מדוע חשוב להקליד זאת שוב? / על נתן זך ודור השתיינים מ"כסית"

מדוע חשוב להקליד זאת שוב?

על נתן זך ודור השתיינים מ"כסית"

משה ניסים

ב-25 באוקטובר, 2013, פורסם ראיון במוסף "7 ימים" של "ידיעות האחרונות", עם אחד מהמשוררים העבריים החשובים והמשפיעים ביותר בעשרות השנים האחרונות, נתן זך. וכפי שיצירתו חשובה ומוערכת הייתה ועודנה, ועל כך הוא זכה בפרסים רבים, הכתבה, שכנראה פורסמה כדי לקדם את מכירות ספרו החדש, לא חשובה ואפילו מיותרת. שלושה עמודים שאפשר היה לזרוק לפח האשפה של העיתונות, ואיני יודע אם את האשמה יש להטיל על המראיין (אלעד זרט – לא מכיר) או על המרואיין. לפי שעה אני נוטה לראות בבזבוז הגדול, הן של הדפים והן של זמן הקוראים, עבודה משותפת של שניהם גם יחד.

אף על פי כן, הרגשתי צורך להגיב על החוץ ועל הפנים של הכתבה. לא ניתן להותיר רפש חסר חשיבות כאילו היה חשוב. יש להורידו לקרב אגרופים ולהכניעו, כהכנעת דוד הקטן את גוליית הסכל.

משורר חשוב, מילים מיותרות. זך.

תחילה אומר כי נתן זך הוא המשורר שהכניסני תחת כנפי השירה. למרות שספרו "שירים שונים", הוא ספר השירה השני שרכשתי בחיי, ולא הראשון, הוא כבש את ליבי יותר מכל, ועל כן אני רואה בו את בני, יצחק. ושלא כמו מבקרים מזדמנים אשר קופצים בראש בכל פעם אשר אדם כזה או אחר פולט אמירה שערורייתית, אני עושה הפרדה מוחלטת בין נתן זך הגזען – "אלה באו מהמערות" - ובין נתן זך המשורר המפציר באורפיאוס – "אל רדת עוד אל עמק מוות" -. הביקורת שלי על שירת זך היא ביקורת טהורה על שירתו ומילותיו בלבד. את ביקורתי על אמירותיו השיפוטיות, אני מכוון לא בהכרח אל זך האדם אלא אל העולם כולו – כי זך הוא בן תרבות ובן אנוש במצב פסיכולוגי מסוים, את התנהגותו ניתן לשייך לתופעה אוניברסאלית כללית, ועל כן כל ביקורת שתשמע כאן היא על אמירותיו הכלליות ולא על אישיותו שאין בי רצון או יכולת לגעת.

הוציא עצמו מהכלל

טענתי כנגד זך היא בהצבתו אותו אל מול העולם ולא כאחד השחקנים בו, נטייה רווחת בקרב אינטלקטואלים מזדמנים. כך למשל, קובל זך בראיון על רמת השירה בימים אלה - "השירה היום נוראית. טינופת. ככה כל השירה היום. מדי פעם יוצאים ניצוצות, וזה מאוד נדיר". אחסוך מכם את הטרחה, נתן זך מוציא את עצמו מן הכלל, ולא רואה את שירתו כטינופת, אלא את כל השירה החדשה כטינופת, מבלי לראות בשירתו כשירה חדשה, פרי אהבת המשורר והתקופה, אותה הוא מבקר ללא רחם. ולטעמי אין הוא מבקר כלל את השירה החדשה, אלא יותר את התקופה בה הוא חי מתוך ערגה לתקופה קסומה אחרת. אפשר לצמצם את כל טענותיו של זך לכך שפעם היה טוב, היום חרא. ואין לי בעיה עם אמירה מסוג זה, אלא אם כן הטענות היו בעלות משקל תבוני כלשהו. אך על מה מסתמך זך בתלונותיו וקובלנותיו? אינני יודע, כמאמר המשורר לעיל.

היום ואתמול

נתן זך עורג לעבר שלא ישוב, כמנהג הקשישים. אך מה היה באותו עבר שמזכיר זך בראיון? ובכן, בעבר היה את השילוש הקדוש – אלתרמן, "כסית" ובקבוק ארק. ומה אלתרמן עשה? הוא ישב ב"כסית" משש בערב עד שש בבוקר, לימד דגי רקק לשתות ויסקי, ארק וקוניאק, הקסים אותם במילותיו וחוכמתו המופלגת והשוביניסטית. וכשכולם שבים הביתה, "אלתרמן דוחף אצבע לפה, מקיא, וחוזר לשתות". עומק. רוח. דור מופלא. אותו דור שהטיל משטר צבאי על ערביי ישראל, לא השכיל לעשות שלום, רק מלחמה, ביזה את העולים מארצות ערב והאסלם, כפי שממשיך לעשות זך ללא רחם. ושוב חוזרים הסיפורים על אמו הנוכרייה בארץ של טיפשים, על הניכור, על הסיפור הדלוח על אליהו ענבים, שמענו זאת, לא אתה הוא היחיד שחווה קשיי קליטה, לא אתה הוא היחיד שהיגר מארץ רחוקה, מדוע זה מעניין לשמוע זאת שוב, מדוע זה חשוב להקליד זאת שוב? מדוע? אינני יודע.

