חירות: האדם מול המוסר

חירות: האדם מול המוסר

מאת משה ניסים

כָּל אֶחָד שׁוֹמֵע בַּלַּיְלָה צְעָדִים,

לֹא רַק הָאָסִיר, כָּל אֶחָד שׁוֹמֵע.

יהודה עמיחי

דברים מספר בפי על החירות ועל היחס בין תשוקת האדם לבין המוסר. טענתי המרכזית היא שהאדם משועבד. משועבד למסגרת המאגדת אותו בתוכה וכופה עליו את חוקיה – לטבע, זה החיצוני וזה הפנימי, כפי שכותב בשירו "יום הולדת" המשורר יהודה עמיחי "יותר ויותר אני מודע עכשיו / לחוקי הטבע שחלים גם עלי". אזי שאם האדם שווה לטבע, ספר חוקיו כבר ידוע וגלוי לכל, מעין אובייקט בתערוכה אמנותית.

לאדם "צרכי גוף", כך זקוק הוא למאכל ולמשקה כדי לספק אנרגיה לגופו, ולשינה שתאפשר לו להמשיך ולקיים את טבעו ביום המחרת. אין אדם בעולם שאיננו זקוק לתזונה ולשינה. על כן כבול האדם לצרכיו הטבעיים, שהם כל אותם הדברים אשר חייב האדם כדי להתקיים פיזית. עבד האדם לגופו. דברים אלה נוטים רוב רובן של הבריות לקבל, גם אם לא בנוסח המילה הטעונה "שעבוד". יהיו שיאמרו שהאדם יכול להחליט אם לאכול ולשתות, למשל הצמים אשר עושים זאת מרצונם החופשי. להם אני אומר, נכון – האדם הוא זה שמחליט לאכול או לא, אך הוא אינו יכול לשלוט בצורך ולכן הוא משועבד לו. נהפוך הוא, בהמשך החיבור, אראה כיצד לטעמי אי-היענות לצרכים אלה הם השעבוד, האנטי-תזה של החירות.

נוסף לצורכי הגוף, קיימים סוגים שונים של צרכים המאוגדים תחת הכותרת "צרכי הרוח". כוונתי לכל אותן תחושות, רגשות, מחשבות, המתרגשות במוחו של אדם – אלה הדברים אשר רוצה האדם כדי לספק את רוחו. עבד האדם לרוחו. על כך אמר קהלת "אין אדם שליט ברוח", ובמילים אחרות רוח האדם שולטת בו. צרכי הרוח הללו הינם צרכים פרטיקולריים ומשתנים ומתפרשים אחרת מאדם לאדם, בניגוד לצרכי הגוף שהם צרכים אוניברסליים ומשותפים לכלל בני האדם. על כן, בבואי לדון בחירותו של האדם אתייחס אך ורק ליחס שבין צרכי הרוח שלו לעולם החיצוני, והיחס ביניהם יגדיר את מידת חירותו של האדם.

רבים ומגוונים צרכי הרוח, כפי שציינתי בקצרה לעיל. אתייחס כאן ל"תשוקה" כמייצגת של אותם צרכים ולא אעשה הבחנה בין תשוקה ל-דחף או לכל מילה דומה אחרת כי אינני עוסק בשפה שגם ככה נתונה לפרשנותו של האדם בלבד. כך למשל, יש בי את התשוקה הגדולה ללמוד את משנתו של הרמב״ם, לכתוב שירה, לראות משחק כדורגל, לחשוב על הבחורה הזאת ולא אחרת, לטייל בחיק הטבע, לקנות ספר כזה או אחר, לשמוע שיר כזה או אחר ועוד – כל אלה נכנסים למסגרת צרכי הרוח של האדם שאין הוא חייב לבצע אותם כדי להתקיים, אלא הוא שואף לבצע אותם במלואם. דברים אלה מתרחשים במוחנו, מתקיימים בגופנו ולא אנו בחרנו בהם, הם שלנו מיום בואנו לעולם. חוקרים מתחומי ידע שונים יסבירו תשוקה באופנים שונים ויסבירו את הופעתה בקרב אנשים מסוימים בדרך שונה. מימוש צרכי הרוח הוא מימוש האדם, הוא הביטוי האולטימטיבי לחירותו.

