על "השלישי" מאת ישי שריד[1]
ממלכה ללא נביא
משה ניסים
הוֹי
הַמִּתְאַוִּים, אֶת-יוֹם יְהוָה: לָמָּה-זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה,
הוּא-חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר.
כַּאֲשֶׁר יָנוּס
אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת--וְסָמַךְ יָדוֹ
עַל-הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. הֲלֹא-חֹשֶׁךְ יוֹם
יְהוָה, וְלֹא-אוֹר; וְאָפֵל, וְלֹא-נֹגַהּ לוֹ. שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי, חַגֵּיכֶם; וְלֹא
אָרִיחַ, בְּעַצְּרֹתֵיכֶם.
כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עֹלוֹת
וּמִנְחֹתֵיכֶם, לֹא אֶרְצֶה; וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם, לֹא אַבִּיט. הָסֵר
מֵעָלַי, הֲמוֹן שִׁרֶיךָ; וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ, לֹא אֶשְׁמָע. וְיִגַּל
כַּמַּיִם, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, כְּנַחַל אֵיתָן.
עמוס ה' 18-24
תראה כמה קבצנים עומדים בשערים כל יום, כל
המעוותים ומוכי הגורל האלה; השומרים לא מצליחים להיפטר מהם, הם מתרבים מיום ליום.
"השלישי",
עמ' 134.
ספר זה הוא כל כולו תרומה
עברית מכובדת של ישי שריד למדף הדיסטופיוֹת שבספרייתי בפרט ובספריית העולם בכלל. "השלישי"
של שריד פורס בפנינו את פני העתיד המפלצתי בדמותה של ממלכת בני-האדם בתחפושת של "ממלכת
אלוהים", ממלכה הקמה לתחייה כמומיה מצרית מאובקת מתוך חורבנו של החופש
ע"י "ממלכת אלוהים" אחרת.
מדובר בפיסה ספרותית קולחת
ולעיתים אף נוגעת ללב אשר מאפשרת הצצה אל תיאוקרטיה במרחב הארץ ישראלי, תיאוקרטיה
שבה הטקסים והריטואלים האנושיים-טוטליטריים נחשפים במלוא עוזם, אך הפעם הם מגיעים
בליווי טקסים פולחניים קדמונים – ובראשם: הקרבת הקורבנות בבית המקדש, או יותר נכון
יהיה לומר – בית המטבחיים: מקום בו טובחים בהמות באופן פיזי ובני אדם באופן
חברתי-רוחני.
הטקסים הטוטליטריים מוכרים
לקרוא זה מכבר הן מדיסטופיות קודמות, הן מספרי ההיסטורי והן מעדויות ממקור ראשון
של שורדים. בממלכת יהודה השלישית המשטר הוא צנטרליסטי המרוכז באיש אחד, תוצר נפסד
של השיח המיליטריסטי-אלוהי שמרבים לקדם במחוזותינו במזרח התיכון בלי הבדלי דת גזע
ומין. החשיבות העליונה במשטר שכזה הוא קודם כל פולחן האישיות המאסיבי למנהיג
הכל-יכול יהועז (גם מלך וגם כוהן גדול), פולחן המלווה בהאדרתם של ערכים כגון
גבורה, גבריות, צבאיות ומות קדושים למען האל ולמען המולדת. במדרגה השנייה של
החשיבות נמצאת רווחת בית המלוכה וקידום ענייניהם, רק לאחר מכן הריטואל הפולחני בבית
המקדש והצורך להקפיד על דיוקו, שחלילה לא תיפול טעות והמאכלת תחתוך במקום הלא נכון
את צוואר הבהמה המצווחת. רווחת הנתינים, אפילו כמושג מקיאווליסטי, כמעט ולא נמצא
בממלכה טוטליטרית זו – תושבי הממלכה הנדכאים, החלשים, העניים, הפצועים, מוטלים
כשדה טרשים יבש למרגלות הר הקודש המעלה צחנה, משוועים למעט מזון לבני ביתם, וצופים
בשחיטתן הקדושה של חיות השדה נמשכת למען האל (הניחוח) ולמען הכוהנים (הבשר), ולהם
נותרה התפילה, הגסיסה והמוות הידוע מראש. כך, יד ביד הולכות פרקטיקת שליטה מודרנית
(טוטליטריזם באמצעות טכנולוגיה חדישה המאפשרת שליטה יעילה ואינדוקטרינציה) ופרקטיקה
עתיקה – פולחן קדוש המעניק לגיטימציה לשליטתו של מלך בחסות האל. ומתוך אלה חודרות
השורות הבאות כסכין אל לב: "העם עמד משתאה. הם היו רעבים וצמאים ויקיריהם
התרסקו סביבם, אבל שיגור הטילים רומם את נפשם"[2].
