בין חירות לאושר

הרהור קצר בעקבות "עולם חדש מופלא" של האקסלי

בספרו של הסופר הבריטי אלדוס האקסלי, "עולם חדש מופלא", בדיוק כפי הנגלה לעינינו במציאות התרבותית בת זמננו, מתחולל מאבק מר בין שני כוחות אשר במקרים מסוימים יכולים לבוא לכדי התנגשות טוטאלית: מן הצד האחד, ניצבת לה החירות, ומן הצד השני ניצב לו האושר. בתווך, בין החירות לאושר, מצויה הפילוסופיה הפוליטית-נורמטיבית של בני האדם, שלנו, או ביתר דיוק של אלה אשר הכתיבו את נורמות החברה בעידן הנוכחי. הנה כי כן, מימושו המוחלט של כל אחד מן הערכים האלה עלול להביא לפגיעה אנושה בערך שניצב מנגד. מצבים אלה מוצגים בקיצוניותם או במצבם הבסיסי בספר: מחד גיסא, חירות טבעית אשר טומנת בחובה סבל ומחסור. מאידך גיסא, אושר שבא על חשבון האותנטיות, האינדיבידואליות, העצמיות, ובמילים אחרות - החירות המחשבתית. תוויות המחיר לחירות ולאושר מצויות על גבי העטיפה, לפרט (היום) נותר לבחור, מה זול יותר מה יקר פחות. בהכללה פילוסופית ניתן לומר כי המין האנושי בחר באושר, ואם אצטרך לדמיין ציר אשר בצדו האחד החירות ניצבת על קו ה-0 ומצדו השני האושר ניצב על קו ה-100, אזי שהאנושות, או התרבות המערבית, מצויה בקו ה-75.  מקרה הביניים, כאמור, שייך לתחום הפילוסופיה: כיצד עלינו לחיות כדי לאזן בין החירות לבין האושר, ולא כיצד עלינו לאזן בין החירות לבין האושר כדי לחיות. על החירות במובן היסודי והשלילי, כך נדמה, ויתר במידה מסוימת המין האנושי.

פשרת הביניים

לחיות בין לבין, היא הפשרה הנכפית באופן תמידי על האדם בעידן המודרני, היא זו המאפיינת אותנו יותר מכל, ואינה יכולה לספק לנו מידה מספקת של אושר או של חירות. אם כך, מדוע כתבתי למעלה כי התרבות המערבית, המשועבדת לכוחות חיצוניים, נמצאת בקו ה-75? מדוע זה קבעתי כי ישנה נטייה ברורה לכיוונו של האושר על פני החירות? בסך כל החשבונות האנושיים/מערביים, מצויה פרדיגמה אשר הוכתבה לנו על ידי קדמונים ששינו את פני התרבות האנושית מקצה אל קצה, פרדיגמה זו קובעת כי אובדן החירות הפיזית אין פירושה אובדן חירות טוטאלי, אלא אובדן למען דבר-מה. תחילה למען הישרדות בטבע, לאחר מכן למען האל והיום למען האושר. הנטייה היא לאושר, מפני שהכל מוכנים לוותר על החירות בקלות ראש למען האושר, כאילו שהאושר הוא חזות הכל. ואולי כן, אין בקביעת המין האנושי שהאושר עדיף על פני החירות כאמת אבסולוטית הנישאת בחלל האוויר הניתנת למדידה בתנאי מעבדה. התוצאה היא המון אדם אשר מוּשלה כי הוא מאושר דיו ומוּשלה כי הוא חופשי דיו. החירות לא נתפסת כערך ישים, כלומר, ככזה שניתן לעשות בו משהו, לעומת האושר – שהוא ערך שנותן מרגוע לנפש. החירות יכולה להביא את האדם למערבולת רגשית ולהתמוטטות. לא פעם נתקלתי באדם אשר טען "אם אזכה בלוטו, עדיין אצא לעבוד בכל יום, כמה אפשר לשבת בבית?". אדם זה הוא תוצר מובהק של העידן המודרני, נמלט מן החירות, מזהה אותה אך ורק עם האפשרות "לשבת בבית", עושה החפצה לעצמו ומוכר את חירותו בתמורה לאושר. כך אנו מקבלים בני אדם אשר מכורים לשעבודם.

