חלומציאות - שם זמני

חלומציאות - שם זמני

משה ניסים

עזה היא מטלת סיזיפוס בהרים האלה שהשבילים המובילים אל ראשיתם ואחריתם מוכתמים בצעדיו של זרתוסטרא היורד וזרתוסטרא העולה עד עולם. את האוויר שסיזיפוס נושם ניתן לפרוט לאידיאות בכי שונות: נהי, דמע, יפכה. כמו שבמעמד זה עומד אדם והולך באותו הזמן (לא ניתן לתפוס עומדהולך), והוא עשוי גיחות בודדות אל החלום, הטירוף והנחבא שבמעמקי האין שאינו כפוף לחוקי הטבע והתבונה. הצרור נקוב ואף הנקוב נקוב בחללו. לא תשלים את המלאכה האמורה לגבור על היש, ואתה מוותר, כי הוא עוטף אותך ונושם במקומך. אינך יכול לגבור על יצר הגבורה שמשפילה אותך ואתה עודר שדותיה לטוב ולשווא. לנגוע בבלתי ניתן לבחינה, לקרוע את הבלתי ניתן לקריעה, לשמוע את הבלתי ניתן לשמיעה. אין אלה אמירות בלתי אפשריות רק בשל הבלתי הנמצא בליבם. המשימה אפשרית כשהיא עומדת בפני עצמה. עתה לדוגמאות כדי להבטיח ספק: אני מדבר על אדם אשר הולך לביתו בתשוקה גדולה בעיר זרה בנעלים שאינן שלו, בכביש שלא מיועד להליכה, בדרך ללא מוצא, הוא הולך במעגל האינסוף כמו תיאולוג מועתזילי ההוזה את הבלתי ניתן להזיה: המוטיבציה לקיים סדר ישיר והכרחי בתובנות על הנעדר באמצעות מילים המופקדות על הנמצא נועד לכישלון. את הזמן יש ללכוד במעבדת הזמן ואת המילים במעבדת הגיחות הקצרות אל אי-יש ולא אל האין. גבול יכולתה של מילה לתאר אי-יש ולא אין, כפי שחושך הוא רק היעדר אור. והאלוהים הוא. והשירה היא ניסיון (והרִיק פה) בלתי מוסבר של המתאבד הכרוני להסביר לעצמו את מעשיו, המתבונן הקאמיסטי בחמה. וחושך על פני תהום עוד לפני שהיה חושך על פני תהום, מהו החושך על פני התהום הראשון שהגיע לאחר החושך על פני תהום שאנו מכירים ונותנים לו שמותיו באמצעות מילים? אם יש לה למסתורין הגדרה מילונית אין היא נכונה. לשם אתה צועד בביטחון במטרה להשיג (לא לתפוס) את האלמוות כחלומציאות. ברגע שעמדת נפלת, ברגע שהשגת נותרה בך אך המשימה הבלתי אפשרית לתרגם אין ליש באמצעים מוגבלים המבוססים על תרבות הזיכרון בה גדלת. אין מהות שלא קיימת. אין צליל שלא קיים. יש צורה שלא קיימת. יש מילה שלא קיימת. כי צורה היא הרכב ומילה היא הרכב, מהות היא אחדות וצליל הוא אחדות. אל סבך הפתרונות מצויה הגבורה שלא תראו באף סרט מלחמה. גבורתו של סיזיפוס מתוך בחירה. ושוב גלגל מתגלגל במורד ההר: מדבר המשורר אל מסתורי רוחו כהוזה חסר תקנה המנסה למלא את הרִיק ולתארו ברקותו, עיניו צועדות בבטחה אל שם כדי להגיע לשם משם אל שם בתחבולת רב-מג בלתי מורגשת "כשהמילים איבדו את משמעותן הפשוטה ונבלעות ברמזים, בחרוזים פרועים, בלגלוג, באין-אומר" (לוינס). באין-אומר, אני אומר, זהו עגנון שאמר כי ישנה עבודה שנכנסים בה שלא בטובה ואין יוצאים ממנה לעולמים, והכוונה שגם המוות, כמקור החלום אותו רצו לחקור באופן שיטתי חברי התנועה הסוריאליסטית בצרפת, אינו יכול להיכלל תחת הגדרות התבונה, על אף אופיו המציאותי לכאורה. אין מדובר בלידתה של שפה חדשה, אלא בהצגתה של בעיה נוקבת שאיננו יכולים לפתור באמצעות המושג חסר המשמעות "דו-משמעות", אחדותה של המשמעות כאחדותה של המציאות המושגת והבלתי מושגת. צדק פרויד אשר הרכין ראשו אל עבר מאהלר בכניעה והכיר בכך שחסרה הפסיכואנליזה כלים