והוא ממשיך, זך האדם, לא נותר לו רֵע. כמובן שאנו אשמים שלא נותר לו עם מי לדבר – "היום אין לי כבר עם מי לדבר. זה לא רק הגיל. זו הרוח שלא נשארה". יש עמותות שמסייעות למבוגרים שנותרו ללא חברים, אך לזך לא החברים חסרים, חסרה התלונה. "לא נשארה רוח", הוא טוען, כאילו שהרוח נותרה לה באירופה הנאצית-פאשיסטית או ב"כסית" של שנות החמישים עם שלל השתיינים שהקיאו כדי שיוכלו לשוב ולשתות. לא נשארו אנשים ולא נשארה רוח. שלושה עמודים של ראיון, עם איש הרוח היחידי שנותר בארץ (לדעתו), ולא דליתי ולו משפט חכם אחד לרפואה. מי יודע, אולי ירד בעריכה. מעט מאכזב, אם לא נותרה רוח, כנראה שהוא ממגרשיה. אם השירה היום טינופת, ספר השירה החדש שלו הוא עדות לא רעה לאמירה זו, אשר מלבד מספר מועט מאוד של שירים, או קטעים בודדים, שירתו נראית כמו סיוט טורדני שמסרב להסתיים, נטול קסם, נטול תחכום, והגרוע מכל – שטוף ברחמים עצמיים ומרמור.

אלתרמן (במרכז) והחבר'ה (מסביב)

 סעיף בתעודת הזהות

ומה מטריד את האינטלקטואל היחיד המתהלך בארץ את האלוהים? סעיף בתעודת הזהות. מפריע לו שכתוב "יהודי" ולא "ישראלי". וכך הוא טוען "אני ישראלי ובתעודת זהות שלי צריך להיות כתוב ישראלי". מלבד העובדה שמזה עשור או אף יותר, משרד הפנים ביטל את סעיף הלאום, ועתה כתוב "אזרחות ישראלית", כך שנתן זך יכול להיות מרוצה מההחלטה האדמיניסטרטיבית המרעישה הזאת שלבטח מאוד משפיעה על הזהות הקיומית שלו בעולם הרוח. ההתעסקות הסמנטית בין הישראלי והיהודי, הולמת את הרמה הנמוכה ביותר של מבקרי הציונות. הרי אם בן גוריון היה מחליט לקרוא למדינה "יהודה" הכל היה בסדר? וממתי היהדות היא אך ורק דת? מבחינתו של זך, היהודית היא דת ותו לא, ועל כך מעיד הריאיון והתוספת שלו בסוף הספר מדברי הרצל. זך מערבב בין דת, תרבות ולאום, למרות שהוא פרופ' בשלוש אוניברסיטאות בארץ. הוא קורא לעצמו ישראלי, והרי אם "ישראלי" זהה לכינוי "יהודי" – במובן שמדובר בקבוצה של אנשים להם תרבות, היסטוריה ושפה משותפים, אז את מי זה מעניין באמת? כנראה שאת משרד הפנים.

[במאמר מוסגר אומר – בעת האחרונה צצים להם אנשים אשר רואים עצמם ישראלים מבחינה לאומית ולא יהודית. תופעה אינפנטילית למדי ודיי מפתיעה אותי למען האמת. כשפרופ' לייבוביץ' ענה על השאלה – במה הוא מרגיש ישראלי – הוא הוציא את תעודת הזהות שלו והצביע על ההגדרה האזרחית שלו כישראלי, כאזרח מדינת ישראל. זהות שטחית ואדמיניסטרטיבית בלבד, שהחליטו עליה בני הדור האחרון, וזאת עשה פרופ' לייבוביץ', שהיה איש רוח אמיתי, כדי להגחיך את אותם אנשים אשר רואים עצמם "ישראלים" ומכניסים בתוך הגדרה זאת את כל אזרחי ישראל כדי להלביש זהות חדשה שתחילתה בהקמה הטכנית של המדינה ב-1948. אני ישראלי בדיוק כפי שאחמד טיבי ישראלי. דרכנו מצטלבות במסדרונות משרד הפנים. המדינה היא גוף ניהולי שאינו אמור להכתיב את זהותו של האדם אשר קדם להתאגדות המדינית]

נחזור לזך. לאחר שהתלונן על משרד הפנים, הוא טוען שאין כסף לספרות, כאילו שספרות צריכה כסף. הוא מגבה את אלה שהחליטו לרדת מהארץ – שלי אישית אין בעיה עם זה, כל עוד הוא היה נאה מקיים ולא רק נאה דורש. ניתן היה לחשוב שמישהו מכריח אותו להישאר ולהתלונן כמה רע פה. אבל אני ממשיך לומר – מדוע לכתוב זאת במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות? את מי זה מעניין? אפילו הכותרת הוצאה בכוח מן הכתבה, כדי לעורר תהודה, "לכו לברלין". כמובן שתמיד טובה קונוטציה מהשואה כדיי לעורר תגובות לכתבה ממוחזרת ומתה.