בעיה נוספת שעולה מתמונת המצב המוצגת לעיל – שאמנם ניצבים שני הערכים על ציר אחד, אך אינם צבועים באותו הצבע. היינו, לשניהם שושלת משפחתית שונה. בעוד האושר הינו תכונה טבעית, החירות היא מלאכותית ונקבעת ונמדדת ע"י האדם. כך בעוד האדם יכול לקיים את חירותו (לצאת לטיול באופן ספונטני), אין הוא יכול לקיים את אושרו. אושרו, במידה מסוימת של אבסורד, אינו נקבע ע"י פעולות שהוא עושה במציאות הפיסית, אלא בהרכב הביו-כימי אשר איתו נולד. אדם יכול להיות חופשי גם בכלא, ומשפט אחד מהדהד במוחי של אותו אדם שקבע שאינו מבין כיצד המדינה חושבת שהיא שוללת את חירותו בזמן שהיא כולאת אותו מאחורי סורג ובריח. בעוד החירות נתונה לפרשנות, האושר טבוע בכל אדם ואדם במימונים שונים.

המדינה

עתה נדון בשימוש שנעשה בערכים אלה ע"י החברה, אשר קבעה לה הסדר חברתי לעוגן וליציבות – המדינה. המדינה עושה שימוש הן בחירות והן באושר כדי לשלוט בצורה המיטבית בבני האדם. המדינה היא גוף פרסומי גדול אשר מניע את תבונתו של האדם אל הכיוון אשר היא חפצה בכך. כפי שחברת קוקה קולה משווקת בקבוקי משקה באמצעות דוגמניות נחשקות, כך המדינה משווקת את החירות באמצעות הפרקטיקה הדמוקרטית הנחשקת לגווניה, ואת האושר על ידי "כרזות של שמחה" מצד אנשי החברה הנראים מחייכים, מריעים, עסוקים ביצירה, חיים של אושר. כאשר המדינה משווקת את החירות, הפרט ובחירותו, עומדים בראש ההסדר שנקבע לקבלת החלטות קולקטיביות – התוצאה אינה כה רלוונטית, כל עוד ההחלטות מתקבלות ע"י האדם החופשי וחירותו אינה נפגעת. כאשר מדינה משווקת את האושר, התוצאה היא הרלוונטית, והשאלה כיצד נקבע ההסדר החברתי שאמור לקבל החלטות, פחות חשובה, מכיוון שהתוצאה חיובית.

במקרה המדינה הראשונה, החירות חשובה והאושר אינו רלוונטי, מכיוון שישנה חירות. במקרה המדינה השניה, בדיוק להיפך, האושר חשוב והחירות אינה רלוונטית, מכיוון שיש אושר. כל מדינה פועלת על פי המנגנון התרבותי השולט באותה תקופה. אושר וחירות, חירות ואושר. רוצים אנו להיות מאושרים, רוצים אנו להאמין שאנו פועלים מתוך חירות מלאה, גם אם אנו משתתפים בטקסים קולקטיביים מסורתיים ושמרניים, אנו שומרים לעצמנו את זכות האשליה ש"אנחנו בחרנו" במודע ללכת בעקבות ההמון ולנהוג על פי אותם דפוסים. הסדר נפלא, אשליה מתוקה – אני בוחר מרצון את אשר הודפס עליי מלידה. אני בוחר ללכת למיסה של יום ראשון, למרות שנולדתי למשפחה קתולית 17 ק"מ ממדינת הוותיקן. אני בוחר לשמור שבת, למרות שנולדתי למשפחה יהודית אורתודוכסית בשכונת מאה שערים. חירות.

הסדר האושר והסדר החופש

עתה אערוך הבחנה הגולשת לתחומו של מדען המדינה, אשר עורך מיונים בין סוגים שונים של הסדרים חברתיים הנקראים "משטרים". ההבחנה הגסה ביותר כיום היא בין שני ענפים מרכזיים: משטר דיקטטורי למשטר דמוקרטי. לכל אחד מאותם ענפים עלים רבים ומגוונים אשר מבטאים את העקרונות של אותו משטר. מדינה דיקטטורית תשאף להראות כי היא מקיימת את עקרון האושר – בין אם אושר אישי ובין אם אושר קולקטיבי, ומדינה דמוקרטית תשאף להראות כי היא מקיימת את עקרון החירות – בין אם חיובית ובין אם שלילית.

