גרסת הליברליזם של הימין בישראל: ליברליזם פרטיקולרי במסווה של שיח אוניברסלי

בעקבות מאמרה של רוית הכט במוסף סוף השבוע של "הארץ" ("רציתם אמריקה") מהשלושה באוגוסט 2018.

"ניתן לדמיין ציר שבקצהו האחד הליברליזם המוחלט והאוטופי בו המדינה היא המינימלית ביותר, וחירויות הפרט הן המקסימליות ביותר ובעלות ערך, ובצדו השני הפשיזם המוחלט, בו המדינה היא מקסימלית ובעלת ערך, וחירויות הפרט הן מינימליות"

בשלושה באוגוסט 2018, התפרסמו חמישה מאמרים במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" בנושא ליברליזם. כל כותב הציע נקודת מבט מסוימת ודן בה בהתייחס למושג האמור. אתייחס כאן למאמרה של רוית הכט, הנושא את השם "רציתם אמריקה".

במאמרה מתארת הכט את "הגיור", כלשונה, שעברה האידיאולוגיה השמרנית מבית היוצר של המפלגה הרפובליקנית האמריקאית בישראל. היא טוענת כי הימין הישראלי מצא שיח ליברלי שמרני, אשר מספק לו תפיסת עולם הוליטסטית שפותרת קשיים רעיוניים לא מעטים לאותו מחנה. הניתוח שלה הוא השוואתי, אשר מתמודד עם ההבדלים בין האתגרים עמם מתמודד השיח הפוליטי הימני בישראל, ביחס לתפיסת העולם הליברלית. (כיצד המתנחלים יכולים לאמץ גישה כזאת? כיצד היחס כלפי קהילת הלהט"ב ופגיעה בחירויות יסוד מתאימות לתפיסת העולם הדתית-לאומית? ועוד). המאמר של הכט הוא מאיר עיניים וקולח, אך חסר בו דבר אחד כדי להשלים את תמונת "הגיור".

אם אמשיך בדימוי הגיור בו עושה שימוש הכט, כדי להסביר כי התפיסות הליברליות שמרניות של הימין האמריקאי עברו אל השיח הפוליטי בישראל, אזי שאין בדבריה כלל התייחסות למתגייר ויחסו לאמונתו החדשה. האם הוא מקיים את הריטואלים על פי הכללים המקובלים? האם עומד הוא ב"תכנית ההמרה"? על שאלות אלה אין מאמרה של הכט מתיימר להשיב, ואני חושב שבזה חסרונו. השיח הליברלי באמריקה או באירופה, הוא שיח שונה מזה של השיח הימני-דתי בישראל. למרות שניתן להצביע גם "שם" על מגמות פרטיקולאריות, כפי שאתאר למטה.

ליברליזם אוניברסלי וליברליזם פרטיקולרי

לליברליזם מספר מאפיינים - פילוסופיים, אזרחיים, חברתיים וכלכליים, שכולם נובעים משורש של אותו יסוד שניתן לפרקו לשלושה חלקים: חירויות פרט אוניברסליות. חירויות (החירות כמושג מרכזי) פרט (הפרט כמוקד השיח) אוניברסליות (שלטון "עיוור צבעים"). יסוד זה מעצב שיח חברתי שוויוני ("עיוור"), אוניברסאלי, אשר רואה במדינה, בשלטון או בקולקטיב כוח שיש לרסנו. כוח זה נועד לשרת את הפרט. ניתן לדמיין ציר שבקצהו האחד הליברליזם המוחלט והאוטופי בו המדינה היא המינימלית ביותר, וחירויות הפרט הן המקסימליות ביותר ובעלות ערך, ובצדו השני הפשיזם המוחלט, בו המדינה היא מקסימלית ובעלת ערך, וחירויות הפרט הן מינימליות. בליברליזם הפרט הוא התכלית לכל פעולות המדינה, ובפאשיזם המדינה היא התכלית לכל פעולות הפרט. שתי תפיסות העולם אגב, הן אוניברסאליות, אך שונות לחלוטין במהותן.

אך לפני שאסטה מן המסלול - אחזור אל הליברליזם. כאמור, אותו "גיור" על פי הכט נתקל בקשיים הנובעים מהיותו של חלק מן המחנה הימני בישראל דתי ולאומני. ולדת, במיוחד לדת היהודית, ישנה תכונה פרטיקולרית, נבדלת וקבוצתית, חזקה מאוד. כאשר תפיסת עולם ליברלית אוניברסלית פוגשת את חברי הציונות הדתית, צריך לדבר קודם כל על ההתנגשות הזאת בין הכוללני לבין הפרטי. כיצד זה משפיע על אופי הליברליזם בו דוגל הימין בישראל?

