסניות, ומיסטר ריבלין תומך במדינה אשר תפלה בין אזרחיה על רקע לאומי, שלא תקיים עקרונות דמוקרטיים בסיסיים ביותר, ולמעשה תיהפך ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה יהודית ואוטוריטארית.

רובי ריבלין יהיה מוכן להקריב את "הדמוקרטית" על מזבח "היהודית" מתוך תפיסה ציונית ואידיאולוגית עמוקה שארץ ישראל כולה שייכת לעם היהודי, כפי שיהודים לא-ציוניים אך דמוקרטיים, מוכנים להקריב את "היהודית" על מזבח "הדמוקרטית". חלק גדול מאוד מהציבור הישראלי היום, יוצא נגד שתי התפיסות הללו, הראשונה מבית מדרשו של ריבלין והימין בישראל, והשנייה מבית מדרשם של תנועות לא-ציוניות. רק האפשרות של פשרה טריטוריאלית תוכל להגשים את חזון המדינה הציונית והריבונית, מבלי לפגוע בערכים דמוקרטיים החיוניים לקיומה של חברה בריאה וסובלנית.

פשרה ודמוקרטיה

תרבות של פשרה למען קיומם של ערכים ותפיסות עולם מגוונות, היא תרבות דמוקרטית תקינה שעלינו לאמץ כדי שנוכל להמשיך ולפתח את הרעיון הציוני. חז"ל הכירו בערך הפשרה:

כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? - שיש בו שלום. הוי אומר זה הביצוע (=הפשרה)

תוספתא סנהדרין, פרק א', הלכה ג'

מימרה גדולה זו מדגישה עד כמה ערכי השלום והפשרה חשובים, והיו נהירים גם לחכמינו שעל יסודות כתביהם התפתחה תרבות יהודית ענפה שאנו מתגאים בה היום. אם חה"כ ריבלין לא ניחן ביכולת הפשרה על טריטוריה (שהיא כמובן לא ערך דמוקרטי, אלא עקרון אידיאולוגי) למען קיומה של חברה יהודית דמוקרטית וסובלנית, אזי שהכינוי שדבק בו "הדמוקרט הגדול" הוא חטא גדול שאנו חוטאים כלפי הדמוקרטיה ולערכיה, וחטא שהוא חוטא כנגד התנועה הציונית ועצמאותו של העם היהודי בארצו.

שורש המילה סובלנות הוא ס-ב-ל. לעיתים אנו צריכים לסבול, לנשוך שפתיים, נוכח מציאות שאינה לרוחנו. זהו ערך דמוקרטי שקשה ללמדו עמים ותלמידים בבתי הספר, זהו ערך הכרוך ביסודות תרבותיים של חברה ועם. אדם שאינו מסוגל להחיל סבל למען ערכים ליברליים משותפים, למען הכרת זכויותיו של האחר – בליבו לא יהיו הסכמות, לא יהיה שלום, לא יהיה משפט, תהיה אמת אחת ויחידה, והחרב לעולם תשכון ולעולם נדע עוד מלחמה. כדברי הנביא יואל:

כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי.

יואל ד', 10

רובי ריבלין הוא יצור כלאיים העשוי משורשים ליברליים איתנים וברורים, וגם מדבקות בקדושת שלמות הארץ ואמונה שאדמתה שייכת לעם אחד ולו בלבד. אדם כזה ניתן לכנות בכינויים רבים – אידיאולוג, אדם "דתי", איש עקרונות, בית"רי, אך בשום אופן אין לכנותו "דמוקרט גדול", רובי ריבלין הוא לא דמוקרט כי אין חיה "חצי דמוקרטית" בעולמנו. כפי שברגע שחצינו גלגל לשניים הוא מאבד מתכליתו והופך להיות כלי חסר תכלית, שלא מקיים את מהות הגלגל.

פרשת במדבר: ההולכים במדבר

ההולכים במדבר

משה ניסים

פרשת במדבר היא מהמשמימות שידעה התורה. אפשר לומר שהיא פרשה אדמיניסטרטיבית, נטולת עניינים שברוח ועומק אינטלקטואלי המאפשרים לקוראיהָ את אפשרות הפלפול דרך הדרש. ואכן אין זה פלא ששם פרשה כה משמימה יהיה "במדבר". על כן, בחיבור קצר זה, אתמקד בעיקר בשמה של הפרשה.