המשורר דוד אבידן כתב פעם –
"מה שמצדיק יותר מכל / את הבדידות, את הייאוש הגדול, / את הנשיאה המוזרה בעול
/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול // היא העובדה הפשוטה, החותכת, / שאין לנו בעצם
לאן ללכת [...]". ובספר זה, ההצדקה הגדולה לייאוש, היא העובדה הפשוטה החותכת,
שאין מדובר בסיפור משולל כל אפשרות, לנגד ענינו אנו רואים מגמות חברתיות השואפות
להשיב את החברה הישראלית לעידן הקדם-מודרני, אל ימי הבראשית בשם הפולחן והרוחניות ומתוך
סגידה עיוורת לכוח טרנסנדנטי מסורתי-אגדי. לנגד ענינו אנו רואים את שורשי גאולת
משטר האלוהים שיצמיחו אלוני חן ובקרבם הפרי האסור – ממית הרוח האנושית, ממית הסולידריות,
ממית האדם. כי במקום בו מלמדים על אהבה מוחלטת לאל, נוטים לשכוח את הצולע, את השרוע
בפינה חשוכה ואין מציל מלבד מילות קסם של ידוענים, אשר מתפוגגות עם בוא הרעב, הסבל
והמחלות.
המיוחד בדיסטופיה של שריד הוא
שלמעשה חסר בה מרכיב חשוב. הסיפור מתקיים אמנם בערך בסוף המאה ה-21, אך הממלכה
שאפה להחזיר את האזור אחורה בזמן, ואכן קמה לה הסנהדרין בנוסף לחזרתם של עבודת
הקורבנות בבית המקדש והמלך המורם מעם. אפילו פרקטיקות ענישה שפסו מן העולם המערבי
ובטלו בתקופת רבי עקיבא קמו להן לתחייה – סקילה בחסות "משמרות האמונה".
דבר אחד נשאר במתים ונותר מסומם בשנתו כנראה במצוותו הישירה של המלך – הנביא. אין נביא
בממלכה זו אשר עושקת דלים ורוצצת אביונים. נביא התוכחה, העצמאי, זה שאינו חושש
לשים את שלומו בחזית למען הצדק האוניברסאלי, זה שעומד אל מול עוצמת מלכותא ומתריס
מתוך רצון לכוון אל דרך הישר, אל דרך שבה המעוותים והנדכאים הם בני אנוש שהגיעו
למצבם בגלל תופעת פרות הבשן והעיוורון בחסות הריטואל הפולחני שמשחית כל חלקה אנושית
טובה, בזרימה בלתי פוסקת של דם וסבל הנסתר מעיני המלך שכל מהותו הוא כוח ועוצמה,
ולא אמת ושלום כנבואת הנביא זכריה, ובית המקדש שנחנך בה הוא לבטח לא בית אדוני של
הנביא ישעיהו:
וְהָיָה בְּאַחֲרִית
הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא,
מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם.
ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים,
וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה
אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם,
וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ
חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי
אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.[3]
 | |
| הנביא עמוס. תחריט מאת גוסטב דורה, 1865. (מתוך: ויקיפדיה) |
אל מקדשו של המלך יהועז לא
נוהרים גוים מכל קצוות תבל, להיפך, הם מגורשים מפניו. ולא רק שאינם עולים כדי
לראות את האור, הם עולים כדי להחריב ולהשמיד את זה שרצה להשמידם. בית זה נטוע לא
בממלכת השלום אלא בממלכת מלחמה כמדינת קסרקטין המקדשת דם. וכך בית המקדש השלישי,
הוא פחות ופחות בית אדוני מנבואת הנחמה של ישעיהו, ויותר ויותר בית אדוני מנבואת הזעם
של יהודה עמיחי: "[...] וכתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב / וחוזר חלילה ושוב בלי
הרף [...]" ועם מה אנו נותרים? נותרים עם התקווה השחוקה ש "[...] אולי
מכתותים והשחזות הרבה, / ברזל הריב בעולם יכלה." מי יודע. דבר אחד אולי כן
ידוע, שהמלך יהועז היה לבטח מוציא להורג את הנביא עמוס קבל עם ועדה, למען יראו
ויראו. שכן, במקרה הבודד בו מעין תוכחה חלושה מופנית כלפי המלך מכיוון בנו הצעיר,
הוא מבטל את הקריאה בביטול המסורתי "הגם אתה בנביאים?", והפועל נ.ב.א לא
מוזכר עוד, ואין פה לעשוקים.
רצח אב(רהם)
לעתים נדמה כי גיבורי המחזה של
שריד נגזרו מתוך "האחים קרמאזוב" של דוסטוייבסקי, ובראשם הגיבור הראשי –
יהונתן, בן המלך, אשר משול מבחינתי לאח הצעיר אליושה - והודבקו בווריאציה היהודית שלפנינו
בזעיר אנפין. וכפי שבגרסה הרוסית ישנו עיסוק בדמות "האב" ובאופן התנהלותם
של "הבנים" כך גם ב"השלישי". אלא שבגרסה העברית, ישנו מפנה
דרמתי המעמיד את יהונתן באור שונה הן ביחס ל"האחים קרמאזוב" והן ביחס לסיפור
העקדה:
ועתה כמה מילים על גיבור הספר,
יהונתן, אשר הספר כולו הוא יומן שנכתב על ידו בשבי העמלקים, כלשונו. ביהונתן גלומה
הביקורת הניאו-מרקסיסטית הנוקבת של שריד כלפי שלטון האלוהים האופציונלי שהוא צופה.
הנסיך הצעיר הנכה, המדוכא, זה שנשלח למשימת קודש שחורה בבית המקדש לעסוק באברים
פנימיים של בהמות, זה אשר נפצע ונותר סתום-זרע בשל אנוכיותו ופחדנותו של אביו, נשאר
נאמן לאל ולממלכה למרות העוול והסבל שהוא רואה סביבו והוא חווה על בשרו, ולא הופך
להיות לנביא העשוקים. הוא היטיב לקבל את מעמדו כנתין אביו עלי אדמות ונתין אלוהים
עלי שמיים. עם כל חולשתו הפיזית והרוחנית הוא נאלץ להתמודד עם הדילמה הקשה ביותר
לאורך הכתוב כולו – נאמנות לאב ולמלכות או נאמנות לשליחות האל. דמותו המורכבת
להפליא של יהונתן היא עונג ספרותי צרוף. פעלו לאורך כל הכתוב מצביע על מאמין ליבוביצ'יאני-קירקגורי
חסר ביקורת אנושית על ציוויי האל, אך בסופו של תהליך הוא נאלץ להכריע בין פרדיגמות
האמונה שמלוות את האדם מאז ומעולם – האדם מול האלוהים. זירת המבחן היא זירה עתיקה,
זירת העקידה, הפעם העקידה במעמד שלושה גיבורים: שני בנים ואב – ברגע האמת כשניצבת
המאכלת מעל לגרונו של העולל (בנו הטרי של יהועז ואחיו למחצה של יהונתן), על פי
