מדוע חשוב להקליד זאת
שוב?
על נתן זך ודור
השתיינים מ"כסית"
משה
ניסים
ב-25 באוקטובר, 2013, פורסם
ראיון במוסף "7 ימים" של "ידיעות האחרונות", עם אחד מהמשוררים
העבריים החשובים והמשפיעים ביותר בעשרות השנים האחרונות, נתן זך. וכפי שיצירתו
חשובה ומוערכת הייתה ועודנה, ועל כך הוא זכה בפרסים רבים, הכתבה, שכנראה פורסמה כדי
לקדם את מכירות ספרו החדש, לא חשובה ואפילו מיותרת. שלושה עמודים שאפשר היה לזרוק
לפח האשפה של העיתונות, ואיני יודע אם את האשמה יש להטיל על המראיין (אלעד זרט – לא
מכיר) או על המרואיין. לפי שעה אני נוטה לראות בבזבוז הגדול, הן של הדפים והן של
זמן הקוראים, עבודה משותפת של שניהם גם יחד.
אף על פי כן, הרגשתי צורך
להגיב על החוץ ועל הפנים של הכתבה. לא ניתן להותיר רפש חסר חשיבות כאילו היה חשוב.
יש להורידו לקרב אגרופים ולהכניעו, כהכנעת דוד הקטן את גוליית הסכל.
 |
| משורר חשוב, מילים מיותרות. זך. |
תחילה אומר כי נתן זך הוא
המשורר שהכניסני תחת כנפי השירה. למרות שספרו "שירים שונים", הוא ספר
השירה השני שרכשתי בחיי, ולא הראשון, הוא כבש את ליבי יותר מכל, ועל כן אני רואה
בו את בני, יצחק. ושלא כמו מבקרים מזדמנים אשר קופצים בראש בכל פעם אשר אדם כזה או
אחר פולט אמירה שערורייתית, אני עושה הפרדה מוחלטת בין נתן זך הגזען – "אלה
באו מהמערות" - ובין נתן זך המשורר המפציר באורפיאוס – "אל רדת עוד אל
עמק מוות" -. הביקורת שלי על שירת זך היא ביקורת טהורה על שירתו ומילותיו
בלבד. את ביקורתי על אמירותיו השיפוטיות, אני מכוון לא בהכרח אל זך האדם אלא אל
העולם כולו – כי זך הוא בן תרבות ובן אנוש במצב פסיכולוגי מסוים, את התנהגותו ניתן
לשייך לתופעה אוניברסאלית כללית, ועל כן כל ביקורת שתשמע כאן היא על אמירותיו
הכלליות ולא על אישיותו שאין בי רצון או יכולת לגעת.
הוציא עצמו מהכלל
טענתי כנגד זך היא בהצבתו
אותו אל מול העולם ולא כאחד השחקנים בו, נטייה רווחת בקרב אינטלקטואלים מזדמנים.
כך למשל, קובל זך בראיון על רמת השירה בימים אלה - "השירה היום נוראית.
טינופת. ככה כל השירה היום. מדי פעם יוצאים ניצוצות, וזה מאוד נדיר". אחסוך
מכם את הטרחה, נתן זך מוציא את עצמו מן הכלל, ולא רואה את שירתו כטינופת, אלא את
כל השירה החדשה כטינופת, מבלי לראות בשירתו כשירה חדשה, פרי אהבת המשורר והתקופה,
אותה הוא מבקר ללא רחם. ולטעמי אין הוא מבקר כלל את השירה החדשה, אלא יותר את
התקופה בה הוא חי מתוך ערגה לתקופה קסומה אחרת. אפשר לצמצם את כל טענותיו של זך
לכך שפעם היה טוב, היום חרא. ואין לי בעיה עם אמירה מסוג זה, אלא אם כן הטענות היו
בעלות משקל תבוני כלשהו. אך על מה מסתמך זך בתלונותיו וקובלנותיו? אינני יודע,
כמאמר המשורר לעיל.
