שחרור יגאל עמיר תמורת שלום

שחרור יגאל עמיר תמורת שלום

על שחרור אסירים פלסטינים כ"צעד בונה אמון" לפני המו"מ המדיני

מאת משה ניסים

ההחלטה לשחרר אסירים פלסטינים שרצחו אזרחים וחיילים ישראלים במסגרת מאבקם המזוין לעצמאות, היא מקוממות ואי-רציונאלית יותר מאשר מכאיבה ובלתי אנושית. כאב משפחות ההרוגים כמובן גדול, ועל כך אין ויכוח ואין משתומם נוכח התנגדותן לשחרור המחבלים. יחד עם זאת, נשמעו גם קולות שהביעו נכונות לשחרור רוצחי יקיריהם תמורת מה שהם כינו "שלום אמת". הם לא רבים, אך הם קיימים. מדוע החלטה זו יותר מקוממת ובלתי רציונאלית מאשר מכאיבה ואמוציונאלית? משום תוכן סעיפי האישום שנאשמו האסירים שמיועדים עתה לשחרור כצעד בונה אמון לפני שנכנסים למו"מ על הסדר מדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית.

לא ניתן לשחרר אסירים אשר ביצעו פעולות לחימה איומות בטענה שהדבר נועד למען השלום, מדובר באבסורד בל יתואר. הרי המו"מ בין הצדדים מתקיים כדי שימוגרו מהלכים כאלה, על כן, אין זה סביר שישוחררו אלה שליבו את אש השנאה והאיבה בין הצדדים למען השלום. אבל כאמור התמונה לא כה פשוטה, ואין ספק שמהלך כזה של שחרור רוצחים יכול להתפרש גם כנכונות אמיצה ל"שלום אמת" בין הצדדים. הרי בין כה וכה יהיה מחיר נקוב בצד כל הסכם שיתקבל השאלה שצריכה להישאל היא מה גובהו של המחיר.

רוצח תמורת שלום

 לשם פתרון הדילמה, יש לעמוד על שאלת הגבולות והאבסורד שהעליתי למעלה. האם למען שלום אמת נסכים לשחרר את אויבי השלום והדמוקרטיה הגדולים ביותר? כל אחד ואחד מאיתנו אשר תומך בשחרור האסירים באופן גורף, צריך לענות על השאלה הזאת – כיצד היה נוהג לוּ תמורת שלום אמת, יציאה מהשטחים והפסקת המאבק המזוין בין הצדדים, היו מציעים את שחרורו של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר? אני יודע, זה נשמע כהזיה או מדע בדיוני, אך למען ההיפותזה כדאי לברר לעצמנו, האם נסכים שיגאל עמיר, שנקט בפעולות טרור נגד השלום – כפי שפעלו אותם אסירים שמיועדים לשחרור - יתהלך חופשי בין חופשיים ושווה בין שווים בתמורה להסכם שלום בין הצדדים? אני מניח שקשה יהיה למצוא אנשים אשר תומכים בשחרור 104 האסירים הפלסטינים, שיסכימו לשחרורו של אסיר ישראלי אחד, יגאל עמיר, תמורת שלום אמת, ובצדק. זה יהיה מהלך ציני, חסר הגיון ובלתי מוסרי, בדיוק כמו שחרור 104 האסירים הפלסטינים כתנאי מקדים למו"מ[1].

השלום הוא ערך קדוש, ויש לעשות הרבה כדי להביאו במהרה בימינו, אבל בשום אופן אין להקריב על מזבחו את כל העקרונות המוסריים שלנו כחברה עוד בטרם יתיישבו הצדדים לדון בפרטי ההסכם. אם וכאשר יובא הסכם, רק אז יהיה ראוי להעלות לדיון את ההצעה לשחרר אסירים מסוימים תמורתו, ולא רגע אחד לפני.  