עניינה של המדינה הדיקטטורית לגווניה היא בכלליות - אושרו של האדם, כמובן שקוראי משפטי זה יעלו חיוך אירוני ולגלגני על שפתם, אך חיוך זה יעלם עת יבינו כי מדובר במראית עין. הכוונה היא להראות כי הכל מאושר ולא כי הכל חופשי. "חירות" בעולם שכזה נתפסת כתועבה, כפריצות, כניהיליזם, פוסטמודרניזם, מתירנות, כסכנה לשלמות החברה ונפש האדם. הדבר נכון גם לזרמים מסורתיים שמרניים, המקיימים סדר דיקטטורי ביסודו, אשר רואים לנכון להראות כי חוקיהם אינם מטילים אימה ופחד אלא להיפך, הם מביאים מזור ואושר לאדם. הישמעות לחוקי הריבון מביאה לאושר. חירות במדינה שכזאת נתפסת כדבר שלא מדברים עליו, שכן אדם מאושר אינו צריך להיות חופשי, ועל כן אין צורך לדון בחירותו שלו או של כלל החברה כערך. המדינה לא אחראית על חירותו השלילית או החיובית של האדם, אלא על אושרו הפרטי של היחיד והקולקטיבי של החברה בכללותה. על כן, כל עוד מביאה המדינה על האדם את האושר והשמחה או פועלת למענם, ראויה היא להמשך קיומה. קל להראות אנשים מאושרים, יש צורך אך בתמונה, בקטעי טלוויזיה ערוכים וזו המציאות. אך קשה להראות אנשים חופשיים. חירות היא דבר מה הקשור ברוח שאין לראותו. על כן, מדינה דיקטטורית תפיץ את האושר של האדם כדי לזכות בלגיטימיות השיטה. מי לא ירצה להיות מאושר תמיד, כל הזמן, גם על חשבון חירותו? לשמה מה החירות בכלל?

 

עניינה של המדינה הדמוקרטית ליברלית לגווניה היא בכלליות – חירותו של האדם. האדם הוא חופשי, נולד חופשי, ורק כדי להבטיח את חירותו השלילית והחיובית הגו את ההסדר החברתי המכונה מדינה. בניגוד למדינה הדיקטטורית, המדינה הדמוקרטית מפיצה את רעיון החירות, אך אין היא רואה באי-אושר או בדיכאון כדבר נפסד, כפי שהדיקטטורה תראה בחופש דבר תועבה, אלא כדבר טבעי או אישי שאינו קשור להסדר החברתי שמנהל את האמנה שנכרתה בין בני האדם. אושרו של האדם לא נמצא בלקסיקון המדינה הדמוקרטית, כפי שחירותו של האדם אינה  נמצאת בלקסיקון המדינה הדיקטטורית. אם יחוש האדם אושר במדינה הדמוקרטית, מה טוב. אם יחוש האדם חופש במדינה הדיקטטורית, מה טוב (בדיוק כפי שאותו אדם במסגרת מסורתית שמרנית עלול להרגיש חופש, הרי זה משובח). לא יותר מכך. בדמוקרטיה, יהיה רצון עז להראות תורים משתרכים של אזרחים אשר הולכים לממש את זכותם הדמוקרטית, הם לא יתמקדו בפניהם המדוכאים או בעצבנותם, אלא בנהירה הגדולה למימוש החזון של המדינה – החופש לקבוע את ההסדר החברתי. אם נקדיש לכך רגע קט, הרי זה קשקוש, מראית עין, אין האדם מסוגל לקבוע באמת את עתידו האינדיבידואלי ע"י הטלת פתק שבסיכומו של עניין לא משנה במאום מההחלטה הקולקטיבית. בין אם מדובר ב-3 מיליון אזרחים בוחרים ובין אם מדובר ב-80 מיליון אזרחים בוחרים - אבל להראות את התורים או להתגאות באחוזי הבחירה, זהו דבר חיוני לסמל החירות אשר מפיצה הדמוקרטיה. יחד עם זאת, היא תאפשר באמת ובתמים את החופש לאדם לבחור את דרכיו במסגרת הנתונה, ותדאג לפרסם זאת בריש גלי. כך מנסה המדינה לספק כמה שיותר חירות לכאורה, מבלי לתת את הדעת לאושרו. היש אדם שירצה להיות חופשי תמיד, כל הזמן, גם על חשבון אושרו?