משפיע הרבה. הליברליזם בו דוגלים חוגי הימין בישראל, הדתי-לאומי והחילוני-לאומי, הוא פרוורסיה של הליברליזם האוניברסלי. הוא כל כך שונה ממנו, עד שלא שלא ניתן לכנות את תפיסת העולם של חוגים אלה ליברלית. למה אני מתכוון? הליברליזם אינו יכול להיות סלקטיבי, כי ברגע שהוא מתייחס אך ורק לקבוצה אחת, הוא מתנתק בצורה זו או אחרת מכל שלוש אבני היסוד שלו: אוניברסליות, פרט וחירויות. מדובר בליברליזם פרטיקולרי, אשר בגרסתו הימנית-שראלית, הוא ליברליזם אתני-יהודי בו הפרט הופך להיות פרט יהודי, והחירויות מקודשות רק לקבוצה הזאת אליו משתייך אותו פרט יהודי, וזכויות הקניין של היהודים הן זכויות הקניין שעליהן יש להגן, וכוחו של השלטון יהיה מרוסן רק כאשר מדובר ביהודים. כל מה שאינו יהודי, דורש בחינה מחודשת. זהו אם כן, אנטי-אוניברסליזם. כאשר הימין מצדד בסיפוח השטחים ללא זכויות אזרח ללא יהודים בשטח, באי-הפרדת הדת מהמדינה, בראיית המדינה כ"ראשית צמיחת גאולתנו", הגבלת חירויות אזרח כגון נישואין, וחקיקת חוק ההסדרה, מתרוקן הליברליזם מתוכנו, ונותרה רק העטיפה בה נהנים להתעטף חוגי הימין, כי זה נשמע טוב לדבר על הגבלת כוחה של המדינה - במיוחד כאשר המדינה מצטמצמת במקרים כאלה לבג"ץ, ולא למשל לצה"ל, שמבחינת הימין המתנחלי צריך להמשיך ולהיות צבא העם ולשרת את האומה ע"י האומה ובתקציבים שמנים. באופן די אבסורדי, דווקא החוגים הליברליזם כביכול בישראל, רוצים לרסן את מרסן השלטון האולטימטיבי, והוא בית המשפט. במקום שהליברלים יתמכו בחיזוקו של בית המשפט כמגן על זכויות הפרטים במדינה, הם דווקא רוצים לחזק את השלטון, את כוחות המדינה, את הרוב, כדי שזה יפעל באופן בלתי מרוסן. ליברלי? לא ולא.

במגמות ליברליות פרטיקולריות אלה חוטאים חוגים לא מעטים בימין בישראל כאמור. ראש החץ הוא נתניהו, אשר מהווה את עמוד האש לפני המחנה ומכתיב את הדרך. והאנטי-נתניהו הוא, אם תרצו, בני בגין, אשר רואה בליברליזם כאידאולוגיה שוויונית אוניברסאלית, ולצידה העם היהודי יכול וצריך לקיים את זכותו להגדרה עצמית. יש חוגים בישראל, אשר מדברים בשפת הליברליזם הקלאסי, במיוחד חילוניים, אך גם אישים דוגמת משה פייגלין, מנסים יותר ויותר לאתגר את ההיבטים הפרטיקולריים שבגרסה הליברלית הישראלית, למשל בתפיסתו כי יש לבטל את גיוס החובה לצה"ל, אך עדיין המחסום של הלאומיות היהודית מונעת גם מחוגים הקרובים לו להיות דגם שלם של הליברליזם.

לסיכום - במסווה של שיח ליברלי שמרני, הימין בישראל מקדם מדיניות שקרובה יותר להיפוך המוחלט לשיח זה, והוא השיח הפאשיסטי, שמאדיר את השלטון והמדינה ורואה בהם ערך, ומנסה למנוע מכל מנגנון ריסון לפעול כדי להגן על הפרטים, וזאת מפני שהפרטים אינם שווים על פי התפיסה הימנית הזאת - אלא מתקיים מדרג בין אזרחים מסוגים שונים.

פובליציסטיקה המפיצה בורות חינם לכל דורש

על חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, ככלי באמצעותו נתניהו ושליחיו מכפישים את האופוזיציה והשמאל.

דרור אידר הוא ד"ר לספרות השוואתית ופובליציסט בכיר בעיתון ישראל היום. את טוריו הוא מקדיש בעיקר לסוגיות פוליטיות, מדיניות וביטחוניות - ופחות לסוגיות ספרותיות השוואתיות. לגיטימי, אבל זו התוצאה - מאמר ב"ישראל היום" מה-25 ביולי 2018, בו דרור אידר מבקר את מבקרי חוק יסוד הלאום, באמצעות הכלי הפופולרי ביותר שיש לארסנל הימין להציע בימים אלה, בעידודו של ראש הממשלה נתניהו, והוא הקנטה והכפשה של האופוזיציה והשמאל בישראל.

את המאמר הוא חילק לארבעה חלקים, כאשר המטרה היא כפולה: להסביר שחוק הלאום בסדר ושהשמאל והאופוזיציה (דגש על לפיד ולבני - מטעמים ברורים) הם חבורה של הזויים אנטי-ציונים. הבעיה שהוא היה צריך להתמודד איתה היא: העובדות.