דור השתיינים של נתן זך, אליו הוא עורג, לא גדול יותר מהדור הנוכחי. הדור הנוכחי אליבא דזך עסוק רק בתכניות ריאליטי (אגב, הוא מגלה בקיאות מרשימה בתכנית החדשות, אפילו אני לא הכרתי), בהפקרות מינית (זך בתפקיד האינקוויזיטור הגדול – כאילו שיש משהו רע במיניות) – הדור הזה פשוט אומר את הדברים מבלי להתבייש, הוא חושף אותם, לא מסתיר, לא מצניע, אין פרות קדושות – וזה מה שמפריע לזך, שהוא לא פרה קדושה, שאין אלתרמנים לסגוד להם כאל מולך, אין טרומפלדור, אין רילקה, יש בני אדם רגילים, לא אנשי רוח כגתה או שילר, רק בני אדם.

אך דבר טעם אחד אמר זך בכתבה זו, דבר אחד בודד, וזו הביקורת שהוא מטיח בעיסוק האובססיבי שיש לנו במלחמת יום כיפור. מלבד זה נאדה, כלום, ועדיין אמירה ברורה מעין זו לא הייתה מונעת מבעדי לגנוז את הכתוב בריאיון זה.

נתן זך הוא משורר אלמותי, והוא אדם שבטעות נותר בחיים ושרד את מסבאות שנות החמישים. טוב היה אילו היה מתפגר בגיל מוקדם יותר. איני מאחל למותו כמובן, אני רק מזדהה עם הצער שנגרם לאדם מבוגר שמרגיש מנוכר לסביבתו ובודד בעולם. לדבר מעין זה יש לי אמפתיה. אבל הריאיון הזה, יחד עם שירתו החדשה, נדמים כדברים שלא היו אמורים לקרות וטוב שלא היו קורים, הם בסך הכל כמו הסיפור על אותו אדם שקם בבוקר, עבר במעבר חציה, הלך לעבודה, שב הביתה ונרדם על הספה. אם לאדם זה היו קוראים בר-כוכבא, זה עדיין לא היה חשוב או מעניין כדי שאעלה את זה על הכתב.

בין חירות לאושר

הרהור קצר בעקבות "עולם חדש מופלא" של האקסלי

בספרו של הסופר הבריטי אלדוס האקסלי, "עולם חדש מופלא", בדיוק כפי הנגלה לעינינו במציאות התרבותית בת זמננו, מתחולל מאבק מר בין שני כוחות אשר במקרים מסוימים יכולים לבוא לכדי התנגשות טוטאלית: מן הצד האחד, ניצבת לה החירות, ומן הצד השני ניצב לו האושר. בתווך, בין החירות לאושר, מצויה הפילוסופיה הפוליטית-נורמטיבית של בני האדם, שלנו, או ביתר דיוק של אלה אשר הכתיבו את נורמות החברה בעידן הנוכחי. הנה כי כן, מימושו המוחלט של כל אחד מן הערכים האלה עלול להביא לפגיעה אנושה בערך שניצב מנגד. מצבים אלה מוצגים בקיצוניותם או במצבם הבסיסי בספר: מחד גיסא, חירות טבעית אשר טומנת בחובה סבל ומחסור. מאידך גיסא, אושר שבא על חשבון האותנטיות, האינדיבידואליות, העצמיות, ובמילים אחרות - החירות המחשבתית. תוויות המחיר לחירות ולאושר מצויות על גבי העטיפה, לפרט (היום) נותר לבחור, מה זול יותר מה יקר פחות. בהכללה פילוסופית ניתן לומר כי המין האנושי בחר באושר, ואם אצטרך לדמיין ציר אשר בצדו האחד החירות ניצבת על קו ה-0 ומצדו השני האושר ניצב על קו ה-100, אזי שהאנושות, או התרבות המערבית, מצויה בקו ה-75.  מקרה הביניים, כאמור, שייך לתחום הפילוסופיה: כיצד עלינו לחיות כדי לאזן בין החירות לבין האושר, ולא כיצד עלינו לאזן בין החירות לבין האושר כדי לחיות. על החירות במובן היסודי והשלילי, כך נדמה, ויתר במידה מסוימת המין האנושי.

פשרת הביניים

לחיות בין לבין, היא הפשרה הנכפית באופן תמידי על האדם בעידן המודרני, היא זו המאפיינת אותנו יותר מכל, ואינה יכולה לספק לנו מידה מספקת של אושר או של חירות. אם כך, מדוע כתבתי למעלה כי התרבות המערבית, המשועבדת לכוחות חיצוניים, נמצאת בקו ה-75? מדוע זה קבעתי כי ישנה נטייה ברורה לכיוונו של האושר על פני החירות? בסך כל החשבונות האנושיים/מערביים, מצויה פרדיגמה אשר הוכתבה לנו על ידי קדמונים ששינו את פני התרבות האנושית מקצה אל קצה, פרדיגמה זו קובעת כי אובדן החירות הפיזית אין פירושה אובדן חירות טוטאלי, אלא אובדן למען דבר-מה. תחילה למען הישרדות בטבע, לאחר מכן למען האל והיום למען האושר. הנטייה היא לאושר, מפני שהכל מוכנים לוותר על החירות בקלות ראש למען האושר, כאילו שהאושר הוא חזות הכל. ואולי כן, אין בקביעת המין האנושי שהאושר עדיף על פני החירות כאמת אבסולוטית הנישאת בחלל האוויר הניתנת למדידה בתנאי מעבדה. התוצאה היא המון אדם אשר מוּשלה כי הוא מאושר דיו ומוּשלה כי הוא חופשי דיו. החירות לא נתפסת כערך ישים, כלומר, ככזה שניתן לעשות בו משהו, לעומת האושר – שהוא ערך שנותן מרגוע לנפש. החירות יכולה להביא את האדם למערבולת רגשית ולהתמוטטות. לא פעם נתקלתי באדם אשר טען "אם אזכה בלוטו, עדיין אצא לעבוד בכל יום, כמה אפשר לשבת בבית?". אדם זה הוא תוצר מובהק של העידן המודרני, נמלט מן החירות, מזהה אותה אך ורק עם האפשרות "לשבת בבית", עושה החפצה לעצמו ומוכר את חירותו בתמורה לאושר. כך אנו מקבלים בני אדם אשר מכורים לשעבודם.