הנקודה החשובה לי בעניין זה שאין התשוקה טובה או רעה מעצם היותה – במחשבה או במעשה, היא נתון קבוע, גם אם בתרבות כזו או אחרת נהוג לראותה כפסולה או כמעלה. כפי שאין דבר מוסרי בגובהו של האדם כך אין דבר מוסרי באופיו של האדם. כלומר, זר תחום המוסר האנושי לתשוקה ולחירות האדם כמרחק הנשר ממצולות אוקיינוס. נהוג לייחס לתשוקות האדם דבר שלילי בימנו ("יצר" מכנים אותן), ביהדות אף מעלים לדרגת גבורה את דיכוי יצר האדם- אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ (מסכת אבות ד' פסוק א') כיבוש היצר והתשוקה, או במילים אחרות – דיכוי האדם, זוכים לשבחים בתרבות המערב והמזרח כאחד. אך כאן המקום לומר ולהזכיר כי אין התשוקה זרה לנו ופעולת באופן עצמאי מגופנו, היא עצמנו אנו, היא כל הווייתנו! לדכא את התשוקה או את צרכי הרוח של האדם, משמעו לדכא את האדם. במילים אחרות - לשעבד את האדם לצורך חברתי/תרבותי/זמני שלא האינדיבידואל הכריע לגביו, אלא "אנשים זרים". צרכי החוץ הללו הינם מערכות חוקים כגון מוסר, מוסכמות חברתיות, כללי נימוס, אמונות דתיות, אמונות "חילוניות" וכדומה. בשם כל אלה, שאינם קיימים במציאות הריאלית אלא רק ברוחם של בני אדם, אנו מוצאים לנכון לדכא ולהוציא דיבת תשוקת האדם רעה – צרכי החוץ נותנים תוקף מוסרי לשעבוד האדם. כך למשל אנו עושים דה-לגיטימציה לאחרים ולעצמנו בהעמידנו את רוחנו למשפט התקופה ורוח הזמן שעתידים לחלוף ולהשתנות כחלוף האדם מן האדמה. דוגמה טובה לכך היא סוגיית הסירוס מרצון של פדופילים. אותם אנשים אשר נמשכים שלא בטובתם לדרדקים, מבקשים לא פעם מבית המשפט לעבור תהליך של סירוס כימי, וזאת בשם הצורך החברתי/תרבותי/זמני – מוסר ומוסכמות, אשר משתנים ללא היכר מעת לעת. אני איני פדופיל, לא כי אני אדם מוסרי, אלא כי זה טבעי – ואם הייתי פדופיל בעידן זה מרורים היו חיי. אך לא כך היה הדבר בתקופות קדומות, אז הדבר היה לגיטימי ומקובל בתרבויות מסוימות, אז לא היה עולה על הדעת לסרס אדם שכזה ובוודאי לא היה עולה על דעתו להציע סירוס עצמי. אדם בעל חירות אפוא הוא אדם אשר ממלא את צרכיו הרוחניים ובונה בניין מוסרי ברוחו, כלומר את בניין "הטוב שלי" ולא "הטוב שלנו". כאשר אדם שולט ביצר שלו או מנסה לשלוט בו – הוא עושה זאת מתוקף הצורך החיצוני לו. הוא מוחזק כנתין הנשמע לצוו של מלך אכזר. מלך אשר יטען באזני כל עם שהוא נציג האלוהים, המוסר, ופועל בשמם למען הכלל.