לפני שאתחיל. את חוק יסוד הלאום צריך לשפוט על פי האופן שבו המדינה מגדירה את עצמה או מתיימרת להגדיר את עצמה. מדינת ישראל רוצה להיות חלק ממדינות המערב, אשר מקיימות משטר דמוקרטי ליברלי, אשר רואה את השוויון האזרחי כאבן יסוד של המשטר. כל חוק שמוצע צריך לשפוט על פי המוטיבציה הזאת של המדינה - אם המדינה אינה ליברלית, אזי שחוק היסוד האמור הוא בסדר גמור. אם המדינה היא ליברלית, חוק היסוד הזה הוא קטסטרופה, שכן אי-השוויון אזרחי זועק ממנו, בעיקר בסעיף 7, ונעדר ממנו כקביעה נורמטיבית ברורה שחור על גבי לבן. אז הוויכוח כאן הוא לא על חוק יסוד זה או אחר, אלא האם מדינת ישראל היא דמוקרטיה ליברלית, או שמא היא דמוקרטיה אתנית? אם היא דמוקרטיה אתנית - חוק היסוד הזה מסתדר יפה עם מטרותיה ושאיפותיה. על זה כל הוויכוח.

נתחיל עם חלק 1 -

אידר פותח וכותב ש"רוב אלה שמדברים בחוק, לא קראו אותו אלא רק את מאמרי השקר המתלהמים שנתלו בו. הם מאמינים שהחוק נורא, עד שקוראים אותו". מאוד מעניין שהוא הספיק לערוך מחקר בנושא ולצאת בהצהרה כה מרחיקת לכת. אני למשל יכול לטעון ש"רוב הפובליציסטים בעיתון ישראל היום לא מבינים מהי דמוקרטיה ליברלית". אבל אני לא כותב את זה, כי מדובר בקביעה עובדתית שאין בבסיסה שום דבר. שימו לב - לא מדובר בבלוג אינטרנטי, מדובר בעיתון הנפוץ ביותר במדינה. קשקוש מוחלט כבר בראשית הדברים.

בחלק הבא של חלק 1, אידר עושה את המתבקש מכותב טורי דעה ב"ישראל היום", משווה בין הערבים לבין השמאל. כי בעצם, אם כבר הבנו שהערבים (תזכורת: אזרחי המדינה) הם לא בתחום הלגיטימיות, כל שנותר לעשות זה לחבר אליהם את המחנה ההזוי הזה שנקרא "שמאל". רוח הדברים הוא כזה - מילא הערבים, אבל השמאל? חשבנו שאתם לא כמו הערבים, מסתבר שטעינו. קלאסי.

ואז מגיעה הפסקה המניפולטיבית הבאה שנועדה לשרת אך ורק את האינטרסים האלקטורליים של בנימין נתניהו:

"האם השמאל הציוני מתנגד לחוק הקובע ש"ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי"? האם יאיר לפיד מתנגד לסעיף הקובע כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית"? האם ציפי לבני מתנגדת לסעיף הקובע, כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל, ייחודי לעם היהודי"? אוי לחרפה."

פשוט מאוד - אידר תוקף את יאיר לפיד וציפי לבני, הראשון הוא זה שמאתגר הכי הרבה את נתניהו בסקרים, והשניה היא ראשת האופוזיציה החדשה, שחזרה לתפקידה כשק החבטות של ממלאי הפקודות מטעם נתניהו. באמצעות מניפולציה, אידר מנסה להציג את יאיר לפיד ואת ציפי לבני כאנטי-ציוניים, טריק ישן, שכנראה עוד עובד.

חוק יסוד הלאום מורכב מהרבה סעיפים, חלקם בעייתיים מבחינה דמוקרטית וחלקם לא. אבל הבעייתיות נובעת בעיקר במה שאין בו, שזה שוויון אזרחי לכלל האזרחים. אלמנטרי כשמדובר במדינה דמוקרטית. מה לעשות, מדינת ישראל דמוקרטית - זה המכשול שעומד בפני אידר. לקחת סעיפים קונסנזואליים ולהסביר כי שני המועמדים להחליף את ראש הממשלה לא תומכים בהם, כפי שהערבים לא תומכים בהם, זו דרך מאוד בזויה להגן על חוק הלאום. מעניין מאוד שאידר, שקרא היטב את החוק, מתעלם לאורך כל המאמר מסעיף 7.

וכדי להשלים את המהלך - חייבים משהו בניחוח גרמני. הוזכרו הערבים, עכשיו צריך להשוות את השמאל למתבוללים ההם:

"מילא יהודי "הארץ" המתביישים ביהדותם - כמו שיהודי גרמניה התביישו ביהודי מזרח אירופה (אוסט־יודן) שנראו להם יהודים מדי - חושבים שכל אזכור של "יהודי" בחוק יסוד, הוא "גזענות" ו"פשיזם" וכינויים נוראים מזה – אבל השמאל השפוי, הציוני (יש עוד כאלה)? "

אז ככה: השמאל לא שפוי, לא ציוני, לא קורא את החוק, בעצם הוא כמו הערבים האלה וכמו הגרמנים היהודים שהתביישו ביהדותם. בסך הכל דרך נאותה להגן על חוק הלאום.