בעיה נוספת שעולה מתמונת המצב המוצגת לעיל – שאמנם ניצבים שני הערכים על ציר אחד, אך אינם צבועים באותו הצבע. היינו, לשניהם שושלת משפחתית שונה. בעוד האושר הינו תכונה טבעית, החירות היא מלאכותית ונקבעת ונמדדת ע"י האדם. כך בעוד האדם יכול לקיים את חירותו (לצאת לטיול באופן ספונטני), אין הוא יכול לקיים את אושרו. אושרו, במידה מסוימת של אבסורד, אינו נקבע ע"י פעולות שהוא עושה במציאות הפיסית, אלא בהרכב הביו-כימי אשר איתו נולד. אדם יכול להיות חופשי גם בכלא, ומשפט אחד מהדהד במוחי של אותו אדם שקבע שאינו מבין כיצד המדינה חושבת שהיא שוללת את חירותו בזמן שהיא כולאת אותו מאחורי סורג ובריח. בעוד החירות נתונה לפרשנות, האושר טבוע בכל אדם ואדם במימונים שונים.

המדינה

עתה נדון בשימוש שנעשה בערכים אלה ע"י החברה, אשר קבעה לה הסדר חברתי לעוגן וליציבות – המדינה. המדינה עושה שימוש הן בחירות והן באושר כדי לשלוט בצורה המיטבית בבני האדם. המדינה היא גוף פרסומי גדול אשר מניע את תבונתו של האדם אל הכיוון אשר היא חפצה בכך. כפי שחברת קוקה קולה משווקת בקבוקי משקה באמצעות דוגמניות נחשקות, כך המדינה משווקת את החירות באמצעות הפרקטיקה הדמוקרטית הנחשקת לגווניה, ואת האושר על ידי "כרזות של שמחה" מצד אנשי החברה הנראים מחייכים, מריעים, עסוקים ביצירה, חיים של אושר. כאשר המדינה משווקת את החירות, הפרט ובחירותו, עומדים בראש ההסדר שנקבע לקבלת החלטות קולקטיביות – התוצאה אינה כה רלוונטית, כל עוד ההחלטות מתקבלות ע"י האדם החופשי וחירותו אינה נפגעת. כאשר מדינה משווקת את האושר, התוצאה היא הרלוונטית, והשאלה כיצד נקבע ההסדר החברתי שאמור לקבל החלטות, פחות חשובה, מכיוון שהתוצאה חיובית.

במקרה המדינה הראשונה, החירות חשובה והאושר אינו רלוונטי, מכיוון שישנה חירות. במקרה המדינה השניה, בדיוק להיפך, האושר חשוב והחירות אינה רלוונטית, מכיוון שיש אושר. כל מדינה פועלת על פי המנגנון התרבותי השולט באותה תקופה. אושר וחירות, חירות ואושר. רוצים אנו להיות מאושרים, רוצים אנו להאמין שאנו פועלים מתוך חירות מלאה, גם אם אנו משתתפים בטקסים קולקטיביים מסורתיים ושמרניים, אנו שומרים לעצמנו את זכות האשליה ש"אנחנו בחרנו" במודע ללכת בעקבות ההמון ולנהוג על פי אותם דפוסים. הסדר נפלא, אשליה מתוקה – אני בוחר מרצון את אשר הודפס עליי מלידה. אני בוחר ללכת למיסה של יום ראשון, למרות שנולדתי למשפחה קתולית 17 ק"מ ממדינת הוותיקן. אני בוחר לשמור שבת, למרות שנולדתי למשפחה יהודית אורתודוכסית בשכונת מאה שערים. חירות.

הסדר האושר והסדר החופש

עתה אערוך הבחנה הגולשת לתחומו של מדען המדינה, אשר עורך מיונים בין סוגים שונים של הסדרים חברתיים הנקראים "משטרים". ההבחנה הגסה ביותר כיום היא בין שני ענפים מרכזיים: משטר דיקטטורי למשטר דמוקרטי. לכל אחד מאותם ענפים עלים רבים ומגוונים אשר מבטאים את העקרונות של אותו משטר. מדינה דיקטטורית תשאף להראות כי היא מקיימת את עקרון האושר – בין אם אושר אישי ובין אם אושר קולקטיבי, ומדינה דמוקרטית תשאף להראות כי היא מקיימת את עקרון החירות – בין אם חיובית ובין אם שלילית.