לשלוט ביצר משמעו לפחד פחד גדול מהאפשרות של הקיום העצמי שלך במנותק מן התרבות והמוסר החיצוני לך שהשתלטו על חייך באופן אקראי לחלוטין. בתרבות אחת לשאת נשים רבות נחשב לדבר נורמטיבי ואף חיובי, שם תאוות הבשרים תזכה למנוח ולסיפוק המשתוקק, בתרבות זו יזכה המתאווה לחירות מלאה. בתרבות אחרת, יצטרך אותו אדם להיאבק בתשוקתו הנפסדת שתזכה לגינויים מכל צדי החברה, ידרשו ממנו לדכא את יצרו ותשוקתו למען מוסר זר לחלוטין שאין הוא מקבל מעצם טבעו (כך בתי בושות עושים חיל בעולם המערבי, למשל, ואנו דואגים להוקיע תופעה זו; הדרישה שלנו להפסקת שירותי הליווי, קוראת לאדם לשלוט בתשוקתו מתוקף צורך חיצוני – מוסד הנישואים למשל) במקרה זה, הכובש את יצרו נתין כשאר הנתינים ששועבדו לאורך ההיסטוריה רק בלבוש חגיגי יותר. נתין לצו מוסרי שמונע מצרכיו הרוחניים מלהתקיים בחלל, במעשה ובמחשבה. - נהוג לדבר בשם חשיבותו של "הסדר". אין אני רואה את הסדר כערך אלא רק אם זה משרת את האינדיבידואל. כאשר משרת סדר זה את ההיסטוריה ותרבות זרה, אין הוא אלא ״סדר״ משעבד ומדכא את האדם.

אוסיף כי במידה מסוימת ניתן לטעון שהאדם משועבד גם לתשוקותיו וצרכיו הרוחניים כפי שהוא משועבד לצרכיו הגופניים. אך לטעמי אין אדם יכול להיות משועבד לרצונותיו ולרוחו, למרות שניתן אולי לפרש זאת כך בתחילת דברי. תשוקות האדם הן האדם עצמו ומשום כך לא יכול להתקיים שעבוד, כפי שאין מקבלים צבע חדש כשמערבבים לבן בלבן. - בהקשר זה, יכול אדם להיות כבול לתפיסת עולם מסוימת, גם אם הוא בחר אותה משלל תפיסות עולם, אבל הוא לא משועבד לרצון שלו להיות כבול לה ולחוקיה הפנימיים. כי הרצון הזה זה הוא עצמו.

שאלה שחייבת להישאל היא: האם גם הרצון להיאבק בתשוקה הוא תשוקה? במקרה כזה – נאבק אדם בעצמו. ואין מאבק זה אלא הפסד וניצחון. בסרט ״בושה״ בבימויו של סטיב מקווין, יש דוגמה נפלאה לתשוקה אשר זוכה ללעג מצד התרבות, ולסבל המלווה את האדם אשר תשוקותיו לא תואמות את הסדר התרבותי והחברתי סביבו. אי-כניעה במקרה זה, כלומר המשך קיום צרכי הרוח על אף העולם החיצוני וצרכי החוץ הנלווים לו, הוא הביטוי החזק ביותר לחירות האדם. כניעה להם הוא ניצחון למוסר ולתרבות והפסד ושעבוד לאינדיבידואל, לאדם אשר שם זמם להווייתו הרוחנית.

אני מוּדע לדברי הביקורת הרבים שיכול לעורר חיבור זה, חלקם יופנו מתוך אי-הבנה חלקית או מלאה של כוונתי. אחד מהם יהיה טיעון ישן נושן, ואני מחזיר אתכם למאה ה-16, עת כתב תומס הובס את יצירתו המונומנטאלית "לוויתן". אותם מבקרים ישאלו, ובצדק רב מצדם, אם כל בני האדם יפעלו על פי צו מצפונם וחירותם, ויבנו את בניין "הטוב שלי", מהי גורלה של החברה כולה אז? הרי בני האדם חיים כיום במסגרות חברתיות המתקיימות מתוקף שיתוף פעולה המונחה ע"י כללים התנהגותיים ברורים. האיש הישר בעיניו יעשה? מלחמת הכל בכל! –  תשובתי ברורה וחד משמעית לאותם מבקרים: אין חיבור זה מתיימר להציג משנה מוסרית חיובית באשר לדרכה הנכונה של החברה, שכן אם הייתי עושה כן, הייתי חוטא למטרת החיבור ולהלך מחשבתו. כל מסגרת מוסרית אשר מציגה חזון אוניברסאלי לכל בני האדם, מונעת חופש מן האינדיבידואל ומאמר זה פונה לאדם הבודד ולא לחברה. יתר על כן, ואף חשוב מכך, שגם את חירותו של האדם אין אני מציב על פסגות המוסר האידיאלי והנכון שכל בני האדם צריכים לחיותו. הטוב והרע הינם מושגים משתנים תלויי תרבות וזוכים לפרשנות חדשות לבקרים, וכך גם לגבי חירותו של האדם – יכול הוא להיות חיובי ויכול הוא להיות שלילי בנקודת זמן מסוימת בתרבות מסוימת. אך לעולם יש לזהות את חירותו של האדם עם המימוש המלא של צרכי הרוח שלו, המלא. ואין חירות אחרת זולת חירות זו, בכל התרבויות ובכל הזמנים.