---

[1] רשימת האסירים: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4410284,00.html

מחר אקום ואהיה אחר

מחר אקום ואהיה אחר

דיוקן האדם במאה ה-21 הטכנולוגית והפוסטמודרנית

אילו במקרה היו נולדים עתה אנשים אחדים, חדשים לגמרי, כאלה שאינם יודעים עבדות מהי ובה-במידה אינם מתפתים לחירות; שאינם מכירים אפילו את שמה של זו ואף לא את זה של האחרת. אילו היו מציעים להם להיות לנתינים או לחיות באורח חופשי – במה היו בוחרים? אין לי כל ספק שהיו מעדיפים בהרבה לציית לצו התבונה מאשר לשרת אדם אחר, אלא אם כן היו כבני ישראל הללו אשר ללא צורך או כפייה המליכו על עצמם רודן. – אטיין דה לה בואסי[1], אמצע המאה ה-16.

עייפותם ואדישותם של פרטים בחברה מביאות, באופן טבעי כמעט, לתופעות של שליטה ושעבוד חסרי ביקורת מצד סוכנים אחרים בחברה, סוכנים המופיעים בצורות שונות – אליטות, שלטון, פטריארכים, כהני דת וכדומה. רפאלה בילסקי בן-חור מציגה את תפיסת עולמו של ז'בוטינסקי בנוגע לסוגיה זו[2]. תפיסה שאומרת ששלטון רודני משעבד לא צומח בריק חברתי ונובע אך ממוחם הקודח של אנשי שררה תאבי שליטה כאדולף היטלר, בניטו מוסוליני או ג'וזף סטאלין. לחברה יש תפקיד מרכזי בהיווצרותו של אותו מנגנון אלים כמדינה הטוטליטרית בפרט ובהיווצרותה של אווירה דכאנית, חסרת ביקורת ודטרמיניסטית בכלל – היינו כזאת שלאדם אין יכולת להשפיע עליה ועל כן הוא נוטה להסתמך על גורמים חיצוניים כגון המסורת, השלטון והמוסר.

אני רוצה לחזור אחורה מעט, לעבור מנקודת מבטו הכללית של ז'בוטינסקי שראה לנגד עיניו את המדינה הטוטליטרית (הפאשיסטית והקומוניסטית) והחברה האירופאית של המחצית הראשונה של המאה ה-20, אל נקודת מבט פרטית יותר, של אדם הרואה לנגד עיניו מציאות פתוחה וליברלית ופרטים הנוהים כעיוורים אחר מה שז'בוטינסקי כינה בהגותו "מנהיגיזם". אם לשפוט על פי "המשמעת" של האדם, אין הבדל בין החברה של המאה ה-19 לזו של המאה ה-20 לבין זו הנוכחית. כל החברות מונהגות ע"י כוחות תת-קרקעיים כקבוצה ולא כיחידי סגולה. הסיבה לכך היא – כך פשוט יותר להתגבר על חוסר ודאות, על אי-סדר, על הכאוס שמקיף אותנו, במיוחד בעידן הפוסטמודרני ולאור השינויים הטכנולוגיים שמתפתחים בקצב מסחרר מתחילתה של המאה ה-21. האדם זקוק לסדר ומשמעת יותר מתמיד, ואין זה משנה מה אופיו של השלטון, אלא כיצד האדם מפרש את סביבתו. כאשר יצור טבעי מזהה סכנה, הוא נוטה להסתגר בתוך עצמו, להתגונן, למצוא היגיון פנימי ולחיות על פיו.

זהו בן  המאה ה-21, פריק של סדר ומשמעות ממשמעת שיעניקו לו שלווה, ביקורתי מאוד כלפי אי-הסדר וחסר ביקורת כלל כלפי הסדר ש"אימץ במוחו", הכל כדי לשמר את היציבות בעולם האנדרלמוסי הסובב סביבו, עולם שבעורקיו זורמים בכל רגע כמויות בלתי ניתנות לתפיסה של תיאוריות שונות ומגוונות המציעות סדר נכון (במיוחד באמצעות רשת האינטרנט). אדם זה כבול ברשת המרשתת, היא ממרשתת אותו מכל עבר, כולא אותו וטוב לו. אין תלונות בליבו וזו הבעיה, כפי שהניאו-מרקסיזם מבית מדרשו של הרברט מרקוזה קבל כי המהפכה המיוחלת לא תתרחש כי האדם לא חש מדוכא ומשועבד למרות שהוא כן, במקרה דנן האדם של המאה ה-21 חש אקטיבי, פעיל, אך למעשה הוא כלוא ברשת סבוכה של משמעות ממשמעת שתפקידה להגן עליו מפני האנדרלמוסיה המקיפה אותו. כך אנו מקבלים חברה אטומה, לא סובלנית, ביקורתית מאוד וממושמעת כנתין בגרמניה הנאצית, שלא תהיה מסוגלת להשתחרר מכבלי הסדר שטוותה לעצמה ולחיות באותנטיות, בחירות אמתית.