עניינה של המדינה הדיקטטורית לגווניה היא בכלליות - אושרו של האדם, כמובן שקוראי משפטי זה יעלו חיוך אירוני ולגלגני על שפתם, אך חיוך זה יעלם עת יבינו כי מדובר במראית עין. הכוונה היא להראות כי הכל מאושר ולא כי הכל חופשי. "חירות" בעולם שכזה נתפסת כתועבה, כפריצות, כניהיליזם, פוסטמודרניזם, מתירנות, כסכנה לשלמות החברה ונפש האדם. הדבר נכון גם לזרמים מסורתיים שמרניים, המקיימים סדר דיקטטורי ביסודו, אשר רואים לנכון להראות כי חוקיהם אינם מטילים אימה ופחד אלא להיפך, הם מביאים מזור ואושר לאדם. הישמעות לחוקי הריבון מביאה לאושר. חירות במדינה שכזאת נתפסת כדבר שלא מדברים עליו, שכן אדם מאושר אינו צריך להיות חופשי, ועל כן אין צורך לדון בחירותו שלו או של כלל החברה כערך. המדינה לא אחראית על חירותו השלילית או החיובית של האדם, אלא על אושרו הפרטי של היחיד והקולקטיבי של החברה בכללותה. על כן, כל עוד מביאה המדינה על האדם את האושר והשמחה או פועלת למענם, ראויה היא להמשך קיומה. קל להראות אנשים מאושרים, יש צורך אך בתמונה, בקטעי טלוויזיה ערוכים וזו המציאות. אך קשה להראות אנשים חופשיים. חירות היא דבר מה הקשור ברוח שאין לראותו. על כן, מדינה דיקטטורית תפיץ את האושר של האדם כדי לזכות בלגיטימיות השיטה. מי לא ירצה להיות מאושר תמיד, כל הזמן, גם על חשבון חירותו? לשמה מה החירות בכלל?

 

עניינה של המדינה הדמוקרטית ליברלית לגווניה היא בכלליות – חירותו של האדם. האדם הוא חופשי, נולד חופשי, ורק כדי להבטיח את חירותו השלילית והחיובית הגו את ההסדר החברתי המכונה מדינה. בניגוד למדינה הדיקטטורית, המדינה הדמוקרטית מפיצה את רעיון החירות, אך אין היא רואה באי-אושר או בדיכאון כדבר נפסד, כפי שהדיקטטורה תראה בחופש דבר תועבה, אלא כדבר טבעי או אישי שאינו קשור להסדר החברתי שמנהל את האמנה שנכרתה בין בני האדם. אושרו של האדם לא נמצא בלקסיקון המדינה הדמוקרטית, כפי שחירותו של האדם אינה  נמצאת בלקסיקון המדינה הדיקטטורית. אם יחוש האדם אושר במדינה הדמוקרטית, מה טוב. אם יחוש האדם חופש במדינה הדיקטטורית, מה טוב (בדיוק כפי שאותו אדם במסגרת מסורתית שמרנית עלול להרגיש חופש, הרי זה משובח). לא יותר מכך. בדמוקרטיה, יהיה רצון עז להראות תורים משתרכים של אזרחים אשר הולכים לממש את זכותם הדמוקרטית, הם לא יתמקדו בפניהם המדוכאים או בעצבנותם, אלא בנהירה הגדולה למימוש החזון של המדינה – החופש לקבוע את ההסדר החברתי. אם נקדיש לכך רגע קט, הרי זה קשקוש, מראית עין, אין האדם מסוגל לקבוע באמת את עתידו האינדיבידואלי ע"י הטלת פתק שבסיכומו של עניין לא משנה במאום מההחלטה הקולקטיבית. בין אם מדובר ב-3 מיליון אזרחים בוחרים ובין אם מדובר ב-80 מיליון אזרחים בוחרים - אבל להראות את התורים או להתגאות באחוזי הבחירה, זהו דבר חיוני לסמל החירות אשר מפיצה הדמוקרטיה. יחד עם זאת, היא תאפשר באמת ובתמים את החופש לאדם לבחור את דרכיו במסגרת הנתונה, ותדאג לפרסם זאת בריש גלי. כך מנסה המדינה לספק כמה שיותר חירות לכאורה, מבלי לתת את הדעת לאושרו. היש אדם שירצה להיות חופשי תמיד, כל הזמן, גם על חשבון אושרו?