היום ואתמול
נתן זך עורג לעבר שלא ישוב,
כמנהג הקשישים. אך מה היה באותו עבר שמזכיר זך בראיון? ובכן, בעבר היה את השילוש
הקדוש – אלתרמן, "כסית" ובקבוק ארק. ומה אלתרמן עשה? הוא ישב
ב"כסית" משש בערב עד שש בבוקר, לימד דגי רקק לשתות ויסקי, ארק וקוניאק,
הקסים אותם במילותיו וחוכמתו המופלגת והשוביניסטית. וכשכולם שבים הביתה, "אלתרמן
דוחף אצבע לפה, מקיא, וחוזר לשתות". עומק. רוח. דור מופלא. אותו דור שהטיל
משטר צבאי על ערביי ישראל, לא השכיל לעשות שלום, רק מלחמה, ביזה את העולים מארצות
ערב והאסלם, כפי שממשיך לעשות זך ללא רחם. ושוב חוזרים הסיפורים על אמו הנוכרייה
בארץ של טיפשים, על הניכור, על הסיפור הדלוח על אליהו ענבים, שמענו זאת, לא אתה
הוא היחיד שחווה קשיי קליטה, לא אתה הוא היחיד שהיגר מארץ רחוקה, מדוע זה מעניין
לשמוע זאת שוב, מדוע זה חשוב להקליד זאת שוב? מדוע? אינני יודע.
והוא ממשיך, זך האדם, לא נותר
לו רֵע. כמובן שאנו אשמים שלא נותר לו עם מי לדבר – "היום אין לי כבר עם מי
לדבר. זה לא רק הגיל. זו הרוח שלא נשארה". יש עמותות שמסייעות למבוגרים
שנותרו ללא חברים, אך לזך לא החברים חסרים, חסרה התלונה. "לא נשארה
רוח", הוא טוען, כאילו שהרוח נותרה לה באירופה הנאצית-פאשיסטית או
ב"כסית" של שנות החמישים עם שלל השתיינים שהקיאו כדי שיוכלו לשוב ולשתות.
לא נשארו אנשים ולא נשארה רוח. שלושה עמודים של ראיון, עם איש הרוח היחידי שנותר
בארץ (לדעתו), ולא דליתי ולו משפט חכם אחד לרפואה. מי יודע, אולי ירד בעריכה. מעט
מאכזב, אם לא נותרה רוח, כנראה שהוא ממגרשיה. אם השירה היום טינופת, ספר השירה
החדש שלו הוא עדות לא רעה לאמירה זו, אשר מלבד מספר מועט מאוד של שירים, או קטעים
בודדים, שירתו נראית כמו סיוט טורדני שמסרב להסתיים, נטול קסם, נטול תחכום, והגרוע
מכל – שטוף ברחמים עצמיים ומרמור.
 |
| אלתרמן (במרכז) והחבר'ה (מסביב) |
סעיף בתעודת הזהות
ומה מטריד את האינטלקטואל
היחיד המתהלך בארץ את האלוהים? סעיף בתעודת הזהות. מפריע לו שכתוב
"יהודי" ולא "ישראלי". וכך הוא טוען "אני ישראלי ובתעודת
זהות שלי צריך להיות כתוב ישראלי". מלבד העובדה שמזה עשור או אף יותר, משרד
הפנים ביטל את סעיף הלאום, ועתה כתוב "אזרחות ישראלית", כך שנתן זך יכול
להיות מרוצה מההחלטה האדמיניסטרטיבית המרעישה הזאת שלבטח מאוד משפיעה על הזהות
הקיומית שלו בעולם הרוח. ההתעסקות הסמנטית בין הישראלי והיהודי, הולמת את הרמה
הנמוכה ביותר של מבקרי הציונות. הרי אם בן גוריון היה מחליט לקרוא למדינה
"יהודה" הכל היה בסדר? וממתי היהדות היא אך ורק דת? מבחינתו של זך,
היהודית היא דת ותו לא, ועל כך מעיד הריאיון והתוספת שלו בסוף הספר מדברי הרצל. זך
מערבב בין דת, תרבות ולאום, למרות שהוא פרופ' בשלוש אוניברסיטאות בארץ. הוא קורא
לעצמו ישראלי, והרי אם "ישראלי" זהה לכינוי "יהודי" – במובן
שמדובר בקבוצה של אנשים להם תרבות, היסטוריה ושפה משותפים, אז את מי זה מעניין
באמת? כנראה שאת משרד הפנים.