Tabula, Simon Hantai, Centre Pompidou

משמעות ממשמעת – אם אליבא דז'בוטינסקי נהתה החברה האירופית במאה ה-20 אחר מה שהוא כינה "מנהיגיזם", במאה ה-21, נוהים בני אדם אחר "רעיוניזם" כמקור לסדר בסבך הבלגן. הרעיוניזם הינו משמעות הממשמעת את האדם והופכת אותו מסובייקט לאובייקט. רוב בני האדם מאמצים את הרעיונות ואת המשמעויות שנהגו לקבל בסביבתם הקרובה, המשפחה, הקהילה.

א.      דת אלוהית – למרות ההתפתחות המדעית המסחררת ו"התפרצות" הפוסטמודרניזם, בני המאה ה-21 עדיין נוהים ברובם אחר אמונות על-חושיות שאפיונו תקופות בהן המידע שיש ברשותנו היום היה חסר. מדוע בני אדם ממשיכים להאמין ביציאת מצרים, למרות שאין שום עדות לקיומה? מדוע מאמינים אנשים משכילים שאדם צעד על מים, או שהעולם נוצר מאמירת קסם של יצור שמימי? לא רק שהם מחזיקים באמונות אלה, הם מנסים בכל הכוח להמשיך ולהחזיק בהן, למרות שהן איבדו כל אחיזה מציאותית או מוסרית. רבים הם "החוזרים בתשובה", אשר מעידים כי הם "מצאו את הדרך הנכונה", ולא מעטים מהם טוענים כי החלטה זו גרמה להם לשלווה ושקט נפשי. איני יכול להתפלמס עם הרגשה זו. אבל כאן טמונה אפשרות אחת לתשובה מדוע "להחזיק" באמונות אלה: הם משככות כאבים, קלות יותר, עושות סדר בסבך הרעיונות, לא מותירות חלל ריק או תשובות לא ברורות לשאלות מטרידות. הכל מסודר, אין הפתעות, יש משמעות בעולם ויש משמעת בחיי הרוחניים והמעשיים. – יש גם את בני האדם אשר דבקים ב"אורח החיים הדתי" מבלי "להאמין" בהכרח תופעות על-טבעיות. בשבילם הדת היא סדר נטו, והם אף מודים בכך. היא אורח חיים שהחליטו לאמץ כי אחרת העולם היה נראה פתוח מדי, חסר גבולות, ללא דרך. – דת אלוהית היא "רעיון" פופולרי ושכיח, שכן מדובר בתפיסות עולם כוללניות, שלא מותירות ספקות וקשורות לכל תחומי החיים. פשוט וקל.

ב.      דת חילונית – גם דת חילונית היא סוג של משמעות ממשמעת, כלומר תפיסת עולם אמונית שאינה כוללת את העל-חושי. אחת הדתות החילוניות שצוברות פופולריות לאחרונה בעולם המערבי היא דת הטבעונות. כיאה לדת חילונית, אין אל העומד במרכזה, אלא רעיון מוסרי והוא שבעלי החיים ותוצרם לא אמורים להיאכל או להינזק ע"י בני האדם. לכאורה פרקטיקה פשוטה, אך זהו מנגנון שמעניק לאותם אנשים סדר מוסרי בסבך הרעיונות המוסריים האחרים שמקיפים אותם.