נהיר לי העניין, שהוא גם ביקורת שיכולה לעלות מזרם פילוסופי מסוים לדברי שיכולים להתפרש הן כרלטיביזטיים, מעצם ההגדרות של חירות ואושר הנקבעות באופן יחסי, והן כאוניברסליים, מעצם התייחסותי לכל אותן פרשנויות בצורה כוללנית כאשר מדובר בהסדרים חברתיים כגון המדינה אשר שמה לה למטרה להפיץ או את האושר או את החירות. יש שיאמרו, ורואה אני בעיני רוחם את דמותם וצקצוק לשונם, שאין להפריד בין מהות אחת לרעותה, בין חירות לאושר. אלה יזהו את החירות עם האושר ולהיפך. באופן מרומז, דברים אלה לא רחוקים מדברי לעיל, שכן אלה יוצאים מנקודת הנחה של שלמות אידיאלית, ואני יוצא מנקודת הנחה מציאותית הקושרת את הדברים לארץ ולמציאות האנושית מהמהפכה החקלאית ועד ימנו אנו. אושר וחירות אכן יכולים לדור יחד בעולם אידיאלי, אפרופו רלטיביזם, כאשר אדם חופשי הוא לכאורה גם מאושר. כאשר אדם מאושר הוא לכאורה גם חופשי. אין בי כוונה להתנגד לתפיסת העולם הזאת, ואף לא להציג טיעונים כנגדה, אלא לומר בפה מלא ורצון גמור – אמן. אך בהינתן שבעידן זה, לא החירות ולא האושר בהישג ידנו המוחלט, נגזר עלינו לתמרן בסבך הרעיונות הפילוסופיים, המוסריים, המסורתיים וההסדרים החברתיים הפרוצדוראליים, כדי למצוא את האיזון הנכון שיביא עלינו את המצב האידיאלי לכאורה, שכאמור לא יספק לא את מנת החירות המספקת ולא את מנת האושר המספקת. כך נותר האדם, נודד לו בין מציאות אבסורדית, סגפנית ורומנטית המגולמת בדמותו של ג'והן הפרא האינדיאני, לבין מציאות אידיאלית-כוזבת, הדוניסטית, מלאכותית, טכנוקרטית וא-רומנטית המגולמת בדמותה של לנינה קראון היפהפייה.

לסיכום, תבוא הברכה על אותו מחבר, א"ה. תבוא הברכה על רשת חנויות הספרים סטימצקי, אשר מכרו את הספר "הפגום" ב-21.90 שקל בדוכן מיוחד שהקימו בשדרות ממילא. אין קודרת מן המחשבה על האנושות, ואין קסומה היא המחשבה עצמה, זו המתמשכת ללא כל מעצורים, מדלגת בין תענוגות וריגושים שונים, היום בוחרת לבכות ומחר לצחוק, ולאחר מכן לשכוח הן מקראון והן מהפרא, מהאושר ומהחירות, ולהמשיך בדרך הטבע הטוטאלי, הרודן הגדול של הנשמה, שלעולם מלך ולעולם ימלוך, ויתן דעתו על כל אותן תופעות בתרבות האנושית. כל עוד מערכת זו תמשיך לקיים עצמה, נזכה לראות בדרך את הסוף הבלתי הכרחי, את התקווה היחיד שלשמה התכנסנו כאן, והיא מציאת הדרך הנכונה ביותר לבלות את סוף חיינו. מי אני? אני בן השמורה האינדיאנית, ג'והן הפרא, אשר עורג לחיי הוללות, לעולם אידיאלי שכולו שכחה, שכולו שיכרון, סומא ומלא בחלונות ופתחי אוורור, מהם רואים את השמש ואת העננים יחדיו. ובמילותיו האחרונות של המשורר: אמן, אמן וכן יהי רצון.

אין במאמר זה כדי להעדיף משטר כזה או אחר על פני משנהו – מה גם שהתייחסותי לסוג המשטרים הינו שטחי ביותר ולא מתייחס כלל לגווניהם המובחנים היטב במחקר - שכן, מטרתו היא להציב אך את השאלה האידיאלית הטהורה בפני כל אדם, האם האושר עדיף על החירות או להיפך, ומהו האיזון הראוי ביניהם. המדינה היא הכלי באמצעותו הסדר החברתי ובני האדם שקבעוהו מונעים, ותו לא.

פתרונות יצירתיים להריגה

עונש המוות באמריקה

פתרונות יצירתיים להריגה

בזמן שבעולם הדמוקרטי הנאור מחפשים דרכים להיטיב עם חיי האזרחים, בארצות הברית עדיין לא סגורים על הדרך בה יש להרוג אותם. עתה מנסים למצוא "פתרונות יצירתיים" להוצאות להורג לאחר שיצרני התרופות באירופה מסרבים, ובצדק, לספק את הגיליוטינה המודרנית למדינה שאמורה להיות המצפן הדמוקרטי של העולם[1]. רק אמורה.

רוברט בלקר, פרופ' למשפטים מניו-יורק, טוען שמדובר בתכסיס של המתנגדים לעונש המוות לשתק את המערכת, כלשונו, ולהביא בהדרגה לביטולו של עונש המוות. שהרי כל עיכוב בהוצאה להורג מקרבת את ביטול העונש. רחמנא ליצלן.

רוברט בלקר משתמש במילה תכסיס, שהיא אמורה לבטא פעילות המתרחשת מתחת לפני השטח ומניפולטיבית באופייה, הוא צריך להבין שזה לא תכסיס ולא תחבולה. המטרה של ארגונים ואזרחים המתנגדים לעונש המוות היא לבטל את עונש המוות וכל אמצעי כשר למען השגת המטרה. אבל, כמו שהשכנה הפולנייה תמיד אומרת: מילא

בתיאטרון האבסורד של עונש המוות, אמריקה היא המחזאית היצירתית מכולן.