נהוג לומר "פרשת בַּמדבר", אך נכון יותר לומר "פרשת בְּמדבר". שכן בפסוק הראשון של הפרשה, והספר כולו, נכתב: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי. להבנתי יש לכך סיבה. אם כה חשוב היה שמו של המדבר, הספר הרביעי בתורה היה נקרא "במדבר סיני". שמו של המדבר אינו חשוב, החשוב הוא המדבר, שבני ישראל נמצאים עתה בתהליך התפתחותי או התקדמותי שיעצב ויגבש את דמותם וזהותם כעם. לכן, השם הוא במדבר, כל מדבר שהוא, לא מדבר ספציפי, אלא מדבר מטאפיסי המבטא יותר רעיון מאשר אזור אקלימי או גאוגרפי.

במילון המקוון "רב-מילים", מוגדרת המילה "מדבר" כך:

אזור יבשתי צחיח, שכמות המשקעים בו נמוכה ולא סדירה. בדרך כלל הצמחייה בו מעטה או אינה קיימת, ואין בו יישובי אדם. כ-15% משטח כדור הארץ הם מדבר.

זהו המדבר וזוהי פרשתנו. כפי שהפרשה אינה פורה ברעיונות ומייגעת בחד-גוניות שלה, כך גם המדבר הצחיח דל בצמחייה ומייגע בנופיו הזהים. למרות כל זאת, במדבר טמונות שאלות ותשובות הקשורות במסתורין, בלב האדם הנודד, המחפש, השואף למצוא מתוך האין הגדול דבר-מה. בזה כוחו של המדבר, ואין פלא שעם ישראל, היוצא ממצרים בדרכו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עובר תחילה במדבר הגדול שמסמל יותר מאשר חול ומחסור במים, הוא מסמל את התוויית הדרך החדשה, הליכה בשבילים אשר אף אדם לא הלך בהם, אל מקום חדש.

מערכת היחסים בין בני ישראל למדבר התחילה ברגל שמאל, ולא שהיא עתידה להסתיים ברגל ימין, אבל ההתחלה היא כזאת. משבתם בממלכה מסודרת, ללא כל תהיות וספקות לגבי עתידם, נוחתים באחת באזור לא ידוע, בפחד ואימה, כשהכל מונח על כתפם – הם אלה שצריכים לצעוד בשמש הקופחת אל "שום מקום", וכך הם זועקים אל משה בראותם מאחור את העבר המאיים – פרעה וצבאו דוהרים אחריהם – ומלפנים את העתיד הלא-ידוע – שממה וישימון:

יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.[1]

בשני הפסוקים לעיל, המדבר מוזכר בהקשר של מוות, וקשה להאשים את בני ישראל, הרי מים אין והשמש יוקדת, המוות שכיח במחוזות אלה. עוד יצפו להם רגעי משבר שונים בהליכתם במדבר, בצחיחות המשוועת לעוגן, לנווה מדבר והצלה.

אני רוצה להציע כאן את המדבר המטאפיסי בו נמצאים בני ישראל כמקור להיווצרותם של חיים, מקור ליצירה, לאותנטיות, מעיין שופע להכרה עמוקה של האדם את עצמו ושל עם את עצמו ודרכו. על כל אדם גדול וכל עם גדול לעבור דרך המדבר, דרך ה"כלום" הגדול ביותר הנמצא על כדור הארץ לכאורה, כדי ליצור מתוך עצמו יצירה חדשה שלא הייתה קיימת בעבר. הנודד במדבר, שקול לבלש המגשש אחר עקבותיו שלו, בזכוכית מגדלת, מנסה להכיר את צעדיו, את הליכותיו, לפענח אותן. כאן, במקום צחיח זה, נברא עולם.

