גרסת הליברליזם של הימין בישראל: ליברליזם פרטיקולרי במסווה של שיח אוניברסלי

בעקבות מאמרה של רוית הכט במוסף סוף השבוע של "הארץ" ("רציתם אמריקה") מהשלושה באוגוסט 2018.

"ניתן לדמיין ציר שבקצהו האחד הליברליזם המוחלט והאוטופי בו המדינה היא המינימלית ביותר, וחירויות הפרט הן המקסימליות ביותר ובעלות ערך, ובצדו השני הפשיזם המוחלט, בו המדינה היא מקסימלית ובעלת ערך, וחירויות הפרט הן מינימליות"

בשלושה באוגוסט 2018, התפרסמו חמישה מאמרים במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" בנושא ליברליזם. כל כותב הציע נקודת מבט מסוימת ודן בה בהתייחס למושג האמור. אתייחס כאן למאמרה של רוית הכט, הנושא את השם "רציתם אמריקה".

במאמרה מתארת הכט את "הגיור", כלשונה, שעברה האידיאולוגיה השמרנית מבית היוצר של המפלגה הרפובליקנית האמריקאית בישראל. היא טוענת כי הימין הישראלי מצא שיח ליברלי שמרני, אשר מספק לו תפיסת עולם הוליטסטית שפותרת קשיים רעיוניים לא מעטים לאותו מחנה. הניתוח שלה הוא השוואתי, אשר מתמודד עם ההבדלים בין האתגרים עמם מתמודד השיח הפוליטי הימני בישראל, ביחס לתפיסת העולם הליברלית. (כיצד המתנחלים יכולים לאמץ גישה כזאת? כיצד היחס כלפי קהילת הלהט"ב ופגיעה בחירויות יסוד מתאימות לתפיסת העולם הדתית-לאומית? ועוד). המאמר של הכט הוא מאיר עיניים וקולח, אך חסר בו דבר אחד כדי להשלים את תמונת "הגיור".

אם אמשיך בדימוי הגיור בו עושה שימוש הכט, כדי להסביר כי התפיסות הליברליות שמרניות של הימין האמריקאי עברו אל השיח הפוליטי בישראל, אזי שאין בדבריה כלל התייחסות למתגייר ויחסו לאמונתו החדשה. האם הוא מקיים את הריטואלים על פי הכללים המקובלים? האם עומד הוא ב"תכנית ההמרה"? על שאלות אלה אין מאמרה של הכט מתיימר להשיב, ואני חושב שבזה חסרונו. השיח הליברלי באמריקה או באירופה, הוא שיח שונה מזה של השיח הימני-דתי בישראל. למרות שניתן להצביע גם "שם" על מגמות פרטיקולאריות, כפי שאתאר למטה.

ליברליזם אוניברסלי וליברליזם פרטיקולרי

לליברליזם מספר מאפיינים - פילוסופיים, אזרחיים, חברתיים וכלכליים, שכולם נובעים משורש של אותו יסוד שניתן לפרקו לשלושה חלקים: חירויות פרט אוניברסליות. חירויות (החירות כמושג מרכזי) פרט (הפרט כמוקד השיח) אוניברסליות (שלטון "עיוור צבעים"). יסוד זה מעצב שיח חברתי שוויוני ("עיוור"), אוניברסאלי, אשר רואה במדינה, בשלטון או בקולקטיב כוח שיש לרסנו. כוח זה נועד לשרת את הפרט. ניתן לדמיין ציר שבקצהו האחד הליברליזם המוחלט והאוטופי בו המדינה היא המינימלית ביותר, וחירויות הפרט הן המקסימליות ביותר ובעלות ערך, ובצדו השני הפשיזם המוחלט, בו המדינה היא מקסימלית ובעלת ערך, וחירויות הפרט הן מינימליות. בליברליזם הפרט הוא התכלית לכל פעולות המדינה, ובפאשיזם המדינה היא התכלית לכל פעולות הפרט. שתי תפיסות העולם אגב, הן אוניברסאליות, אך שונות לחלוטין במהותן.