ואלה מספר עצות לידידתנו הטובה:

http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_methods_of_capital_punishment

---

[1] http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.haaretz.co.il%2Fnews%2Fworld%2Famerica%2F.premium-1.2101376&h=lAQGWYRPT&s=1

אפליה מעוגנת בחוק

אפליה מעוגנת בחוק

מאת משה ניסים

לפני שדנים על ה"שוויון בנטל" או על השוויון כערך נורמטיבי בכלל, יש לדון תחילה במציאות כפי שזו משתקפת בחוקי המדינה ולא בתהליכים חברתיים ותרבותיים עליהם יש למדינה פחות יכולת השפעה או שליטה. חוק שירות ביטחון [נוסח משולב] התשמ"ו-1986 כחוק המפלה בין אזרחים על רקע לא ענייני, הוא דוגמה לאפליה בחסות המדינה שיש לתקנה ויפה שעה אחת קודם. מטרתי היא להאיר ולהעיר על תופעה, שהוכשרה בדרך של השתקה ומזיקה לכל חברה אשר מעוניינת לקיים אורח חיים על פי ערכי הדמוקרטיה - האפליה על רקע מגדרי הקיימת במדינת ישראל בין גברים לנשים בכל בתחום השירות הצבאי.

מדינה דמוקרטית אמורה לקיים שוויון בין אזרחיה ללא הבדלי דת, גזע, מין, מוצא וכדומה, זאת יודע לשנן כמעט כל תלמיד תיכון שנכנס לשיעורי אזרחות בבית הספר. מדינות דמוקרטיות, מבחינה פורמאלית וחוקית לפחות, מעניקות שוויון אזרחי מלא לאזרחיהן. הבעיה היא שלערך השוויון שני מוקדים: המוקד החברתי והמוקד המדיני-מוסדי. ברמה החברתית שוויון לא אפשרי, ישנו שוני בין בני אדם ובאופן טבעי יהיה שוני ביחס שמעניקים בני אדם אחד לשני. למשל, אם יש לי מספרה, אני רשאי לקבוע כי תספורת נשים תעלה 80 שקלים ותספורת גברים 40 שקלים, וזאת ללא קשר לכמות השיער או לסוג התספורת. או, אני רשאי להחליט שאת הרכב הישן שלי אני מוכר רק לאנשים שנחמדים אליי בטלפון. ברמה המדינית השוויון אפשרי ומתקיים כאשר המדינה אדישה למוצאם, מגדרם ודעותיהם של אזרחיה. כל אלה אינם רלוונטיים כאשר האזרח ניצב אל מול רשויות השלטון. גבר או אישה, אשכנזי או ספרדי, נוצרי או מוסלמי, נחמד או אנטיפת, ישלמו בדיוק את אותו הסכום על אגרת הטלוויזיה, למשל.

יחס המדינה הדמוקרטית-מתוקנת לאזרחיה הגברים והנשים

עתה דמיינו לכם מדינה דמוקרטית אשר קובעת בחוק שאזרחים בעלי צבע עור לבן יצטרכו לשלם 3% מס יותר מאשר כל שאר האזרחים. לא צריך תואר אקדמי במדעי המדינה או במשפטים כדי להבין שלפנינו חוק בלתי דמוקרטי בעליל שיש לבטלו. כל שוחרי הדמוקרטיה היו מסכימים על כך ללא עוררין. שכן, הדיפרנציאציה באחוזי המס, אם כזאת מופעלת, צריכה להתבסס על נימוקים ענייניים, הקשורים ביכולת הכלכלית של האזרח הנתון והספציפי, ולא על סמך מצבו הטבעי – צבע עורו.

בחוק שירות ביטחון מדינת ישראל אינה אדישה למצבו הטבעי של האזרח, למינו ומגדרו. מעבר לתקופת השירות, שגם בתחום זה ישנו צורך ברפורמה כמו גם במספר נוסף של סעיפים בחוק, מוצא אני לנכון לדבר על סעיף 39(ג) – אשר מותיר אך ורק לאישה לקבל פטור משירות צבאי מטעמי מצפון. גבר אשר מצפונית אינו מסוגל לשרת בצבא אינו נענה, אישה עם בעיה מצפונית לשרת בצבא תזכה להגנה מסעיף 39(ג). איני יודע מהם הנימוקים לאותה החלטה ומדוע מצפונה של האישה חשוב יותר ממצפונו של גבר מבחינת המדינה, אבל דבר אחד כן ברור: חוק שכזה אינו יכול להיות חלק מקודקס החוקים של מדינה דמוקרטית. וזה נוסח הסעיף:

יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות.

לשם הדוגמה, נניח ואני פציפיסט ומחזיק בדעות פציפיסטיות מזה 10 שנים. פוקד כל הפגנה בנושא, משתתף בכל פעילות וחבר בארגונים שונים המעלים על נס את הפציפיזם. ולי חברה אשר גם כן פציפיסטית ומחזיקה בדעות פציפיסטיות מזה 10 שנים. פוקדת כל הפגנה בנושא, משתתפת בכל פעילות וחברה בארגונים שונים המעלים על נס את הפציפיזם. לשנינו בדיוק אותן דעות. ההבדל בינינו הוא שאני נולדתי עם קריוטיפ XY, וחברתי נולדה על קריוטיפ XX. כאשר נגיע לבקו"ם ונבקש פטור מטעמי מצפון אחד מאיתנו יעבור על חוק המדינה ויצטרך לבלות זמן ממושך מאוד בכלא. חברתי, שלא יהיו לה חיים קלים גם כן, אך בהחלט בעזרת ידע חוקי בסיסי תוכל להשתחרר מהצבא בחסות החוק ע"י ועדת המצפון שקיימת בצבא. ובא שלום על ישראל.