חלק 2

הפתעה, חלק זה שוב נפתח בכך שהשמאל הוא הבעיה והוא לא שפוי. בהמשך החלק אידר כותב על כך שהחוק הזה מאזן בין הזהות הדמוקרטית של המדינה (הבא לידי ביטוי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כדבריו), לבין הזהות היהודית, שבאה לידי ביטוי בחוק יסוד הלאום הנדון. מה הבעיה? שוב, השוויון, העניין הדמוקרטי-ליברלי הזה, שקובע בצורה ברורה שקשה מאוד להתבלבל בה, שכל אזרח הוא שווה בעיני המדינה ונגיש (או בעל פוטנציאל להיות נגיש) לכל השירותים והזכויות שמעניקה/מקיימת המדינה. ולא משנה אם המדינה הזאת היא מדינת הלאום של האיטלקים או של הצרפתים, כל האזרחים שווים, ואם החוקה קובעת שרק הנוצרים באיטליה יכולים להתיישב ביישובים משלהם (וזה מוצג כערך), מבלי שלמשל יהודי אזרח איטליה יוכל לרכוש בית ביישוב שכזה, אזי שמדובר באפליה פסולה, פשוט וקל. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינו מעגן את הזכות לשוויון בין האזרחים.

"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הפך במסגרת המהפכה החוקתית של השופט אהרן ברק לכלי להגנה על זכויות האדם והאופי הדמוקרטי של ישראל. מה היה לפני כן, האם נשיאי העליון אגרנט ולנדאו, למשל, לא הגנו על כבוד האדם וחירותו?  

שופטי העליון יכלו גם יכלו להגן על החירות לפני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (לצערם של מספר אזרחים במדינה הזאת), אך בוודאי שלא יכלו להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקים של הכנסת אשר נוגדים עקרונות אלה. הרי החירות מעוגנת בחוקה, מה הטעם לחוקק חוק שנוגד את עקרונות החוקה? לעולם אל אבין זאת. אבל זה כבר דיון אחר.  

 האם חברי הכנסת שהשתתפו אז בהצבעה על חוקי היסוד, ידעו שאהרן ברק מתכנן להפוך את החוקים הללו לחוקי על?"

התשובה היא כן. חוקה מגינה על זכויות האזרחים והמיעוטים מפני כוחו של השלטון. אם השלטון פוגע בזכויות המעוגנות, מישהו צריך לתת סעד לאזרחים האלה. במדינת חוק זהו בית המשפט. ואם הוא לא יכול לתת סעד לאזרחים האלה, אז בבקשה לבטל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

חלק 3

בחלק זה מנסה אידר באמצעות הצורך לאזן את היהודית והדמוקרטית, לנרמל את חוק היסוד.

"חוק הלאום נועד לאזן את המשוואה מחדש. לא רק לבני האדם יש זכויות, גם לעם היהודי יש זכות למדינה משלו בארץ ישראל. המדינה היחידה."

אז זהו - רק לבני אדם יש זכויות. הזכות שיש לעם היהודי כמו לכל העמים (אגב, גם לעם המוזר הזה שיושב לצידנו, נו, כן - העם הפלסטיני), היא לא זכות במובן הליברלי-דמוקרטי, אלא הזכות להגדרה עצמית. אותו עם יכול גם להחליט ששולטת בו חונטה אלימה, שמבטאת את רוח העם ולא מתקיימת במדינה אמנה של זכויות אזרחיות. הזכות להגדרה עצמית אינה חלק מזכויות האדם, למרות שאידר רוצה שנחשוב שהיא כן, ולכן טועה ומטעה, כאשר הוא קושר בין שני סוגי הזכויות הללו.

עוד פנינה:

" זכויות פרט, זכויות אדם, זכויות אזרח – יש לכולם."

נכון, לכל האזרחים היהודים יש את הזכויות האלה. הזכות לשוויון לא תקפה לגבי מי שאינו יהודי, או מי שאינו יהודי על פי ההלכה, או מי שמשרת בצבא והוא נולד דרוזי. סעיף 7 מעגן בחוזקה את אי-השוויון הזה, וכאשר  בחוק לא מוזכר ערך השוויון האזרחי לצד היותה של המדינה מדינת הלאום של העם היהודי, המסקנה המתבקשת - אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. הקביעה הלגיטימית כי מדינת ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי, מאבדת לגיטימית כאשר אין מעגנים לצידה את השוויון האזרחי, דווקא בגלל האופי המיוחד של הלאומיות היהודית.

חלק 4 -

"באחד המאמרים ב"הארץ" מצאתי סיבה אופיינית להתנגדות לחוק: "הפגיעה של יוזמי החוק בשפה הערבית היא אפוא פגיעה במובן של עלבון ולא במובן של גרימת נזק". אתם מבינים? כבר לא מדובר אפילו בפוליטיקה של זהויות; ברוכים הבאים לפוליטיקה של הרגשות."
  

הנה שוב - לוקחים ציטוט ובונים עליו הררי טיעונים בדבר "הצד השני טועה". ראשית, הזכות לכבוד היא זכות דמוקרטית, וגם לעלוב במישהו או ב-20% מהאוכלוסייה, זה לא משהו שהוא במסגרת הדמוקרטיה. מה לעשות? דמוקרטיה. שנית, אכן הדברים נכונים, הרי זה לא שמחר בבוקר ימחקו את הכיתוב בערבים משלטי החוצות.