אחתום בשיר של יהודה עמיחי מתוך "מסעות בנימין האחרון מטודילה"

אֲנִי אָדָם יָחִיד, אָדָם בּוֹדֵד. אֵינֶנִּי דֶּמוֹקְרַטְיָה.

הָרָשׁוֹת הַמְּבַצַּעַת וְהָאוֹהֶבֶת וְהַשּׁוֹפֶטֶת

בְּגוּף אֶחָד. רָשׁוּת אוֹכֶלֶת וְזוֹלֶלֶת, וּמְקִיאָה,

רָשׁוּת שׂוֹנֵאת וְרָשׁוּת כּוֹאֶבֶת

רָשׁוּת עִוֶּרֶת וְרָשׁוּת אִלֶּמֶת.

לֹא נִבְחַרְתִּי. אֲנִי הַפְגָּנָה, אֲנִי מֵרִים

אֶת פָּנַי כִּכְרָזָה. הַכָּל כָּתוּב שָׁם. הַכָּל,

אָנָּא, אֵין צֹרֶך לְהַטִּיל גַּז מַדְמִיעַ,

אֲנִי כְּבָר בּוֹכֶה. אֵין צֹרֶך לְפַזֵּר אוֹתִי,

אֲנִי מְפֻזָּר,

וְגַם הַמֵּתִים הֵם הַפְגָּנָה.

כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּר אֶת קֶבֶר אָבִי, אֲנִי רוֹאֶה

אֶת הַמַּצֵּבוֹת מוּרָמוֹת בִּידֵי

הֶעָפָר שֶׁמִּלְּמַטָּה:

הֵן הַפְגָּנָה גְּדוֹלָה,

כָּל אֶחָד שׁוֹמֵע בַּלַּיְלָה צְעָדִים,

לֹא רַק הָאָסִיר, כָּל אֶחָד שׁוֹמֵע.

דמוקרטיה ופולחן אישיות: שמעון פרס חוגג 90

דמוקרטיה ופולחן אישיות

שמעון פרס חוגג 90

מאת משה ניסים

כשאדם מת נהוג להספידו ולהציף את חלל האוויר במעלותיו הטובות, גם אם לא היה כליל השלמות. הדבר ראוי ומקובל - ללמד זכות על אדם שכבר אין יכול הוא לעשות מעשים בעולם הזה. אך מה הדין בנוגע למילים טובות על אדם שעודו בין החיים, בין אם זה ביום הולדתו ובין אם זה באירוע אחר, האם נכון הוא לומר את כל מעלותיו ולהתעלם ממגרעותיו? רוב בני האדם, ואני ביניהם, יסכימו כי במקרה זה ראוי ונכון להשמיע בפניו דברי שבח ואהדה מפאת המעמד. לא מנומס שבחגיגות יום הולדת אזכיר לחברי הטוב כי הוא נוטה לאהבה עצמית יתרה או לאפתיות בנוגע לסביבתו הקרובה. התמונה משתנה כאשר מדובר בישות ציבורית אשר ניצבת במרכז האירוע, ישות ציבורית אשר כל חייה מחד גיסא עשתה למען הציבור ומאידך קיבלה תמורה שכר הוגן מאותו הציבור עצמו.