אך לפני שאסטה מן המסלול - אחזור אל הליברליזם. כאמור, אותו "גיור" על פי הכט נתקל בקשיים הנובעים מהיותו של חלק מן המחנה הימני בישראל דתי ולאומני. ולדת, במיוחד לדת היהודית, ישנה תכונה פרטיקולרית, נבדלת וקבוצתית, חזקה מאוד. כאשר תפיסת עולם ליברלית אוניברסלית פוגשת את חברי הציונות הדתית, צריך לדבר קודם כל על ההתנגשות הזאת בין הכוללני לבין הפרטי. כיצד זה משפיע על אופי הליברליזם בו דוגל הימין בישראל?

משפיע הרבה. הליברליזם בו דוגלים חוגי הימין בישראל, הדתי-לאומי והחילוני-לאומי, הוא פרוורסיה של הליברליזם האוניברסלי. הוא כל כך שונה ממנו, עד שלא שלא ניתן לכנות את תפיסת העולם של חוגים אלה ליברלית. למה אני מתכוון? הליברליזם אינו יכול להיות סלקטיבי, כי ברגע שהוא מתייחס אך ורק לקבוצה אחת, הוא מתנתק בצורה זו או אחרת מכל שלוש אבני היסוד שלו: אוניברסליות, פרט וחירויות. מדובר בליברליזם פרטיקולרי, אשר בגרסתו הימנית-שראלית, הוא ליברליזם אתני-יהודי בו הפרט הופך להיות פרט יהודי, והחירויות מקודשות רק לקבוצה הזאת אליו משתייך אותו פרט יהודי, וזכויות הקניין של היהודים הן זכויות הקניין שעליהן יש להגן, וכוחו של השלטון יהיה מרוסן רק כאשר מדובר ביהודים. כל מה שאינו יהודי, דורש בחינה מחודשת. זהו אם כן, אנטי-אוניברסליזם. כאשר הימין מצדד בסיפוח השטחים ללא זכויות אזרח ללא יהודים בשטח, באי-הפרדת הדת מהמדינה, בראיית המדינה כ"ראשית צמיחת גאולתנו", הגבלת חירויות אזרח כגון נישואין, וחקיקת חוק ההסדרה, מתרוקן הליברליזם מתוכנו, ונותרה רק העטיפה בה נהנים להתעטף חוגי הימין, כי זה נשמע טוב לדבר על הגבלת כוחה של המדינה - במיוחד כאשר המדינה מצטמצמת במקרים כאלה לבג"ץ, ולא למשל לצה"ל, שמבחינת הימין המתנחלי צריך להמשיך ולהיות צבא העם ולשרת את האומה ע"י האומה ובתקציבים שמנים. באופן די אבסורדי, דווקא החוגים הליברליזם כביכול בישראל, רוצים לרסן את מרסן השלטון האולטימטיבי, והוא בית המשפט. במקום שהליברלים יתמכו בחיזוקו של בית המשפט כמגן על זכויות הפרטים במדינה, הם דווקא רוצים לחזק את השלטון, את כוחות המדינה, את הרוב, כדי שזה יפעל באופן בלתי מרוסן. ליברלי? לא ולא.

במגמות ליברליות פרטיקולריות אלה חוטאים חוגים לא מעטים בימין בישראל כאמור. ראש החץ הוא נתניהו, אשר מהווה את עמוד האש לפני המחנה ומכתיב את הדרך. והאנטי-נתניהו הוא, אם תרצו, בני בגין, אשר רואה בליברליזם כאידאולוגיה שוויונית אוניברסאלית, ולצידה העם היהודי יכול וצריך לקיים את זכותו להגדרה עצמית. יש חוגים בישראל, אשר מדברים בשפת הליברליזם הקלאסי, במיוחד חילוניים, אך גם אישים דוגמת משה פייגלין, מנסים יותר ויותר לאתגר את ההיבטים הפרטיקולריים שבגרסה הליברלית הישראלית, למשל בתפיסתו כי יש לבטל את גיוס החובה לצה"ל, אך עדיין המחסום של הלאומיות היהודית מונעת גם מחוגים הקרובים לו להיות דגם שלם של הליברליזם.

לסיכום - במסווה של שיח ליברלי שמרני, הימין בישראל מקדם מדיניות שקרובה יותר להיפוך המוחלט לשיח זה, והוא השיח הפאשיסטי, שמאדיר את השלטון והמדינה ורואה בהם ערך, ומנסה למנוע מכל מנגנון ריסון לפעול כדי להגן על הפרטים, וזאת מפני שהפרטים אינם שווים על פי התפיסה הימנית הזאת - אלא מתקיים מדרג בין אזרחים מסוגים שונים.