ולסיום, חוזרים כמובן לאינטרסים האלקטורליים של נתניהו. זה אומר שתוקפים את יאיר לפיד וציפי לבני. טריק: במסווה של מאמר דעה מלומד על חוק היסוד הלגיטימי אפשר לעשות קמפיין שלילי לראשי האופוזיציה:

"יאיר לפיד אמר בכנסת, שאין לו ספק שז'בוטינסקי לעולם לא היה חותם על חוק הלאום. אין לו ספק! כמו ציפי לבני, גם לפיד נושא לשווא את שמו של מכונן הציונות הרוויזיוניסטית. כדאי שיעשה שיעורי בית ויקרא את הצעת החוקה שהגישה חירות לפני כמה וכמה עשורים. חוק הלאום הנוכחי נראה חלבי לעומתה."

דרור אידר שולח את יאיר לפיד וציפי לבני לקרוא מסמך - הצעת חוקה שהגישה חירות - ללא כל קישור ("לפני כמה וכמה עשורים"), ושימו לב - הוא טוען שחוק הלאום "נראה חלבי לעומתה". מה הכוונה ב"חלבי לעומתה"? שהוא לא מספיק אנטי-דמוקרטי?

ואז מסיימים עם פאתוס וקונוטציות מעולם המושגים של בגידה ושיתוף פעולה.

ההיסטוריה תשפוט את מתנגדי החוק הזה, כמי שברגע חשוב בתולדות העם, שיתפו פעולה עם המתנגדים המושבעים לזהותה היהודית של מדינת ישראל."

המשימה הושלמה - באמצעות הפצת הבורות בחינם לכל דורש בצמתים ובקיוסקים, עושה דרור אידר שירות פוליטי לבנימין נתניהו - סונט בראשי האופוזיציה, וכמנהגו של המנהיג מכפיש את השמאל כאנטי-ציוני וכזה שאיבד את שפיותו.

הערה לסוף:

בזמן חתימת המאמר (26.7.18) שני שרי ממשלה, נפתלי בנט ומשה כחלון, הודיעו כי נפלו פגעמים שונים בחוק היסוד.

אצל נתניהו המלחמה היא המשך הרגיעה באמצעים אחרים

על עוד סבב בעזה וכישלון ה"אין דוקטרינת נתניהו"

-מאמר ללא תאריך-

שאלה שצריכה להישאל במהלך כל סבב לחימה בדרום, ולא משנה מה התוצאה של הסבב, היא: כיצד ניתן למנוע את הסבבים הבאים? אבל לא שואלים אותה, ואם שואלים אותה, ואפילו מנסים לתת תשובות ברורות, אין זה מיושם, והנה עוד סבב ועוד אזעקות וחרדות. מדוע לא עושים מספיק כדי שהסבבים האלה ייפסקו אחת ולתמיד? האם גזירת גורל הם? של מי האינטרס שיוצגו הסבבים הללו גזירת גורל, ומי מרוויח מכל הדם הזה?

הפעם באמת מחסלים את שלטון החמאס

אז במקום לשאול את השאלה לעיל המתבקשת - מה שואלים, או מה מצהירים? לחסל את שלטון החמאס. במבחן המציאות אין הדבר מחזיק מים, ולכן אפשר לוותר על הרטוריקה המתלהמת ולנסות ולחשוב ולהציע פתרונות שלא כוללות תגובות אינפנטיליות שאולי מחזקות את הפופולריות של נושא הדברים בקרב הציבור, כי זה טבעו של ציבור, לנהור אחר הדמגוגים דוגמת נתניהו. לנצח נצחים.

נתניהו ראש ממשלה כעשר שנים ברציפות. האם יש לו מדיניות שאמורה לפתור את המלחמה בדרום? אולי. אבל הוא לא מגלה אותה ולא מבצע אותה. תזכורת: מחנה הימין ונתניהו עצמו, משווקים זה שנים את נתניהו או את הימין ככאלה שישמרו על הביטחון של מדינת ישראל. בכל מערכת בחירות האמירה היא חד משמעית: ביטחון, ביטחון ועוד ביטחון. אין להתבלבל, האג'נדה היא ביטחונית, על "הטיקט" הזה נתניהו והליכוד נבחרים שוב ושוב - ביטחון, ביטחון ועוד ביטחון. את נתניהו לא תתפסו נואם בטעות רחמנא ליצלן על רווחה - עניים, נכים, קשישים, בריאות הנפש, סל התרופות, דיור ציבורי. כנראה שמעולם לא תתפסו אותו נושא נאום חשוב באחד מהנושאים האלה. אם כן, הסוגיה בה הוא עוסק היא ביטחון: איראן, סוריה, קצת פלסטינים - אם כי הסוגיה האחרונה לא נעימה, היא גם דורשת ממנו "ויתורים" ופגיעה אפשרית בבסיס הפוליטי ימני-מתנחלי שלו, ועל כן, ימעט נתניהו לדבר על הפלסטינים ו"הבעיה הדמוגרפית" וידבר אך ורק על "ביטחון" באופן עמום, עם עדיפות לנושא האיראני, שם יש מעט מה להפסיד מבחינה אלקטורלית, אז נעים לו שם.