לנתח את בעיית המשורר. מהות בעיה זו שאינה בעיה כלל, ועל-כן היא אינה ניתנת לבחינה ואף לא לפתרון. פרויד אינו מלין על הימצאותה של בעיה ללא פתרון אלא על אירוע בזמן שלא ניתן לחקור אם ניתן להגדירו כבעיה אובייקטיבית, שכן הוא בלתי ניתן לאבחון. הבעיה באותה אי-בעיה, זה שרק במשורר הנסיוב, והוא החולה הכרוני המזין חוליו במילותיו החסרות, נבצר ממנו להושיע שכן הוא חושך על פני תהום והאל במילותיו, ואת הרעש לא ניתן להרעיש ואת השתק ולא ניתן להשתיק כי אין זמן בעל נקודת אמצע. קורטאסר לדוגמה חיפש לעצמו עיר ביומרה השמורה לסופרים מזרם מסוים של המאה הקודמת. אם ניקח את אמירתו "מה שהייתי רוצה לומר הוא בדיוק דבר שאי-אפשר לומר אותו" (קלאס, פרק 31) וננתח בקפידה את המילה "בדיוק" שמופיעה באמצעה, נקבל תוכן בלתי מושלם של ודאות. אינני פיזיקאי, דיוק היא סברה החלטית. אם ניקח את כל האפשרויות העומדות לרשותנו אולי נוכל לצאת לכדי דיוק תיאור על אודות הטבע האישי שלנו. הבדיוק של קורטאסר הוא פער בעולם, בזמן, בנשמה. ניתן לומר שהפער מדויק, אך לא ניתן לדייק על אותו המרחק בין העולם לבין האני. העיר אותה חיפש היא האשליה הגדולה של החולם, חולם גדול מחפש לעצמו עיר בתקווה שימצאנה, חולם גדול עוד יותר מחפש לעצמו עיר בתקווה שימצא עיר אחרת ממנה יצא לחיפוש אחר עיר אחרת. כלומר, הבחנה בין חולם שרואה את היעלמותו של הפער, ובין חולם שרואה בצמצומו והתרחבותו כחזיון תעתועים המזין עצמו. לאחד אני קורא אדם לשני משורר או תיאולוג מימיי הביניים. בעבר נהוג היה לדבר על "טופוס" כדי לבטא תחושת יציבות הכרתית. באמצעות הדיבור אפלטון הצביע על המקום שמעבר לחושים. טופוס שכזה: חיצוני, נבדל, מודרך לעצמנו בדממת הנשמה. אם לא האין, קשה היה לראות עומק היש. ולך דומיה שתיקה. טוהר המחשבה כתואר האל – אחדותה בשתיקה. מתמשכת. פירוקה בשקיעתה בעולם החוק – הסימן המסמן והמסומן. אות צליל ומהות. כל זה אפוא חסר תועלת, ניסיון אומלל למזער נזקי מחלה חשוכת מרפא. שווא אני פושט זרועותיי לתפוס, רק חלל האוויר בכפי, את התוהו משיגות ידי. מטה נפלה היא וחזרה למקום ממנו יצאה (אובידיוס) וכך המשיך סיזיפוס מלאכת החלום הטלואה. צולל שוב למצולה לשאול עולמות לשתות מי בריכת טנטלוס. והאבן המאיימת המרחפת מעל לראשי מעל לראשך, אינה המודע ולא התת-מודע הנמצאים מעל פני האדמה, היא העיסוק החוזר ונשנה באי-עולם בלא-מודע שמסתיר פניו מבני האדם וחושף אחוריו אך למשורר הדברים הגדולים, לי לך, למשה שהלך במדבר מבית לא לו, לבית לא לו, ומת ביום בו נולד ומקום קבורתו לא נודע, ויאמר עמיחי, אבל מקום חייו ידוע ועד היום אנו יודעים את כל חייו. רק מקומות הקבורה ידועים הם. מקום חיינו הוא לא קבוע ולא ידוע (מיתות אבי). על כן אסיר ידי ויראה העולם אחורי ופני אמת לא יראה העולם, גם אם יהפך האחור לפנים והפנים לאחור והשקר לאמת וחי למת. וחוזר חלילה לענייני בעולם - הרווח המשתנה בין הסימנים. בין אות לאות, מילה למילה, טקסט לטקסט, בחלל שיוצרת המילה, בין מגע למגע, התקרבות להתרחקות, אדם לעולם, יש ליש, בין מקום האל למעונו. עזה היא מטלת סיזיפוס בהרים האלה שהשבילים המובילים אל ראשיתם ואחריתם מוכתמים בצעדיו של זרתוסטרא היורד וזרתוסטרא העולה.

סיזיפוס, טיציאן