ג.        "חיפוש עצמי" – תופעת "החיפוש העצמי" היא תופעה ידועה בעיקר במאה ה-21. ומי מחפש עצמו? אדם החש שהוא עצמו אבד. עומס המידע שמקיף את האדם היום והמחוסר באמת מוצקה אחת, גורמים לו לרצות ולהתנתק מהכל ולבחון מיהו ומהי האמת שלו. לעיתים החיפוש יסתיים במציאה, ואותה מציאה תהיה, כדברי המשורר יהודה עמיחי – "דת חדשה". אותה דת או תשובה, ולא משנה סוגה, גורמת למוצא הרגשה של שלווה, שכן אם לא הייתה כזאת, לא היה מכריז עליה כ"מציאה". יהיו כאלה שלא ימצאו וזה יגרום להם צער רב, יהיו כאלה שאף ישלחו יד בנפשם. הרי מה יותר גרוע מכך שלא הצלחת למצוא משמעות לחיים ומשמעת לדרכיך? ערך מסוים שתוכל לסבול את השעבוד שלך אליו.

ד.      אידאולוגיה פוליטית ומאבק – אימוץ אידיאולוגיה פוליטית ויציאה למאבק למען הרעיון, גם מהווים על פי תפיסתי מקור למשמעות ממשמעות. בדרך כלל בני האדם נוטים לאמץ את האידיאולוגיה מ"בית אבא", כלומר של הוריהם, גם אם אין הם בחנו אותה לעומק. כך, כאמור, קל יותר להתגבר על אי-הסדר השורר בעולם הפוליטי הרווי ברעיונות. קל יותר לתפוס את המקל במרוץ השליחים ולרוץ הלאה מבלי להביט לצדדים, להרגיש מנצח, בזמן שלמעשה אתה שבב בשרשרת מזון, חסר אותנטיות, משועבד. – בישראל דהיום הדבר בולט אף יותר, לא פעם נראה אנשים פוליטיים למשל מצד ימין של המפה המדינית-ביטחונית, מאמצים באופן עיוור את האידיאולוגיה הכלכלית הימנית, כי זה המסר שבדרך כלל יצא מפיו של איש הימין המדיני. למרות שלא אמור להיות בהכרח קשר בין האידיאולוגיה הימנית בתחום המדיני בישראל של 2013 לבין האידיאולוגית הימנית בתחום הכלכלי. עדיין, הסדר צריך להישמר. כל יותר לאמץ תפיסת עולם כלכלית שנחשבת "ימנית" ולמצוא את ההיגיון הפנימי שלה מבלי לבחון אותה באמת, מאשר לאמץ רחמנא ליצלן תפיסת עולם "שמאלנית", לשבור לכאורה את הסדר המחשבתי ואולי ללכת לאיבוד. קל יותר להישאר בבית ולהגן על תפיסת עולם שאינך "באמת" מאמין בה.

ואם נשוב לתפיסת עולמו של ז'בוטינסקי – מי "המרוויח" ממציאות אנדרלמוסית זו בה האדם עושה שימוש במשמעות הממשמעת במעין סוג של מזוכיזם? לפי ז'בוטינסקי מדובר בשלטון הטוטליטרי הממשמע. במקרה שלנו: המסורת ומאמציה. המסורת, הזוכה ליוקרה כמעט בכל חברה, היא כל אותם מנהגים שאינם נובעים מבחירתו של פרט ספציפי בהיסטוריה, אלא נובעים מתפיסות מוסריות, אידיאולוגיות, דתיות קיימות שהשתרשו זמן רב לפניו. המקבילה של המסורת - לה משמעות קולקטיבית גרידא, היא האותנטיות - לה משמעות אינדיבידואלית לחלוטין. כאשר אדם "משתמש" באותנטיות שלו, הוא בהכרח מגבש לעצמו לתפיסת עולם אינדיבידואלית לא-מסורתית. האם כלל ישנה אפשרות לקבל החלטה אותנטית? זו שאלה פילוסופית חשובה שיש לעמוד עליה בזמן אחר ובאכסניה אחרת. כך, כפי שאדמונד ברק חשש מפני "המגיפה" בת זמנו בדמותה של המהפכה הצרפתית ומיד ישב לכתוב את הרהוריו[3], ומכאן צמחה התנועה השמרנית אשר מקדשת את העבר והמסורת נוכח איומים "ניהיליסטים" וחדשים, כך גם המסורת ומאמציה ידיהם על העליונה בעידן מבורדק זה.

ביקורת מרקסיסטית על בן המאה ה-20. הרברט מרקוזה.