אבל מה תוכן דבריו? כיצד תשיג מדינת ישראל ביטחון? שלושים שנה שנתניהו בזירה הפוליטית והאג'נדה שלו היא אחת - ביטחון. אבל כיצד להשיג את הביטחון, בכוח הזרוע? במלחמה? האם ניתן לומר שיש לאזרחי ישראל בדרום ביטחון? האם "שקט" בין סבב לחימה אחד למשנהו הוא הביטחון שנתניהו מציע בכל פעם לבוחריו. אם כן - הוא עושה עבודה מצוינת. אם לא, וכנראה שזו לא הכוונה, הוא ללא ספק ראש ממשלה קטסטרופלי.

כיצד ניתן לדעת מהי המדיניות של נתניהו בכל הנוגע לעזה? שלוש דרכים מרכזיות: אחת - לבחון מה הובטח לבוחר במערכת הבחירות במצע של המפלגה. שתיים - לראות כיצד ממשלת נתניהו פעלה בפועל. שלוש - לשמוע את דבריו של נתניהו עצמו. נכון שדיבורים אינם מדיניות, אבל ניחא, נעשה הכל כדי להבין מהי המדיניות של נתניהו.

האם "אין מה לעשות" או: "לנצח תאכל חרב" זו מדיניות? או: האם אי-מעשה זה מעשה?

כדי לפתור אחת ולתמיד את בעיית הסבבים הבלתי נגמרים עם החמאס בדרום או די להעניק ביטחון לתושבי הדרום, נתניהו וממשלת הליכוד עושים ארבעה דברים עיקריים:

1. פרשנות - מסבירים כי המצב נובע בגלל ההתנתקות.
2. הצהרות - מסבירים כי הפעם הם יוצאים למבצע שיחסל אחת ולתמיד את שלטון החמאס.
3. התחמשות - מתחמשים בטכנולוגיות צבאיות חדשות שנועדו לתת מענה לתגובות עזתיות חדשות.
4. פרשנות דיפלומטית - הסברה אינטנסיבית כי "אין עם מי לדבר", ו- "נתנו להם את עזה והם הגיבו בטילים", לכן אין כל טעם להיכנס לתהליך של הידברות.  במילים אחרות - אין מדיניות דיפלומטית, מלבד ניסיונות שכנוע והסברה פנימיים וחיצוניים שאין מה לעשות ואין עם מי לדבר.

קלאזוביץ אמר כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", אצל נתניהו המלחמה היא המשך הרגיעה באמצעים אחרים. אין לנתניהו מדיניות אזרחית דיפלומטית שנועדה לתת מענה לסבבים המלחמתיים בעזה. "פעולות" 1-4 לעיל הן פעולות שלא הוכיחו עצמם, ואין בליבי ספק שאין ולו אדם סביר והוגן אחד שיטען אחרת. לכן, האפשרות הדיפלומטית היא זו היחידה שיכולה להפסיק את הסבבים הבלתי נגמרים. (אלא אם כן ישראל מחליטה כי היא אינה חלק מהעולם הדמוקרטי מערבי ומפסיקה את הסבבים ע"י מלחמה קטלנית ולא קונבנציונלית, שאגב - גם במקרה כזה לא בטוח שזה יעזור).

הטקטיקה הצבאית של נתניהו ברורה - תגובה קשה לתגובה קשה ולהשיג שקט למספר שנים או מספר חודשים. המדיניות האזרחית דיפלומטית של נתניהו לא קיימת כי כאמור "אין עם מי לדבר". אם כן, נתניהו מציע טקטיקה סזיפית שמחירה דם ועוד דם, ואי-מדיניות אזרחית דיפלומטית כדי להתמודד עם הסבבים הבלתי נגמרים בעזרה. זו האין-דוקטרינת נתניהו. והשאלה שצריכה להישאל היא: האם אי-מדיניות היא גם סוג של מדיניות? האם אי-עשיה היא סוג של עשיה? משיחות שאני מקיים עם תומכי נתניהו, אני חש כי הם מצדדים בתשובה חיובית, כי "שב אל תעשה" או רק להגיב למציאות מבלי ליזום את שינויה, זה סוג של מדיניות. אני חושב אחרת. מדיניות היא פעולה אסטרטגית שנועדה להציע פתרונות לסוגיות או אירועים בתחומים ציבוריים מסויימים. מפלגות מציעות עצמן לבחירה על סמך הצעות חיוביות שהן מציעות ולא על סמך הצעות שליליות או פרשנות על המציאות, בשביל זה יש פרשנים ולא מדינאים. למה הדבר דומה? למישהו שיגיד שגם "לא לשחק כדורסל" זה סוג של ספורט. לא ניתן לקבוע כי "אין מה לעשות" זה סוג של מדיניות בגינה ראוי לבחור מועד איקס על פני מועמד וואי. הרי אין כל יתרון לאיש קש על פני נתניהו במקרה זה, מלבד הניסיון והמיתוג.   

אז מה יש לעשות בכל זאת?