כלא (מימין); פטור (משמאל)

 כאמור זו רק חלק קטן מתופעה רחבה הרבה יותר, אשר פוקדת את החברה ורשויות השלטון השונות. כאשר אליס מילר עתרה לבג"ץ בטענה שצה"ל הפלה אותה ולא אפשר לה להצטרף לקורס טייס, היא כמובן צדקה, אך מה דינו של עותר לבג"ץ, גבר, בעל פרופיל 97, אשר מעוניין לשרת בקריה בתור מש"ק חינוך ובכל זאת, בגלל מגדרו ומינו, צה"ל מכריח אותו, כפי שהכריח את אליס מילר, להטות את רצונו ולשרת ביחידה אחרת? האם גם במקרה דנן בג"צ היה מתערב לטובתו של אותו גבר? מבחינת המדינה במקרה זה "היוקרה" של התפקיד או מינו של העותר לא אמורים להשפיע על ההחלטה. לגיטימי? כנראה שלא בדמוקרטיה בישראל.

שוויון בנטל  - סיסמה אינפנטילית

כאשר מדברים על "שוויון בנטל" לא נשמע דיבורים על סעיף 39(ג) ודומיו, מכיוון ששוויון בנטל לא נוגע לצדק, אלא לאינפנטיליות אשר שורה במחוזותינו, אנחנו לא רוצים "להרגיש פראיירים" - אם אני עושה צבא, אני רוצה שכולם יעשו יחד איתי (מלבד האזרחים הערבים). שוויון אמתי הוא שוויון המבוסס על צדק ולא על רגשות ילדותיות. שוויון אשר בו המדינה נוהגת יחס שווה לכל מתגייסי הצבא, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים. בנוגע לאחרונים זה מאוד ברור לנו, וכדאי שנתרגל לעובדה שגם הבדלים מגדריים כמוהם כהבדליים עדתיים או דתיים.

החלטה אוניברסאלית כלל-אזרחית? לא בטוח. אליס מילר לאחר החלטת בג"ץ

תיקון

אפליה בין אזרחים אשר מבוצעת ע"י המדינה היא בעיה קלה יותר לתיקון, למרות שהיא מקוממות יותר מחברתה החברתית. לעיתים המדינה שוכחת את תפקידה והוא לא יותר מאשר שירות האזרחים בצורה הטובה ביותר, ולא להיות ממונה על מיון אזרחיה על סמך קטגוריות לא רלוונטיות. על כן, אני מציע את תיקון חוק שירות ביטחון, כדי שזה יעמוד בסטנדרטים הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר.  להלן הצעת התיקון אשר מוגשת יחד עם דברי ההסבר לחברי ועדת חוץ וביטחון וועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת ה-19. (תגובות חברי כנסת, אם כאלה יהיו, יקבלו התייחסות בבלוג זה בעתיד)

הצעת חוק שירות בטחון (תיקון – פטור משירות על פי דין), התשע"ג 2013

בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב] התשמ"ו-1986, סעיף 39 -

(1)   בסעיף ג' - במקום "יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות" יבוא "יוצא צבא, גבר או אשה, שהוכיח באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון מונעים אותו מלשרת בשירות בטחון, פטור מחובת אותו שירות".

(2)   בסעיף ד' - במקום "יוצא-צבא, אשה, הרואה עצמה נפגעת על ידי החלטה של רשות כאמור בסעיף קטן (ג) רשאית, בתנאים ובדרך שייקבעו בתקנות, לערור עליה לפני ועדת ערר שימנה שר הבטחון". יבוא "יוצא-צבא, גבר או אשה, הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה של רשות כאמור בסעיף קטן (ג) רשאי, בתנאים ובדרך שייקבעו בתקנות, לערור עליה לפני ועדת ערר שימנה שר הבטחון"

דברי הסבר

סעיף 39 בחוק שירות ביטחון הינו סעיף המפלה בין אזרחי מדינה על רקע מגדרי, בקביעתו כי אך זכותן של נשים לקבל פטור על פי דין משירות ביטחון מטעמים שבמצפון. מצב זה מנוגד לעיקרון השוויון וחופש המצפון, כפי שנקבע במגילת העצמאות, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992 ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדינתיות (1966)

במגילת העצמאות נכתב כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות";  בסעיף 1 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נקבע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על הכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". השופט אהרון ברק, נתן פרשנות חותכת בסוגיה זו, באמרו בבג"צ 7662/02, כי "...חופש המצפון נהנה ממעמד חוקתי מאז חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו". נוסף על כך, באוגוסט 1991, אשררה מדינת ישראל את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (1966), ועל כן מחויבת להוראותיה. בסעיף 18(1) באמנה נכתב "לכל אדם הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת [...] והחופש לתת ביטוי לדתו או לאמונתו".

בהינתן ומדינת ישראל מכירה בסרבנות מטעמי מצפון, מן הראוי כי הסעיף יחול על כל יוצא-צבא, נשים וגברים כאחד, בהתאם לערכי המדינה שנקבעו במגילת העצמאות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מטרת הצעת החוק היא למנוע אפליה מגדרית בוטה המעוגנת בחוק, לקיים שוויון אזרחי ולאפשר את חופש המצפון גם במסגרת שירות הביטחון. לפיכך, מוצע כי סעיף 39 יחול על כל יוצא-צבא, ללא יוצא מן הכלל.