צרכן הרעיונות

האדם במאה ה-21 הוא צרכן של רעיונות ולא של מוצרים כפי שהדבר מתבטא בהגותו של הרברט מרקוזה. הרעיונות מעניקים לו שקט, גורמים לו להרגיש שותף, יצרני, פעיל, וכלל לא אדיש לסביבתו כפי שז'בוטינסקי ניתח את החברה בתקופתו. בפועל אי-הסדר סביבו גורם לו לחפש בכוח את הסדר המתאים לו ולכבול את עצמו בגבולות גזרה מדודים המדכאים את האותנטיות שלו מחד גיסא ומעצימים את "הכוחות המסורתיים" מאידך גיסא. מהו האדם בעולם כזה אפוא? אדם המחפש באופן תדיר רעיונות לאחוז בהם, להציג אותם, להציג את עצמו ככזה שמחזיק בהם ולפעול על-פיהם. אם בעבר הקימו מזבח לאלים, היום פותחים שווארמה טבעונית. אם בעבר היה קל יותר לשמוע בחור צעיר אומר – "כנראה שאחזור בתשובה, אבל לא עכשיו", היום קל יותר למצוא אנשים אשר אומרים – "אהיה צמחוני מתישהו, אבל לא עכשיו". המניע של אותם אנשים הוא אותו מניע ואמור לספק להם את אותה הרגשה בטוחה אל מול עולם פוסטמודרני וטכנולוגי שמציף אותנו במידע רב ומסמה את תבונתנו.

האדם החופשי במציאות של אי-סדר, הוא האדם המקבל את אי-הסדר בשלום, אדם שאינו מרגיש צורך להסביר כשאין הסבר ראוי, אדם תאב דעת אך לא תאב מלחמה, אדם שנאבק למען האותנטיות שלו ולא למען המסורת החיצונית לו, אדם אמיץ שלא חושש מביקורת עצמית - לומר, אני המחפש סדר, פריק המשמעות הממשמעת, אימצתי עולם מטאפיסי שאני רוצה להאמין בו ואני מכריז בגאון שאני מאמין בו - יודע שמדובר בבדיה. מחר אקום ואהיה אחר, את זה אומר האדם החופשי, חופשי מכבלי הסדר המדומים שטווה לעצמו. המציאות הנוכחית אינה גזרת גורל, היא תוצר שעבוד האדם למסורות שעבוד "קדומות" בתצורות חדשות ולא מחייבות. השינוי לצערי אינו בר השגה בעידן זה, שכן כדי להשיג מטרות מהפכניות יש צורך בהתלכדות סביב רעיונות שבהכרח יהיו מסורתיים ואנטי-אותנטיים, אין דוגמה בהיסטוריה למהפכה שביטאה רצונות שונים של פרטים בודדים.

צודק ז'בוטינסקי, החברה העייפה היא בהחלט אחת הסיבות לעלייתם של משטרים טוטליטריים באמה ה-20. היום, אותה עייפות שאפיינה את החברה בשנות השלושים של המאה ה-20 אליבא דז'בוטינסקי, הפכה רדיפה חסרת מעצורים אחר רעיון מסדר וממשמע כלשהו בעולם טכנולוגי מתקדם וחסר סדר ואמת. במקום משטר טוטליטרי אנו מקבלים אדם שמנוכר לאותנטיות שלו ומזהה עצמו עם רעיונות מסורתיים שמנוונים אט-אט את החברה האנושית (כולל שלטונהּ), דווקא ככל שהטכנולוגיה מתקדמת ועם קצב התקדמותה גובר אי-הסדר, וככל שגובל אי-הסדר המרדף הופך להיות אקטיבי יותר ואובדן האותנטיות נפוץ בכל הארץ.

Luigi Di Sarro

---

[1] על ההשתעבדות מרצון, אטיין דה לה בואסי (תרגום: ראובן מירן), נהר ספרים, 2007.

[2] מדינה טוטליטרית וחברה עייפה: http://moabing.blogspot.co.il/2013/07/blog-post_24.html

[3] הרהורים על המהפכה הצרפתית, אדמונד ברק (תרגום: אהרון אמיר), הוצאת שלם, 1999

האם מדינה ליברלית זקוקה לפקיד הממונה על הפולחן?

הבחירות לרב הראשי

האם מדינה ליברלית זקוקה לפקיד הממונה על הפולחן?