נהיר לי העניין, שהוא גם ביקורת שיכולה לעלות מזרם פילוסופי מסוים לדברי שיכולים להתפרש הן כרלטיביזטיים, מעצם ההגדרות של חירות ואושר הנקבעות באופן יחסי, והן כאוניברסליים, מעצם התייחסותי לכל אותן פרשנויות בצורה כוללנית כאשר מדובר בהסדרים חברתיים כגון המדינה אשר שמה לה למטרה להפיץ או את האושר או את החירות. יש שיאמרו, ורואה אני בעיני רוחם את דמותם וצקצוק לשונם, שאין להפריד בין מהות אחת לרעותה, בין חירות לאושר. אלה יזהו את החירות עם האושר ולהיפך. באופן מרומז, דברים אלה לא רחוקים מדברי לעיל, שכן אלה יוצאים מנקודת הנחה של שלמות אידיאלית, ואני יוצא מנקודת הנחה מציאותית הקושרת את הדברים לארץ ולמציאות האנושית מהמהפכה החקלאית ועד ימנו אנו. אושר וחירות אכן יכולים לדור יחד בעולם אידיאלי, אפרופו רלטיביזם, כאשר אדם חופשי הוא לכאורה גם מאושר. כאשר אדם מאושר הוא לכאורה גם חופשי. אין בי כוונה להתנגד לתפיסת העולם הזאת, ואף לא להציג טיעונים כנגדה, אלא לומר בפה מלא ורצון גמור – אמן. אך בהינתן שבעידן זה, לא החירות ולא האושר בהישג ידנו המוחלט, נגזר עלינו לתמרן בסבך הרעיונות הפילוסופיים, המוסריים, המסורתיים וההסדרים החברתיים הפרוצדוראליים, כדי למצוא את האיזון הנכון שיביא עלינו את המצב האידיאלי לכאורה, שכאמור לא יספק לא את מנת החירות המספקת ולא את מנת האושר המספקת. כך נותר האדם, נודד לו בין מציאות אבסורדית, סגפנית ורומנטית המגולמת בדמותו של ג'והן הפרא האינדיאני, לבין מציאות אידיאלית-כוזבת, הדוניסטית, מלאכותית, טכנוקרטית וא-רומנטית המגולמת בדמותה של לנינה קראון היפהפייה.

לסיכום, תבוא הברכה על אותו מחבר, א"ה. תבוא הברכה על רשת חנויות הספרים סטימצקי, אשר מכרו את הספר "הפגום" ב-21.90 שקל בדוכן מיוחד שהקימו בשדרות ממילא. אין קודרת מן המחשבה על האנושות, ואין קסומה היא המחשבה עצמה, זו המתמשכת ללא כל מעצורים, מדלגת בין תענוגות וריגושים שונים, היום בוחרת לבכות ומחר לצחוק, ולאחר מכן לשכוח הן מקראון והן מהפרא, מהאושר ומהחירות, ולהמשיך בדרך הטבע הטוטאלי, הרודן הגדול של הנשמה, שלעולם מלך ולעולם ימלוך, ויתן דעתו על כל אותן תופעות בתרבות האנושית. כל עוד מערכת זו תמשיך לקיים עצמה, נזכה לראות בדרך את הסוף הבלתי הכרחי, את התקווה היחיד שלשמה התכנסנו כאן, והיא מציאת הדרך הנכונה ביותר לבלות את סוף חיינו. מי אני? אני בן השמורה האינדיאנית, ג'והן הפרא, אשר עורג לחיי הוללות, לעולם אידיאלי שכולו שכחה, שכולו שיכרון, סומא ומלא בחלונות ופתחי אוורור, מהם רואים את השמש ואת העננים יחדיו. ובמילותיו האחרונות של המשורר: אמן, אמן וכן יהי רצון.

אין במאמר זה כדי להעדיף משטר כזה או אחר על פני משנהו – מה גם שהתייחסותי לסוג המשטרים הינו שטחי ביותר ולא מתייחס כלל לגווניהם המובחנים היטב במחקר - שכן, מטרתו היא להציב אך את השאלה האידיאלית הטהורה בפני כל אדם, האם האושר עדיף על החירות או להיפך, ומהו האיזון הראוי ביניהם. המדינה היא הכלי באמצעותו הסדר החברתי ובני האדם שקבעוהו מונעים, ותו לא.