בקרב בני המין האנושי ישנו נוהג לחגוג ביתר שאת כאשר אדם, רעיון או מדינה חוגגים "יום הולדת" עגול. כך היה בחגיגות היובל למדינת ישראל, כך היה בחגיגות 150 שנה לצאת ספרו של דארווין "מוצא המינים" וכדומה. שמעון פרס, נשיא המדינה הנוכחי, יחגוג ב-2 באוגוסט השנה (2013) יום הולדת 90. ב-18.6, חודש וחצי לפני כן, קיבץ הנשיא ידוענים מהארץ ומהעולם כדי שיערכו לו כבוד על הישגו הביולוגי, שאין להקל בו ראש כמובן.

ישחקו הנערים לפנינו. מחגיגות יום ההולדת.

ברשת האינטרנט נחלקו התגובות לשניים. אלה שטענו שמדובר בנשיא מדינה מוערך שראוי לכבוד הזה ומנגד כאלה שטענו שמדובר בכספי ציבור ויש טעם לפגם בכך שמבזבזים כ-11 מיליון שקל בתקופה של משבר כלכלי על חגיגות יום הולדת ראוותניות לאדם שאחראי על מותם של אזרחים רבים (הכוונה בעיקר לגל הפיגועים בתקופת הסכמי אוסלו). מבין שתי הדעות, אני נוטה להסכים עם זאת האחרונה, אך לא מטעמים כלכליים או כאלה הנובעים מאישיותו הפוליטית של פרס, אלא קודם כל מהטעם הדמוקרטי, במובן הזה שגם אם למדינה היה עודפי תקציב וגם אם שמעון פרס היה רואה את חזון מזרח התיכון החדש מתממש מול עיניו, אירוע שכזה לא היה ראוי מלכתחילה למחשבה ולביצוע.

אתחיל בדברי שבח לנשיא פרס, כמנהג התקופה. אין ספק מדובר באדם של עשייה, גם אם אינכם מאמינים בדרכו של האיש, מדובר באיש של עשייה ומסירות למען הציבור, באדם שחטאו הוא תקווה חסרת פשרות לעולם טוב יותר. בכל שנות פעילותו הציבורית שמו לא נכרך במעשים פליליים, דבר שכיח במקומותינו לאחרונה, ובאופן כללי קשה שלא לחבב אדם מבוגר המדדה מולך באיטיות ובחיוך שובבי שזורק מדי פעם בדיחה משעשעת על גילו המופלג. כמובן שאת דברי השבח אוכל להמשיך עוד שורות אינספור, אצטרך רק לצפות בתשדיר המיוחד שערוץ 2 הקדיש לחגיגה ולהדביק כאן את דברי השבח של המגישה יונית לוי.

חגיגות יום ההולדת של שמעון פרס שנערכו שלשום (18.6) הותירו אותי עם טעם מר בפה. ניסיתי שלא להיגרר אחר ההשמצות ודברי הבלע כלפי האירוע עוד בטרם התחיל, ומיד לאחר גמר אליפות היורו לנבחרת צעירות שנערך בישראל בין איטליה לספרד (שהסתיים במפח נפש מבחינתי האישית) התיישבי לראות הכצעקתה. אחרי הכל מי לא ישמח לראות את קלינטון "מריץ דאחקות", את רוברט דה נירו מעקם את שפתו את התחתונה ואת כל אבק הכוכבים שהגיע לאירוע מאזינים בקשב באוזניות לתרגום – החל מברברה סטרייסנד, דרך שרון סטון, רם עמנואל, האוליגרך רומן אברמוביץ', המיליארדר היהודי חיים סבן ועוד רבים שהמצלמה לא הצליחה לתפוס מפאת חוסר בזמן, וכמובן כאלה ששלחו ד"ש מרחוק כמו נשיא רוסיה פוטין, קנצלרית גרמניה מרקל, מלך ספרד חואן קרלוס וגומר.