בשלב זה, בו אני פורס את הדברים לעיל בפני אנשי שיחי, אני נשאל - "אז מה יש לעשות? מה אתה היית עושה?" כמה דברים לגבי שתי שאלות אלה: ראשית, אדגיש כי אני לא צריך להציע פתרון לסוגיה, גם אם אני שולל אי-פעולה כמדיניות או מבקר את פעולות הממשלה. למה הדבר דומה? אני מצהיר כי העוגה שאני אוכל היא חביתה, אבל לא חלה עליי כל חובת הוכחה למצוא מתכון לעוגה שלא תהיה חביתה בשל הביקורת שלי. על מי כן חלה חובה כזאת? על אדם אשר מציג את מועמדותו לבחירה תחת הכותרת של "אני היחיד שיודע כיצד להכין עוגה" (קרי - "אני מר ביטחון"). אם כל מה שיש לנתניהו להציע לאחר עשר שנות כהונה בסוגייה ביטחונית זו, היא הפניית השאלה לאזרח, אזי שלא מדובר במר ביטחון, אלא בשרלטן שיודע לשאת חן בעיני הציבור בנאומיו. שנית, התפקיד של מנהיג הוא להציע פתרונות. אם אין לו פתרונות, אין לציבור טעם במנהיג הזה, ולכן אין טעם לכהונתו. חד וחלק. פרשנות למציאות אינה חלופה למדיניות. שלישית, אם כבר אני נאלץ להציע פתרונות של הדיוט, אזרח מן השורה עם מעט ידע, הרי שאם סבב מסתיים ולא נכנסים לתהליך דיפלומטי כדי למנוע עוד סבב (וזה המצב) אזי שהסיכוי שייפתח סבב נוסף הוא בסביבות ה-100%, לא צריך להיות גאון כדי להבין שהתחמשות או רכישת טכנולוגיות צבאיות לא ימנעו מהחמאס לירות טילים בעתיד.

ההפסד או הניצחון לאחר כל סבב לא ייקבע על פי מות ההרוגים, ואפילו לא על פי נוסח הצהרת הפסקת האש שתושג לאחר המלחמה והדם, אלא רק בפעולות הדיפלומטיות ובמאמצים הבין-לאומיים שיעשו המנהגים כדי להגיע לסופם של הסבבים הללו. ברגע שהפסקת האש מוצגת כהישג, ולאחר מכן ממשיכים בהתחמשות ללא כל יצירתו של ציר דיפלומטי של שיח והבנות אזוריות, חיי החיילים היו לחינם. זו המדיניות של נתניהו והליכוד, אין מו"מ והידברות בין סבב אחד למשנהו, ועל כן אנחנו מוצאים עצמנו שוב ושוב באותו הפרק של אותה הסדרה, עם הסוף הידוע מראש ועם החרדות והדם והמשפחות השקולות, ומר ביטחון הנצחי.

כל עוד נתניהו ימשיך ב"מדיניות" הזו, יהיו סבבי דמים בדרום. יש להפנים זאת. שנתיים-שלוש של רגיעה ולאחר מכן סבב לחימה. זו התוצאה של ההסברה והשכנוע כי הכל בגלל ההתנתקות, ואין על מי לדבר, הם רוצים לזרוק אותנו לים, ואנחנו נמשיך להתחמש. ללא שיח דיפלומטי בין-לאומי אינטנסיבי בין סבב אחד למשנהו, לעולם לא יבוא הפתרון וההבטחה של נתניהו כי לנצח תאכל חרב, תתקיים. ואולי בעצם זה לא רע לו כל כך.

חוק היסוד ששבר את גב הדמוקרטיה הליברלית בישראל

חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שחוקק ב-19 ביולי 2018 בכנסת ישראל, מעגן את היותה של ישראל מדינה בעלת דגם אזרחות רפובליקני יהודי, אשר מנציח את אי-השוויון האזרחי בחוקתה (חוקי היסוד שירכיבו את החוקה השלמה בעתיד). אמנם החירות וזכויות יסוד נוספות עוגנו במסגרת חקיקת שני חוקי היסוד העוסקים בזכויות אדם בתחילת שנות ה-90, אך השוויון מעולם לא עוגן במסמך בעל ערך חוקתי, מלבד אזכורו במגילת העצמאות, שלה אין מעמד נורמטיבי חוקתי. בחוק יסוד זה, אופיה הדמוקרטי של המדינה לא מוזכר כלל באחד עשר הסעיפים אשר עוסקים באופיה היהודי של המדינה. ניתנת עדיפות לשפה העברית הרשמית על פני השפה הערבית לה מעמד נחות, ובסעיף 7 (התיישבות יהודית) - החשוב ביותר בעיני - נעשית הפרדה גסה בין אזרחי המדינה על רקע מוצאם. וכך נכתב בסעיף: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". במילים אחרות, גם אם אהיה אזרח למופת, ואף אגיע להישגים בתחומי המדע, הרפואה, הכלכלה, הספורט והחינוך, ואתרום מזמני לחברה, לשגשוגה ולביטחונה, עדיין מוצאי ימנע מן המדינה, אשר אני בעליה (שכן היא דמוקרטיה), לראות בי אזרח שווה, אשר זכאי לזכויות שוות לאלה של האזרח היהודי.

החטא הקדמון הוא הדגם הפרוורסי של הלאומיות היהודית. דגם זה גרם לתוצאה האולי בלתי נמנעת הזאת - חקיקת חוק יסוד הלאום וסעיף 7 בתוכו. כך, לא ניתן לשמור באופן השלם ביותר על הדגם הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל, עם היותה מדינת לאום של העם היהודי. שכן, הלאום היהודי מסומן בראש ובראשונה ע"י הדת היהודית, אשר הכניסה אליה היא אקסקלוסיבית, ומתאפשרת רק ע"י לידה לאם הנכונה או ע"י האקט ה"פולשני" מבחינה זהותית, שאינה דומה להצטרפות לכמעט שום לאום אחר, המרת הדת. 