כך גם ה"על-אדם" של הפילוסוף הגרמני – פרידריך ניטשה – זה אשר בורא מהות שאינה תלויה בעולם אלא באדם, אדם שלא מוצא את מהותו כאילו זו הסתתרה, אלא בוראהּ כמו היה אלוהים. וכך כותב פרידריך ניטשה בספרו "כה אמר זרתוסטרא":

שלושה גלגולים של הרוח אני מונה לכם: איך יהיה הרוח לגמל והגמל יהיה לאריה והאריה יהיה לילד בסוף. [...] את כל זה, הכבד מכל, לוקח עליו הרוח המושך בעול: כגמל העמוס הנחפז אל המדבר כן ייחפז אל מדברו. / אבל במדבר הבודד מכולם קורה הגלגול השני: הרוח יהיה פה לאריה, את החופש הוא רוצה לצוד לו ולהיות אדון במדברו שלו. [...] לברוא ערכים חדשים – זאת גם האריה אינו יכול: אבל לברוא לעצמה חופש לבריאה חדשה – זאת יכולה עוצמת האריה. [...] הילד תום הוא, ושכחה, התחלה חדשה, משחק, גלגל המתגלגל מעצמו, תנועה ראשונה, אמירה "כן" קדושה[2].

ניטשה מעביר את רוח האדם מסע של תלאות ומאבקים דרך המדבר כדי להגיע ליעד הסופי, שהוא למעשה ההתחלה – התחלה חדשה. במקום להגיע למקום גדוש בערכים מוסריים, ושם נפגוש בזקן חכם אשר מכיר את לב האדם לפני ולפנים, מוצאים אנו ילד תם. בילד הזה טמון העולם כולו, ולילד הזה מגיעים רק דרך אותו "המדבר הבודד מכולם", שם הרוח נהפך לאריה אשר אומר "רוצה אני". לפתע במדבר, רוח האדם הופכת לאריה טורף אשר מתגבר על כל אותם ערכים ישנים, על כל אותם נהלים מצריים ושעבוד אינסופי לתרבות זרה, על הניכור. בספירה מטאפיסית זו של המדבר השחון, לרוח יש את המרחב הדרוש כדי לרצות, כדי לדמיין את דרכו כפי שהיה רוצה לראות בחזונו ללא כל הפרעה חיצונית מגבילה. רק לאחר אותו תהליך של התגברות על העבר והישן, ניצב הרוח בפני הגאולה שהיא כל כולה תום, רוך, ושחרור מכבליו המאיימים של שלטון זר ומדכא במצרים. כאן, ורק דרך המדבר המאפשר, יכולה להיוולד מהות חדשה.

כל אחד והמדבר שלו

לא רק בני ישראל ורוחו של זרתוסטרא ניצבים במדבר כחלק מתהליך של  גדולה עתידית. כך למשל הנביא ירמיהו, בתחילתו של פרק ט', דווקא משווע לשוב אל אותו מדבר שכן מאסה נפשו בעם ישראל המתדרדר ומבקש הוא את המפלט להתחלה מחדש.

מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם  כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים.[3]

הנביא מבקש מלון אורחים, לא בעיר אחרת, אלא במקום בו המוות שורה ובו צפונות התחלות חדשות. יודע ירמיהו כי התרופה לכל מכאוביו תהיינה "במדבר", בהערכות מחדש לכל הבאות, משם יוכל הוא להמשיך הלאה בעקבות אמונתו. ועוד מדגיש הוא כי מדובר במשכן ארעי, מלון אורחים, הוא יהיה שם כאורח, כי מהותו של מדבר היא לא ריקנותו וצחיחותו, אלא האפשרויות הגלומות בו. היכולת לומר "אני רוצה".

המשורר היהודי-ספרדי בן המאה ה-10, דונש בן לברט, כתב בשירו הידוע "דרור יקרא" את המשפט הבא, בהשראת פסוק מנבואת ישעיהו, שיכול ללמדנו עוד על אותה מהות מטאפיסית המאפיינת את המדבר:

אֱלֹהִים תֵּן בַּמִּדְבָּר הַר / הֲדַס, שִׁטָּה, בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר[4]

אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם.  יט אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו[5]