"אבינו מלכנו"?

הפסטיבל הזה היה בראש ובראשונה מפגן לא דמוקרטי, שמאפיין יותר משטרים טוטליטריים ואוטוריטריים, עם כל הרצון הטוב לחלוק כבוד לאדם בעל חזון, תקווה ועשייה. כדי להסביר את עמדתי בנוגע למפגן הראווה הנידון, אצטט מספרו של פרופ' בנימין נויברגר "דמוקרטיות ודיקטטורות", מתוך הכרך השני "דיקטטורות":

חרושצ'וב תיאר כיצד התעלל סטאלין בעמיתיו להנהגה בדרשו מהם, למשל, לרקוד לפניו, ואיך נענו הם לדרישותיו כדי שלא לעורר את חמתו. אפילו ההיסטוריה הרשמית שוכתבה למענו, ובספרי ההיסטוריה נרשם כי סטאלין, ולא טרוצקי, עמד לצדו של לנין במהפכת אוקטובר. אנדרטאות אינספור הוקמו לזכרו, ערים (סטלינגרד), הרים (הר סטלין) ומפעלים נשאו את שמו. סטאלין הוצג כידען וכגאון, לא רק בהיסטוריה ובפוליטיקה, אלא גם בבלשנות, במוסיקה, באתיקה, בפילוסופיה, באמנות ובביולוגיה. גם בקמפוצ'אה נאמר, כי "פול פוט חשב עצמו לגאון שאין כדוגמתו בענייני צבא וכלכלה, בענייני בריאות ושירה, במוסיקה וריקוד, בבישול ובאופנה" (עמוד 110)

פולחן אישיות תוצרת ברית המועצות

 במהלך מסיבת יום ההולדת שמעון פרס הוצג כאדם רב פעלים, איש אשכולות, אדם של חזון של שלום של חיבור של אחווה, חד-לשון, משורר, אינטלקטואל בחסד, איש הטכנולוגיה והעידן החדש, ועוד אינספור תארים אשר המשותף לכולם שהם שכיחים מאוד בבתי הספד הסמוכים לבתי הקברות, או בימי הולדת בחיק המשפחה המנומסת שאינה מעוניינת להזכיר לחתן השמחה שהוא בסך הכל אדם דיי מעצבן. אנשי בידור וזמרים "ריקדו" לפניו, כאשר השיא הגיע בעלייתה של הזמרת היהודייה-אמריקנית ברברה סטרייסנד לבמה, לשיר את השיר "אבינו מלכנו", בחירה שקשה יהיה לברוח מהאירוניה שבה.

דומה עד כאב.

נכון, אין הדברים המצוטטים למעלה תואמים אחד לאחד למפגן האהדה כלפי הנשיא פרס, אך רוח הדברים נוכח גם במקרה שלנו. בדמוקרטיה אין מקום לסגידה על חשבון כספי הציבור לאישיות פרסונאלית, רמה ככל שתהיה, ואין מקום להתגייסות כמעט בכל אמצי התקשורת לקסם הפנומנאלי שנקרא שמעון פרס. יסוד הביקורת חשוב במדינה דמוקרטית, על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שנושא בתפקיד, גם אם תפקיד זה אינו תפקיד ביצועי אלא יותר ממלכתי. במדינה דמוקרטית שליחי הציבור הם קודם כל משרתים, הם כלי בידי הציבור ולא מטרה, הם הדרך באמצעותה מגשים העם את יעדיו, וכל ניסיון להאדיר את הכלי הוא ניסיון הנגוע בחשיבה לא דמוקרטית באופן מובהק ואף על סף הסמכותנית היררכית. יש לומר את האמת, האירוע לכבוד שמעון פרס, עם כל החיבה והסימפטיה לאדם (איני כלל מדבר על אישיותו ומעשיו של האדם שכן אין זה רלוונטי) היה תעודת עניות למדינה הדמוקרטית המעמידה בראש הפירמידה את אזרחיה ולא את משרתיה. אנו צריכים לזכור זאת ולהזכיר זאת, לפני שאנו נשאבים לתגובות אוטומטיות כמו "מגיע לו, הוא אדם ראוי".