מדובר בחוק יסוד אשר פוגע אנושות בניסיון (הנואל גם ככה, ואולי הלא נחוץ) לנרמל את אופיה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל. מדינה ליברלית היא בראש ובראשונה מדינה אשר מצהירה כי כל אזרחיה שווים בזכויותיהם, גם אם מדובר במדינת לאום, לה יש סמלים וערכים אשר קשורים לקבוצת הרוב הלאומית, ואשר מבטאים את זכותה להגדרה עצמית. אין אפשרות לקיים משטר של אפליה והדרה על בסיס לאומי (או כל בסיס לא רלוונטי אחר) של אזרחים במדינה דמוקרטית-ליברלית. מבחינת המדינה ורשויותיה - כל אזרחיה בעלי מעמד שווה. לכן, מדינת ישראל לא יכולה להיות מדינה ליברלית כאשר חוק יסוד כזה עובר. אין מדינה ליברלית רואה הבדל כה מהותי בין אזרחיה, ובוודאי שהמוצא שלהם לא אמור להשפיע בצורה כה קיצונית על האפשרות שלהם בלקיחת חלק בעיצוב "הטוב הכללי", או בהשתתפות ב"טוב הכללי" הזה כשווים. אין מדינה ליברלית דוחקת הצידה את אזרחיה שומרי החוק, משרתי הצבא, פקידי מדינה, על בסיס לא רלוונטי בעליל.

חוקרים כמו יואב פלד וסמי סמוחה, אשר שנים מרצים וכותבים על הדגם הדמוקרטי הלא-ליברלי שמאפיין את מדינת ישראל, שמעמידה את האתנוס היהודי מעל לשוויון האזרחי, יכולים להכניס אל התיאוריות שלהם עוד פרק אשר מחזק אותן, ופוגע בתיאוריות מתחרות - אשר רואות במדינת ישראל דמוקרטיה ליברלית רגילה או עם בעיות שמאפיינות גם דמוקרטיות מערביות אחרות. בחוקתה של מדינת ישראל מופיע עתה בגלוי באופן משוריין ושאינו משתמע לשני פנים, כי המדינה מעדיפה את אזרחיה היהודים על פני אזרחיה הלא-יהודים. לא מדובר בחוק השבות, אשר אפשר גם לו למצוא מקבילות במדינות אחרות, וגם צידוקים היסטוריים ומוסריים, אלא בחוק יסוד שרומס את עיקרון השוויון בצורה קיצונית. 

מדינת ישראל יכולה להתהדר בדמוקרטיה הפורמלית שלה, כאשר היא מקיימת זכויות יסוד בסיסיות מסויימות לכלל אזרחיה - יהודים כלא יהודים כאחד, אך בשום אופן היא לא יכולה לטעון כי השוויון הוא מקיף וכל אזרח שווה בעיניה. האזרחות במדינת ישראל היא אקסקלוסיבית, מרובדת ומפלה, ומציבה שני מסלולים ברורים של אזרחות - אזרחות (רפובליקנית יהודית) סוג א' ליהודים בלבד - אשר מאפשרת גישה לכל משאביה החומריים והרוחניים של המדינה, ואזרחות (ליברלית צרה) סוג ב', לאזרחים לא יהודים, אשר מודרים בשל מוצאם מהשתתפות בעיצוב המרחב הציבורי המדינתי, שהם כאמור בעלי הבית בו. החל מאתמול (19.7.18) - לא ניתן יותר להעמיד פנים בפני העולם הנאור, ולא ניתן להסתיר את היסודות הלא דמוקרטיים בישראל בפני תלמידי בית הספר בשיעורי אזרחות, לא משנה עד כמה מתוחכמים יהיו הדוברים ועד כמה תקציב ההסברה יהיה גבוה. סעיף 7 בחוק יסוד הלאום, לא מאפשר למדינת ישראל להיות חלק ממשפחת המדינות הליברליות-מערביות, אשר חרטו על דגלן את השוויון האזרחי כעיקרון יסוד, ללא הבדל דת גזע ומין. לפחות חבר כנסת אחד מהליכוד, בני בגין, מבין זאת. הוא הנצר האחרון לאידיאולוגים ליברליים אשר שאפו לקיים חברה שוויונית יחד עם מימוש השאיפות הלאומיות של העם היהודי.

מעניין להוסיף כי חוק היסוד הנ"ל חוקק ב-ז' באב, יומיים לפני ציון יום החורבן הכפול - ט' באב, בזמן "תשעת הימים". כמה אירוניה יש בעובדה זו, שדווקא הקואליציה הימנית-דתית הנוכחית, מחוקקת בזמן "ימי הצרות" והפורענות בו השד אורב ומזמן את החורבן, את החוק אשר מחרב את אופיה הליברלי-דמוקרטי של המדינה באופן כמעט מוחלט, עושה הפרדה גסה בין אזרחים, מקרב את החורבן ומרחיק את רוח חזונם של נביאי ישראל.