הכוח המניע את היצירה ותוצאותיו

על "מסעות בחדר הכתיבה" פול אוסטר

הכוח המניע את היצירה ותוצאותיו

משה ניסים

במסה מ-1908 שאל זיגמונד פרויד "מהיכן לוקח אותו איש מופלא, המשורר, את החומר ליצירתו [...] והיאך מצליח הוא למֹשכנו אחריו, לעורר בנו התרגשויות שלכתחילה אולי אף לא היינו רואים עצמנו מסוגלים להרגיש כמותן". מסעות בחדר הכתיבה הוא יצירה ארס-פואטית וחושפנית של פול אוסטר, אשר מנסה ולו במעט לענות על השאלה הנצחית שהעלה פרויד, שאלה שאולי כל מהותה היא להישאר שאלה.

בסיפור קטן ומלא חוש הומור עצמי, מצליח אוסטר לתעתע בקורא אשר עלול במהרה להתרגז על מוליכו ומֹשכו בארץ הפנטזיות והאשליות. מדוע אינך יכול לספר סיפור ככל הסיפורים עם התחלה, אמצע וסוף? מדוע הידוע כבר אינו ידוע, מדוע סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור? היכן היא העלילה? קצת סדר בבקשה. קראתי מספר ביקורות נזעמות ברשת על אודות הספר, חלק מעידים כי נטשו את הספר בזעם ואם היו יכולים היו מבקשים את הכסף בחזרה לו הספרות הייתה מכשיר חשמלי שניתן לקבל החזר כספי על מוצר שנקנה תקול, או הצגה בה התרשלות השחקנים והבמאי הייתה כה גדולה שקהל הצופים דרש החזר בזעם. אפשר לראות את פני הקוראים זועקים – הרי הרצון להנאה הניע אותנו מלכתחילה לפתוח בקריאה, אז מדוע זה שחשים אנו את ההיפך מכך?

גיבורו של אוסטר, מר. בלנק, כלוא לא-כלוא בין ארבעה קירות, בחדר מלא מסתורין והזיות לא ברורות אשר מלוות את הסיפור מראשיתו ועד אחריתו. זהו אם כן מצבו הקיומי של היוצר, האמן, ההוזה הכלוא לא-כלוא בין קירות של אי-ידיעה וספקנות בלתי נגמרת, הדורשת את השאיפה לפענוח. האורחים המזדמנים לחדרו של מר. בלנק הם דמויות מן העבר אשר עשה בהן שימוש מסוכן כלשהו. תובנות, רעיונות, שאלות, תהיות, פנטזיות מיניות מטאפוריות – גם כן נמנים על אורחיו. ומה שמאפיין את הכליאה לא-כליאה הזאת הוא האילוץ הבלתי מתפשר שכופה היצירה, בעל כורחו של הגיבור, בעל כורחו של אוסטר והיוצרים לאורך כל הדורות. ההשראה אינה נמצאת בנופים, אלא בנפש כלואה במסתורין ותהיות לא שלמות אשר מרחיקות את המציאות החיצונית הדלה וחסרת המעוף מדף הכתיבה. הסקרנות והיכולת לשאול את השאלות באומץ הן הכוח המניע ולא היופי הרגעי, לכן מר. בלנק אינו פותר את תעלומת הדלת הנעולה או לא-נעולה ע"י ניסיון פשוט של פתיחתה, כי מה הטעם? הרי מה שמניע את היוצר הוא השאלה – האם הדלת נעולה? האם אני כלוא? ולא – הדלת נעולה; הדלת פתוחה, אני אסיר, אני פציינט, אין בכך כל טעם ליוצר, אולי יותר לכימאי במעבדה. אם נרצה, אוסטר מצליח לעשות ב-140 עמודים מה שש"י עגנון תיאר במשפט אחד בסיפורו "לבית אבא" מתוך ספר המעשים: "זו העבודה שאין לה תחילה ואין לה סוף, שנכנסים בה שלא בטובה ואין יוצאים ממנה עולמית". ואכן, תחושת מחנק וסבל מלווים את הקריאה ברומן זה. מנין הכל החל? כיצד הוא נכנס לשם? מי יודע? וכיצד כל זה יגמר? האם זה ייגמר מתישהו? קשה לו לאדם להעביר את רגשותיו אל הסביבה, ונדמה כי אוסטר ניסה לשפוך את נפשו האמנותית/מיוסרת על 140 עמודים – נפש משוחררת וחופשיה בתוך חדר קטן ללא חלונות. לטעמי, הוא עשה זאת בהצלחה רבה.

מר. בלנק הוא זקן מעורר רחמים אשר מרומז כי הפעיל דמויות מסוימות בעברו אשר נשכח מליבו, וכעת הוא ספק אסיר הממתין לביצוע גזר הדין ספק חולה המטופל באמצעות כדורים צבעוניים ע"י צוות מסור של מטפלות. בחירתו של אוסטר בדמות פגומה מבחינה גופנית היא לא פחות ממושלמת. דמות שאינה שולטת בסוגרים מעת לעת, מתקשה בהליכה מקיר אחד למשנהו, מציגה את דמותו של המשורר כדמות כושלת מבחינה חומרית – אם נרצה: מטריאלית/כלכלית וגופנית. כוחו בדמיון ובבריאה, בהפיכתו של הלוח הריק (Mr. Blank) לגינת שפע כציור אקספרסיוניסטי של קלוד מונה. היצירה נובעת ממלאות הרוח בתהיות ושאלות על אודות המציאות, בעיסוק חוזר ונשנה בדברים המסתתרים מאחורי החלון האטום של התודעה. עצם העיסוק בדברים הנמצאים מעבר ולאו דווקא ההימצאות באותם דברים, הוא מהות היצירה. פתיחת הדלת ומציאת הפתרון תחסל את היוצר, וכך גם נאמר למר. בלנק ע"י אחד ממבקריו - אם היית יוצא לפארק, הוא היה הורג אותך -, ואכן אם מר. בלנק היה יוצא, זה היה סופו במובנים מסוימים. זו הדילמה בה המשורר נמצא, לצאת לאוויר הפתוח ואל האנושות ולמות, או להישאר כלוא בינות התהיות והשאלות והחלומות והסבל הגדול ולחיות – על הדף ומחוצה לו.

הספר אינו "ספר שעשועים" במובן הזה שהקורא יפתח בו, יתענג אליו, יספר על אודותיו וימשיך הלאה, וזאת מפני – ואם להמשיך עם זיגמונד פרויד בו פתחתי – אוסטר משחק כאן יותר תפקיד של חולם בהקיץ מאשר "משורר מקצועי", החשיפה של חלומו נעדרת כמעט כל מסננים אמנותיים שאמורים להנגיש את המילים לקורא, ולדעתי זהו כוחו של הרומן. הקושי בהחלט מובן, שכן "החולם בהקיץ שוקד להעלים מזולתו את הזיותיו, הואיל והוא חש בטעמים להתבייש בהן. [...] אפילו היה משתפנו בסודו, לא היה מסוגל לגרום לנו עונג בגילויו". כאן פרויד טועה במקצת לטעמי, או לא מדייק, חשיפתו של החולם בהקיץ במלוא האותנטיות שלה ובקמצוץ מהמלאכותיות העוטפת את היצירה שלה, היא היא הגורמת לעונג, אשר יהיו המתווכחים איתי – האם זהו עונג מענג או עונג מענה.