דמותו של פרס על שדה חיטה

משיח בן דוד בן גוריון

אם ההיסטוריה המדינית, הפוליטית והביטחונית של מדינת ישראל זרה לך, אמש היית יכול לחשוב בטעות כי שמעון פרס הוא הוא משיח בן דוד בן גוריון. לא כך הוא הדבר. חשוב מאוד, בזמן ששמעון פרס מכהן בתפקידו כנשיא מדינה, ואף כזה שלא היה רחוק שיתמודד על ראשות הממשלה בבחירות האחרונות, שנדע להזכיר לעצמנו ולכל אלה שלא יודעים, שגם, כן כן, גם שמעון פרס הוא בעל חסרונות להם הייתה השפעה ישירה על הציבור בישראל, וכל ניסיון לעמעם אותם, מאפיין, שוב, את מנגנון פולחן האישיות במדינה לא-דמוקרטיות. מימין ומשמאל חולקים על דרכו. הראשונים רואים בו כזה שהחל בתהליך שלום שהביא חורבן ביטחוני של ישראל ושגבה קורבנות אינספור משנות התשעים ועד היום; האחרונים רואים בו את חלוץ מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, שהביא חורבן מדיני על ישראל עד ימנו אנו. רחוק מדמות של משיח.

ניתן היה לחגוג יום הולדת לנשיא באופן צנוע יותר, שמכבד את מוסד הנשיאות, את המדינה הדמוקרטית וגם את האישיות עצמה.

לסיכום, את שמעון פרס רבים אוהבים לאהוב, ואם אתם לא אוהבים לאהוב אותו ומעדיפים לזכור את תקופת הפיגועים הגדולה או את כפר קאנא אז "בעיה שלכם". אף אחד לא ייקח משעון פרס את הנכונות לעשות למען שלום מתוך תקוותו הגדולה לשינוי, אף אחד לא ייקח ממנו את מרצו ואהבתו הגדולה לעשייה למען הציבור, ואף מטהר אוויר לא יוכל לטהר את הניחוח הטוטליטרי ששרר באולם המרכזי בבנייני האומה והועבר בשידור חי בשלושה ערוצי טלוויזיה לכל אזרחי ישראל: לא שירים של ברברה סטרייסנד, לא דמעות תנין, לא מילות שבח פסבדו-אמתיות מפי ראש הממשלה, לא מופע סטנדאפ דלוח של עדי אשכנזי וגם לא מופע שירה של זמר מזרחי ולאחריו זמר אשכנזי בשביל האיזון.

ישנם ניחוחות שקשה לפספס וקשה לאטום את האף בגינם ולהמשיך הלאה בסדר יומנו. רבים כתבו ועוד יכתבו דברי ביקורת על האירוע הזה, וכל המוסיף הרי זה משובח. אנו חייבים לעשות הבחנה תמידית בין צרכים לערכים, בין אישיות פרטית לאישיות ציבורית. על מנהיגנו להבין שהם משרתים ולא אדונים.

דמותו של פרס מכוסות קפה (של ג'ייקובס כמובן - פרסומת)

האמנם "צבא העם"? / ירון לונדון

האמנם "צבא העם"?

מאת ירון לונדון

לאחדות ממדינות העולם אין צבא. בצבאותיהן של עשרות מדינות משרתים רק חיילים שחרבם אמנותם. מקרב המדינות שבהן נוהג שירות חובה, יש אחדות המאפשרות להמיר שירות צבאי בשירות אזרחי ובכולן תעריף ההמרה הוא שירות אזרחי הארוך במידה ניכרת מהשירות הצבאי. רק בישראל ניתנת הנחה למי שמחליפים מאמץ גדול במאמץ קטן. רק ישראל מחייבת נשים לשרת בצבא ורק בה משך שירות החובה הוא שלוש שנים, ארוך בשנה תמימה ממשך השירות במדינות הבאות אחרינו ברשימה. כולן שייכות למשפחת המדינות ששום אדם סביר אינו רוצה להתאזרח בהן.

