רְשִׁימוֹת עַל הָאָדָם הַתַּרְבּוּת וְהַמְּדִינָה

משה ניסים

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

מהו מוות? / על "אי-ציות" מאת אלברטו מורביה



מהו מוות?
מספר מילים על "אי-ציות" מאת אלברטו מורביה
משה ניסים

קריאה פוסטמודרנית של טקסטים אין עניינה בהתעכבות על אודות עולמו של המחבר. היא אינה שואלת שאלה מסורתית דוגמת – "למה התכוון המחבר". קריאה שכזו תתמקד בקורא ובעולם המושגים האישי-תרבותי שלו בלבד. היינו, בעולם המושגים של האני, "שלי", וגם אם יאמרו לי כי ג'ק המרטש שאב השראה מ"הבשורה על פי לוקס", לא תהיה לי ברירה אלא לקבל זאת כפרשנות מעוותת אך תקפה. כך למשל, סוף ספרו של מורביה, אי-ציות, יכול להיות גם טראגי וגם טוב באותה המידה. הדבר תלוי בהשקפת עולמו האפיסטמולוגית של הקורא, ובהשקפת עולמו בלבד.

ברומן קצר זה, שנכתב שלוש שנים לאחר מלחמת העולם השניה, מציג מורביה תמונת עולם אקזיסטנציאליסטית, מנקודת מבטו של לוּקה, נער מתבגר הגדל במשפחה בורגנית. המחבר בוחר להציג את סתמיות הקיום באמצעות עולמו של נער אשר עולם שלם של תוכן הונחת עליו, ובפיקחותו מצליח ללא כל קושי לזהות את התרמית הגדולה, התרמית שפילוסופים קדומים לא עלו עליה לפניו – החיים שלי הם למעשה זיוף אחד גדול, וכל תשוקותיי זיוף, וכדי לחיות באמת אני צריך להרוס את חיי, רכושי ותשוקותיי, ולמות.

החיים והמוות עוברים יחדיו כחוט השני לאורך כל שלבי הרומן. בניגוד לנרטיב המקובל, אין החיים מייצגים את הטוב והמוות מייצג את הרע, להיפך, החיים והמוות מתערבבים להם יחד עם מושגי הטוב והרע, הנכון והלא נכון, האמיתי והמזויף, ובינות כל אותן מושגים ניצב נער מתבגר אשר מחליט לסרב לחיים ולמות.

השאלה שעולה לאורך כל הספר בצורה בלתי מודעת היא – מה הם החיים. מורביה מנדב לנו אך ורק את הכלים (או הסוכנים) בהם החיים עושים שימוש – מבוגרים, מורים, נשים עֹגבניות וכדומה, אך אינו מדבר על תכנם של החיים, ובהתאם לזאת עולה השאלה: מהו המוות. אם המוות הוא ההיפך של החיים, וכל שידוע לנו על החיים הוא היכרות רדודה עם סוכני-ביצוע ולא עם הדבר האמיתי, מה קורה לו למוות?

המוות הוא הכוכב הגדול של הרומן הזה, המוות נקשר במות האדם היחיד הביולוגי, אך יהיה זה לעג לרש לחשוב שהמוות במקרה זה מוצג כעניין ביולוגי ולא עניין פילוסופי. מוות מתרחש במקומות הנעלמים: בחדרי חדרים, במקומות המוסתרים ע"י התרבות ההגמונית, בשיכוני העוני, במקלטים, בחדרי המיטות, במוחות הקודחים של בני האדם שנאסרו על לא עוול בכפם, בהזיות המיניות ובחלומות שחושפים בפנינו את הדבר שכה רצינו לראות – את עצמנו, ולא ראינו ולא נראה, כי החיים עמוסי השווא והסרק שנכפו על היחיד הביולוגי לא יכולים לספק קרקע פוריה לצמיחתו של יחיד אותנטי שמאמין ביכולתו לברוא עולם מושגים מאפס ללא פחד, באומץ, ללא ירידה למחתרת התת-תרבותית שמנחמת מחד, אך גם מעצימה את תחושת הניכור מאידך. אם כן, המוות בספר זה הוא החיים, והחיים הם המוות. אי-הציות הוא הציות למקום שנשאר חסר השפעה, והציות הוא אי-הציות לאותו המקום בדיוק.
אלברטו מורביה

אם סוף הוא טוב הוא גם יכול להיות סוף רע, וזאת מבלי לגרוע או להוסיף ולו מילה אחת מהטקסט הכתוב. הסוף של הספר הזה, וזה מה שעושה אותו ספר כל כך טוב, זה שהוא מצליח להתל בקוראים שלו, מהתלה בין-דורית אולי, מהתלה הרמנויטית, שבה הקורא הפוסטמודרני חש כי לפניו רומן מסורתי סטנדרטי בעל סוף טוב עם "חזרה לתלם" צפויה מראש. והנה, לאחר זמן מה של מחשבות, עניין עולמו צץ, והוא מתחיל להתנועע בחוסר נוחות בכיסאו, מורביה השאיר את לוקה בחיים והרג אותו באותו הזמן. אם כך, האם המוות הוא הטוב או הרע? הנה המקום בו יש להתאמץ לא להכנס לעולמו של מורביה, שכן הוא רק זה שהחליט להשאירו בחיים ולמעשה להורגו, ו"אני" אצטרך לשבת לבדי ולדבר עם רוחות שנולדו ב-1948 וחיות עכשיו במוחי -  באיזה אופן חי גיבורו של מורביה ובאיזה אופן הוא מת ברגעים שהוא עולה מעלה אל ההרים בסופה של הנובלה? באיזה אופן אנו מתים ובאיזה אופן אנו חיים ברגעים אלה ממש? האם כל נשימתנו מייצגת חיים, והאם אפשר לדבר על המוות רק במונחים ביולוגים או במונחים של כחש עצמי להיותי האדם הראשון, שכל כבלי אשליה וכל תשוקותיי ויציריי האפלים ביותר הם המוות הקודר שמאיים על חיי החברה, והחיים הבוערים בי שילכו וידעכו כל עוד אמשיך לסרב במחשכי החיים ולציית באור היום של המוות. [?]

מורביה מציג את השאלה הזאת בפנינו מבלי שידע. הוא דורש מאיתנו מבט פנימה על תהליכי עומק נפשיים המתרחשים בתוכנו וזאת ביחס לתהליכי רוחב סוציולוגיים תרבותיים המתרחשים מחוצה לנו. שיהיה לנו בהצלחה.