מאת משה ניסים

במדינת ישראל מתקיים מצב אנומלי. מצד אחד היא מדינה דמוקרטית, מצד שני היא מדינה אשר מאלצת את אזרחיה לצמצם את אפשרויות הבחירה שלהם כאשר זה נוגע לחייהם האישיים – למשל בנישואין, בגירושין, בקבורה וכדומה. בישראל לא מתקיימת הפרדה בין מוסדות הדת היהודית האורתודוכסית לבין מוסדותיה הרשמיים שאמורים להיות ניטרליים מבחינה דתית. שהרי אמונה דתית היא עניין אישי של האדם. אם כך, מדוע מתעקשים רבים מאזרחי ישראל לראות במוסד הרבנות כמוסד לגיטימי במדינה דמוקרטית? הטענה המרכזית של אותם מצדדים בקיומה של הרבנות הראשית ובפועלם של בתי הדין הרבניים, היא שמדובר במדינה יהודית. הם כמובן צודקים, מדינת ישראל היא מדינה יהודית, אך טועים טעות חמורה כשחושבים הם שהמילה "יהודית" מייצגת את הפרקטיקה הדתית-אמונית בלבד. היהדות היא גם תרבות ולאום. למעשה, הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, משמעה שהיא מדינת לאום יהודית בעלת משטר דמוקרטי וערכים דמוקרטיים ולא מדינה יהודית דתית. וכפי שהטמיע פרופ' לייבוביץ': "מדינת ישראל הוקמה ב-1948 בשיתוף-פעולה, שיתוף-מאמצים ושיתוף-קרבנות של יהודים דתיים וחופשיים כאחד כמדינה חילונית במהותה, היא נשארה חילונית במהותה ותישאר בהכרח חילונית במהותה - אלא אם תחול מהפכה רוחנית וחברתית כבירה בעם היושב בה"[1].

נפוטיזם: הרב עובדיה יוסף מריץ את בנו לתפקיד הרב הראשי. יש תקדים בתפקיד ציבורי אחר? לא בדמוקרטיה.

מזה מספר חודשים הבחירות לרב הראשי הספרדי והאשכנזי עושות כותרות בכל כלי התקשורת הישראליים. דבר חסר פרופורציה אם לוקחים בחשבון שאין לרב הראשי הספרדי שום השפעה על חייהם של אזרחים ספרדים בישראל, ואין לרב הראשי האשכנזי שום השפעה[2] על חייהם של אזרחים אשכנזים בישראל – להוציא את אלה שמתפרנסים ממוסד זה. התפקיד הזה, במסגרת המדינה, הוא מיותר לחלוטין, בדיוק כפי שהמוסד, שוב במסגרתה של המדינה, הוא מיותר לחלוטין. מה גם שמדובר במוסד המקדם ערכים סמכותניים לא-דמוקרטיים בעליל, המאפיינים מנגנונים דתיים, כגון נפוטיזם[3], פטריארכליות, קידום מקורבים וסגור בפני אזרחים אשר כל פשעם הוא שהם אינם דתיים. כדי להתמודד על תפקיד הרב הראשי איני זקוק להשכלה, כפי שמקצוע הרפואה דורש, או ראיית החשבון, אלא אתה צריך קודם כל להאמין באלוהים ורק לאחר מכן לקיים פולחן דתי, רק אז אתה יכול להתמודד על תפקיד ציבורי. היש עוד תפקיד כזה בשירות הציבורי?

אז מדוע להמשיך עם הפארסה הזאת? התשובה שלי היא אחת: כסף. כשהמדינה נותנת כסף, האדם נוטה לקחת. לא יפרקו את הרבנות הראשית ואת בתי הדין הרבניים, למרות שהם יכולים להתקיים באופן וולונטרי לחלוטין, מכיוון שלהיות דתי במדינת ישראל, זה לא רק דבר רוחני אלא גם מקצוע ועסק כלכלי. המדינה הפכה את הדת למקצוע חול ככל המקצועות, נגרות, צבעות, שרברבות וכדומה (כבר פורסם באתר החדשות YNET ב-15 ביולי 2013, כי ישנם רבנים אורתודוכסיים אשר מנהלים אורח חיים דתי ולמעשה הם אתאיסטים ברוחם. בכתבה נכתב כי "רובם מתפרנסים מהמקצוע ופרנסתם היא אמונתם" וזו הסיבה שהם לא "יוצאים מהארון" ונחשפים[4]) ההבדל הוא – ש"העסק האלוהי" הזה משגשג ביותר היום, שכן המדינה מתחזקת את בעלי המקצוע ומספקת להם עבודה באופן תמידי למרות שאין בשירות הזה כל צורך. מדוע אין אינסטלטור ראשי אשר אמור לספק שירותי אינסטלציה לציבור הישראלי? זה היה יכול להיות רעיון טוב ואף פרקטי יותר ממוסד הרבנות: מוסד אחד, אשר מספק אינסטלטורים לאזרחי המדינה.