[במאמר מוסגר אומר – בעת
האחרונה צצים להם אנשים אשר רואים עצמם ישראלים מבחינה לאומית ולא יהודית. תופעה
אינפנטילית למדי ודיי מפתיעה אותי למען האמת. כשפרופ' לייבוביץ' ענה על השאלה –
במה הוא מרגיש ישראלי – הוא הוציא את תעודת הזהות שלו והצביע על ההגדרה האזרחית
שלו כישראלי, כאזרח מדינת ישראל. זהות שטחית ואדמיניסטרטיבית בלבד, שהחליטו עליה
בני הדור האחרון, וזאת עשה פרופ' לייבוביץ', שהיה איש רוח אמיתי, כדי להגחיך את
אותם אנשים אשר רואים עצמם "ישראלים" ומכניסים בתוך הגדרה זאת את כל
אזרחי ישראל כדי להלביש זהות חדשה שתחילתה בהקמה הטכנית של המדינה ב-1948. אני
ישראלי בדיוק כפי שאחמד טיבי ישראלי. דרכנו מצטלבות במסדרונות משרד הפנים. המדינה
היא גוף ניהולי שאינו אמור להכתיב את זהותו של האדם אשר קדם להתאגדות המדינית]
נחזור לזך. לאחר שהתלונן על
משרד הפנים, הוא טוען שאין כסף לספרות, כאילו שספרות צריכה כסף. הוא מגבה את אלה שהחליטו
לרדת מהארץ – שלי אישית אין בעיה עם זה, כל עוד הוא היה נאה מקיים ולא רק נאה
דורש. ניתן היה לחשוב שמישהו מכריח אותו להישאר ולהתלונן כמה רע פה. אבל אני ממשיך
לומר – מדוע לכתוב זאת במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות? את מי זה מעניין? אפילו
הכותרת הוצאה בכוח מן הכתבה, כדי לעורר תהודה, "לכו לברלין". כמובן
שתמיד טובה קונוטציה מהשואה כדיי לעורר תגובות לכתבה ממוחזרת ומתה.
דור השתיינים של נתן זך, אליו
הוא עורג, לא גדול יותר מהדור הנוכחי. הדור הנוכחי אליבא דזך עסוק רק בתכניות
ריאליטי (אגב, הוא מגלה בקיאות מרשימה בתכנית החדשות, אפילו אני לא הכרתי),
בהפקרות מינית (זך בתפקיד האינקוויזיטור הגדול – כאילו שיש משהו רע במיניות) –
הדור הזה פשוט אומר את הדברים מבלי להתבייש, הוא חושף אותם, לא מסתיר, לא מצניע,
אין פרות קדושות – וזה מה שמפריע לזך, שהוא לא פרה קדושה, שאין אלתרמנים לסגוד להם
כאל מולך, אין טרומפלדור, אין רילקה, יש בני אדם רגילים, לא אנשי רוח כגתה או
שילר, רק בני אדם.
אך דבר טעם אחד אמר זך בכתבה
זו, דבר אחד בודד, וזו הביקורת שהוא מטיח בעיסוק האובססיבי שיש לנו במלחמת יום
כיפור. מלבד זה נאדה, כלום, ועדיין אמירה ברורה מעין זו לא הייתה מונעת מבעדי
לגנוז את הכתוב בריאיון זה.
נתן זך הוא משורר אלמותי, והוא
אדם שבטעות נותר בחיים ושרד את מסבאות שנות החמישים. טוב היה אילו היה מתפגר בגיל
מוקדם יותר. איני מאחל למותו כמובן, אני רק מזדהה עם הצער שנגרם לאדם מבוגר שמרגיש
מנוכר לסביבתו ובודד בעולם. לדבר מעין זה יש לי אמפתיה. אבל הריאיון הזה, יחד עם
שירתו החדשה, נדמים כדברים שלא היו אמורים לקרות וטוב שלא היו קורים, הם בסך הכל
כמו הסיפור על אותו אדם שקם בבוקר, עבר במעבר חציה, הלך לעבודה, שב הביתה ונרדם על
הספה. אם לאדם זה היו קוראים בר-כוכבא, זה עדיין לא היה חשוב או מעניין כדי שאעלה
את זה על הכתב.