ההיגיון התיאוצנטרי יש לשחוט את האדם על מזבח האלוהים חד וחלק ובלי היסוסים. אך יהונתן
בוחר - לא לפני שהוא נאבק אנושות עם המלאך כמאבקו העיקש של יעקב בעבר - בהומניזם,
בקדושת חיי האדם, ע"י אקט ממשי וסמלי כאחד של רצח אב(רהם) במעמד הנעלה ביותר
על הר המוריה, אל מול העדה והאלוהים ביום הקדוש של השנה, יום הכיפורים – הוא עושה חשבון
נפש ותיקון עולם. יהונתן מגלם בזאת את "חזון הנביאים", במעשה רצח זה הוא
מתחפש לנביא עמוס אשר מעמיד את המוסר האנושי בראש סולם הערכים, על פני כל פרקטיקה
דתית-פולחנית אחרת, וכל זאת מתוך הבנה כי לנגד עיניו התוכחה:
שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי, חַגֵּיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ,
בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם, לֹא אֶרְצֶה;
וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם, לֹא אַבִּיט. הָסֵר מֵעָלַי, הֲמוֹן שִׁרֶיךָ; וְזִמְרַת
נְבָלֶיךָ, לֹא אֶשְׁמָע.[4]
בין תיאוקרטיה לדמוקרטיה
בימים אלה בהם הדמוקרטיה
הליברלית סובלת מחוסר אמון מצד כוחות רבים ומגוונים – ביניהם אלה שרואים בכוחו של
הרוב, והרוב בלבד, להכריע גם אם הדבר פוגע בזכויותיהם של המיעוט או בערכים
ליברליים; כאלה שרואים בחוסר היכולת לשלוט ובחוסר יעילותה של השיטה גם את חולשתה
של המהות הדמוקרטית; וכאלה שבשבילם ערך כבוד האדם נתון לבחינה מחודשת בכל יום מחדש
כאשר הצעות חוק המבקשות להעניק למדינה את הזכות להרוג בחסות השמירה המזויפת על
הביטחון, צצות מדי פעם בפעם ומאיימות על כבוד האדם. בימים כאלה חשוב לראות בספרו
של שריד את סופו של המדרון החלקלק, ויכול להיות שכדור השלג הפרטי שלנו כבר יצא
לדרכו, אך עדיין לא צבר תאוצה וניתן לעצרו. מדינת הלכה תיאוקרטית, אשר שליטיה הם
כוהני האל השולטים בחסותו – כפי שהיה מקובל לפני עידן הנאורות, היא מדינה שבה ערך
כבוד האדם נדחק הצידה אל תחתית סדר העדיפויות. אין הדבר קורה ביום אחד, אלא כתהליך
מתון שבו מגמות אנטי-דמוקרטיות-ליברליות מבקשות להחזיר עטרה ליושנה, מבקשות להחזיר
את שלטון האלוהים ואת נתינות ושעבוד האדם לרעיונות מוחלטים שמובילים כבאורח טבע
לחברה פונדמנטליסטית חסרת ביקורת עצמית, חברה ללא נביאים, ללא אופוזיציה ואפשרות
אחרת, שכן אלה המציגים דרך אחרת או ביקורת עומדים בתור לסקילה, מיועדים לחזרה בתשובה,
לשטיפת מוח המונית בשם הצדק העליון שהוא לא הצדק לאדם אלא הצדק שבני האדם רואים
באלוהי.
לאורך כל שלבי הספר בולטת
בהיעדרה הגיבורה המאודה, הדמוקרטיה. היא עוברת במחשבתנו המודרנית בכל רגע שבו אנו
נתקלים בעוולה שדוקרת את הלב, שאנו נתקלים בעיוורון הפולחני שלא רואה בני אדם אלא
רק מאכלות ואברים פנימיים של בהמות וניחוחות של קטורות וניקיון אבני המזבח מצואת
בהמות שוררות. הדמוקרטיה זועקת מכל שורה ושורה בספר, כפי שהחירות זועקת מכל שורות
חוק העבד במקרא, ומזכירה לנו בשתיקתה הכואבת שאם לא נדע לומר "עד כאן",
ואם לא נדע להתגונן בפני מגמות קדם-מודרניות משיחיות, נמצא עצמנו צופים בכדור השלג
מתגלגל במהירות ללא יכולת להושיט יד, לעצור אותו, ולומר לו כיאה לטקס דמוקרטי
ליברלי מסורתי: "זהו זה, תם זמנך לדבר. אנא רק מן הדוכן.".