בן לברט חוזר לנבואת ישעיהו ומבקש מהאל שיקיימה. בנבואה זו מתהפכת המציאות, ממציאות שחונה למציאות פורה. גם מדברי השירה של בן לברט וגם מנבואת ישעיהו ניתן להסיק כי למדבר אין רק תפקיד פיוטי, אלא הוא מהווה שלב בדרך אל "הגאולה". המדבר הוא המקום בו יכול לקום ההר, לכן מדגיש המשורר שאלוהים יתן במדבר הר. המדבר מיועד לגדולות, בו יטיבו ללכת המיועדים לגדולה. כך למשל בברית החדשה, ב-הבשורה על פי מתי, השטן מעביר את ישו ניסיון דווקא במדבר, מקום בו כאמור המוות שוכן, לראות האם אכן יצליח אותו "על-אדם" ליצור במקום המיועד ליצירה:

1 אז נשא הרוח את-ישוע המדברה למען ינסהו השטן: 2 ויהי אחרי צומו ארבעים יום וארבעים לילה וירעב: 3 ויגש אליו המנסה ויאמר אם בן-האלהים אתה דבר לאבנים האלה ותהיינה ללחם.[6]

המקום בו בוחר השטן כדי לנסות את היכולות האלוהיות של ישו, הוא המדבר. ולא סתם במדבר, הוא ממתין לרגע בו יהיה ישו רעב וחלש, כדי לדחוק אותו לפינה. זה אכן אחד ממאפייניו של המדבר, הקלות בה האדם יכול לרעוב ולגווע, כי באופן טבעי קל יותר למצוא מים קיימים מאשר לברוא כאלה, בלשון מטאפורית כמובן. ואכן מבחנו של ישו הוא לברוא לחם במדבר. לכאורה יכול היה השטן לבקש מישו לברוא לחם גם בביתו.

גם אליהו הנביא, הנס מפני דורשת רעתו – איזבל, אשת המלך אחאב, ניצב בסיטואציה דומה בה בני ישראל ניצבים. הפסוקים הבאים מספרים את סיפור שבירתו של אדם, גדול ככל שיהיה, נוכח הריקוּת שבמדבר:

ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.  ה וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל.[7]

אליהו והמלאך במדבר / לורד פרדריק לייטון

אליהו מבקש מהאל המתת חסד, בטענה שאין הוא טוב מאבותיו. אבותיו, אלא אשר היו זקוקים לעזרה והצלה במדבר בדרך אל הארץ המובטחת. בעוד בני ישראל צעדו 40 שנה במדבר, לאליהו יום אחד הספיק כדי להישבר, דבר המראה את גודל טובענותו של המדבר המאפשר לבלי די ובתוך כך שובר, מייבש והורג כמנהגו. את אליהו מאכיל האל בחסדו, בניגוד לעל-אדם של ניטשה, אשר אמור לספק לעצמו את האוכל מתוך עצמו וסגולותיו.

כמו שבדף חלק משמים וחסר חשיבות צפונים המונה ליסה או שיריו של ביאליק, כך גם בפרשה זו, אשר מציגה בפנינו רשימות אינסופיות של מפקדים, מספרים ותפקידים לוגיסטיים בעלת השם המשמעותי – במדבר, יכולים לפרוח להם הדמיון, היצירה, סגולותיו של אדם אשר יוצק תוכן לחייו ולא בוחר תוכן מן החיים לחייו. זה המקום בו כל אחד יכול לבחור אם לדלג למקום נוח יותר ולהיגרר אחר רעיונות או להתמיד ולחפש אחר רעיונות חדשים בזמן ש"סכנת מוות" מרחפת מעל ראשו. להפריח את השממה או לדלג מעליה למקום "טוב יותר". וכאן צפונה שאלה פתוחה: האם בני ישראל מפריחים את השממה או מדלגים מעליה?

לסיום, אציג את יצירתו הפוסטמודרנית של רוברט ריימן, המוצגת במוזיאון פומפידו בפאריז אשר חושפת, בעיני לפחות, את מהותו של הריק כערך כשלעצמו.

Robert RYMAN Chapter,1981

---

[1] שמות י"ד, 11-12

[2] כה אמר זרתוסטרא, תרגום: אילנה המרמן, עם עובד, 2012, עמוד 72-75.

[3] ירמיהו ט', 1.

[4] דרור יקרא / דונש בן לברט

[5] ישעיהו מ"א, 18-19

[6] הבשורה על פי מתי, פרק ד', 1-3.

[7] מלכים א' י"ט 4-5