כאשר מדינה כופה על אזרחיה פרקטיקות פולחניות הקשורות באמונה הסובייקטיבית של האזרח, למשל בתהליך הנישואין, אין היא יכולה להיות מדינה דמוקרטיה תקינה. הגיע הזמן להפסיק עם המשחק הדואלי הזה ולהחליט, האם מדינת ישראל מקיימת יחסים עם מוסדות תורניים-אמוניים-פולחניים או שמא היא מתנתקת מהם ומעניקה להם עצמאות במסגרת המגזר השלישי, כיאה למדינה דמוקרטית מתוקנת. ההינתקות הזאת תיטיב לא רק עם אזרחי המדינה החילוניים, אלא גם עם הדת היהודית שמגעה עם מוסדות המדינה הופכת אותה מדבר "קדוש" למקצוע ככל המקצועות.

היטיב לתאר זאת פרופ' לייבוביץ':

דת אדמיניסטרטיבית. פרופ' לייבוביץ'.

הדרישה להפרדת הדת מהמדינה החילונית הקיימת נובעת מן הצורך הדתי החיוני של מניעת הפיכת הדת לאמצעי-עזר לסיפוק צרכים פוליטיים-חברתיים, מניעת הפיכת הדת למשרד ממשלתי של רשות חילונית, לפונקציה של הביורוקרטיה והאדמיניסטרציה הממלכתית, שהיא "מחזיקה" את הדת ואת המוסדות הדתיים לא מטעמים דתיים אלא כוויתור לקבוצות-לחץ מסוימת מתוך אינטרסים שלטוניים רגעיים ומתחלפים [...] הדת, המשמשת היום אחת הפונקציות האדמיניסטרטיביות של המדינה החילונית, אין לה פתחון-פה אלא באותם סקטורים של החיים הציבוריים שהרשות החילונית מרשה לה לטפל בהם. הדת העומדת ברשות עצמה תהיה האופוזיציה (בה"א הידיעה) העקרונית למשטר המדינה החילונית, אופוזיציה המחייבת אלטרנטיבה ברורה ומפורשת – בכל שטחי החיים במדינה ובחברה[5].

אני רוצה לפוצץ את הבלון של נציגי הבית היהודי בכנסת: הבחירות לרב הראשי לא ישנו דבר. לא לאזרחי ישראל, לא למוסד הרבנות, גורנישט, נאדה, כלום. מלבד המשך שיתוף הפעולה של המדינה הדמוקרטית עם מוסד לא-דמוקרטי, סמכותני, פטריארכלי, נפוטיסטי, חשוך, אשר כופה על אזרחי המדינה אורח חיים שאינם מאמינים בו. הגיע הזמן לעשות לזה סוף ולהפריד את הדת מהמדינה. למען הדת ובעיקר למען ערכי הדמוקרטיה בישראל.

---

[1] יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ישעיהו לייבוביץ', 1979, עמוד 156.

[2] אלא אם כן מחליט האזרח להירשם ברבנות ובכך הוא עתיד להיות מושפע מהחלטותיה העתידיות, למשל בגירושין.

[3] ארבעה מן המועמדים לתפקיד הרב הראשי בבחירות ב-2013 הם בנים של רבנים ראשיים לשעבר: הרב דוד לאו, הרב יעקב שפירא, הרב יצחק יוסף והרב שמואל אליהו.

[4] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4404888,00.html

[5] יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ישעיהו לייבוביץ', 1979, עמוד 164.