צה"ל מציג אוסף מרשים של חריגים, אבל חריג הוא גם מצבה הביטחוני של ישראל וחריג הוא מצבה החברתי: דומה שאין עוד חברה מפותחת יחסית המפוצלת יותר באמונותיה, באורחות חיי תושביה, בפער הכלכלי שבין מגזריה ובמוצאם האתני. השורש העמוק למחלוקת על אודות השוויון בנטל נעוץ בהתנגשות החריגים. הצבא לא מתאים לחברה והחברה אינה מתאימה לצבא, אלא שאת הצבא ניתן לשנות ואת החברה קשה עד מאוד. בוודאי שאי אפשר לשנותה בכוחה של יוזמת חקיקה. כנראה שהסתירה הזאת דורשת שבירת פרדיגמות.

החיזוי: החרדים לא יתגייסו. השירות הלאומי יהיה ביצה ענקית של בזבוז ושחיתות. בד בבד עם צמצום הפער המספרי בין המכונים "ציונים" לבין החרדים והערבים, יקטן שיעורה של האוכלוסייה הנושאת בעול שירות החובה. בצבא עתיר טכנולוגיה יתרחב הפער בין נועלי הנעליים הגבוהות לבין נועלי הנעליים החצאיות. הראשונים יגויסו מקרב האוכלוסייה הדלה, הפחות משכילה, והאחרונים – מקרב האמידים המשכילים. דווקא בקרב אלה האחרונים פוחת הרצון לחנך את ילדיהם לשרת בשורות הלוחמים. האם יש בכוחו של חינוך פטריוטי לשנות את המגמה הזאת? אינדוקטרינציה יעילה אפשרית רק בחברות  סגורות ודכאניות כגון החברה החרדית. המציאות הכלכלית והשפעותיהן של הרוחות המנשבות בעולם הפתוח יגברו על  ערכים המנוסחים ע"י השלטונות. טיולים למערת המכפלה ושאר יוזמות כגון זו יועילו כאספירין לחולי סרטן.

לפיכך, כנראה שלא יהיה מנוס מהחלפת דגם השירות הצבאי. זה יקרה במוקדם או במאוחר, אבל מטבע הלשון הזה מסתיר את העובדה שברוב המקרים מתרחשים המאורעות הקשים לעיכול מהר מכפי שאנחנו מניחים. ובכן, "במוקדם או במאוחר" יוחלף שירות החובה בצבא שכירים וכדי שלא רק בני דלת העם ישרתו בו, נצטרך לפתות את כלל החיילים בשכר גבוה ואת הקצינים ומומחי הטכנולוגיה – בשכר גבוה מאוד. אין בכוחי לחשב את המשמעות הכלכלית של המהפכה החזויה, אבל כדי לסבר אוזן הנה שתיים מאלפי שאלות שיש להציג: כמה נחסוך בכך שלא נאלץ להשקיע בהכשרתם של רבבות אנשי צבא מידי שנה? בכמה יגדל התוצר כתוצאה מהצטרפות אלפי צעירים לשוק האזרחי?

השינוי כרוך בסכנות חברתיות. הסכנה העיקרית היא התגבשותו של מעמד בעל אינטרסים משל עצמו, מעמד של אנשי צבא מקצועיים העשוי למרוד בסמכותם של המוסדות הדמוקרטיים. חברות הסובלות מחרדה קיומית נוטות יותר מאחרות להעדיף לובשי מדים על פני מנהיגים אזרחיים. את הסכנה הזאת יש להביא בחשבון, אבל היא בחזקת אולי, בעוד שניוונו של שירות החובה הוא בחזקת ודאי.

הסוגיה שהעליתי לא נחקרת לעומקה, מפני שאנחנו אחוזים במיתוס "צבא העם" ואיננו מעיזים להתבונן בפניה של המציאות. זה טיבען של פרדיגמות: הן גורמת להתעלמות מחלופות.

"ידיעות אחרונות", 3.6.2013