חיבור קצר על "בחורף" מאת
י.ח ברנר
"הנה אני יוצא מרשות
אבי ונכנס לרשות אני" (פרק ח')
בחיבור
קצר זה אתייחס אל התהליך הנפשי-קיומי שעובר ירמיה פאיירמן, בן דמותו של י.ח ברנר,
בנובלה "בחורף" שיצאה לאור ב-1904. אם הייתי עורך חיפוש קפדני בעקבות
מספר ההתייחסויות שזכתה יצירתו הגדולה הראשונה של ברנר, אני מניח שהייתי מוצא
עשרות אם לא מאות חוקרים, סופרים וכל מיני דיכפין, שהעירו הערותיהם וקבעו
קביעותיהם עליה. איני מתיימר לקרוא את כל קודמי בטרם אגש למלאכת החיבור, וזאת משתי
סיבות עיקריות: א. אין בי יומרה אקדמית של חוקר ספרות הנדרש לחדשנות ומקוריות. ב.
קריאה מסוג זה הייתה לבטח מוציאה אותי מנתיב הרהורי ומסיטה אותי לדרכים נוכריות
שלא התכוונתי להגיע אליהן מלכתחילה, ובכך היה נחתם הגולל על הרהורי הראשונים, שלהם
יש ערך לדידי.
ברנר
חושף בפנינו את סיפורו הביוגרפי ע"י תיאור ילדותו ובחרותו של ירמיה פאיירמן,
גיבור הנובלה. תיאור זה שנמשך מהולדתו והתעצבותו של ירמיה בבית אורתודוקסי טיפוסי
ב"תחום המושב" במאה ה-19, ומסתיים בזמן כתיבת הנובלה (שהיא מעין יומן
שכותב המספר) לאחר יציאתו של ירמיה אל מחוץ לעולם המסורת ודת אבותיו, מתרחש רובו
ככולו "בחורף". חורף חייו של ירמיה פאיירמן הוא חורף חייו של ברנר האדם,
הסופר וההוגה בסיר הלחץ היהודי של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 באירופה. תקופה
בה החילון והלאומיות צברו תאוצה וחדרו גם לתחום המושב ולקהילות יהודיות מסורתיות,
והציבו אתגר זהותי חדש בפני היהודים אשר ביקשו להם חיים אחרים.
"בחורף"
עוסק בתהליך יציאתו של הגיבור מחיי הטרונומיה בהם הוא מתפקד כחומר ביד היוצר, אל
חיי אוטונומיה בהם הוא נע ונד בחלל ריק ללא קורת גג אלוהית סוככת. התקופה הראשונה
ההטרונומית מתוארת בתחילתו של הספר, בו הוא גדל בבית אורתודוקסי, לאב
"מתנגד" קפדן המצפה ממנו להשתכפל כפי שאבות אבותיו השתכפלו לפניו, כמצוות
אנשים מלומדה: לצמוח ולהשתקע באוהלה של תורה בקהילה היהודית המקומית. וירמיה אכן
לא מכזיב בתחילת דרכו ומגלה יכולות מרשימות של למדנות ולהט דתי. שינוי בתפיסתו
היסודית את הדת ואורחות חייו המסורתיים מבית אבא, מתחיל כאשר הוא עוזב יחד עם חברו
עובדיה (בן דמותו של אורי ניסן גנסין), ללימודים בישיבה בעיר אחרת, ובה הוא מתחיל
לגלות את אותו ניצוץ עליו כתב ביאליק, זה שהסתתר בצור לבו: התשוקה לכתיבה, ליצירה
עצמית-עצמאית, לא תורנית, יצירה שלא לשם שמיים. ובנקודה זו מתחילה לה עונת החורף,
"חורף בלי אביב, בלי קיץ קודמים לפניו - חורף - עולמים!" (פרק
ל"ד), במקום בו רגליו של ירמיה פוגשות לראשונה בחייו קרקע רעועה ללא יסודות
מקדש. "לאחרונה בא הקריזיס המוחלט. נהרס המקדש, נסתר הכותל, נפנה המקום.
הבעירה ללהב יצאה. כלו ימי שחרותי…" (פרק י').
שלושה
קולות
הדרמה
של הנובלה מתרחשת בפרוזדור המוביל מאולמה ההיסטורי והמפואר של יהדות אורתודוקסית
אל אולם חסר שם, קר ועירום מכל תמונה. בזה האחרון מגיע השיטוט הגדול ומגיעה גם
השתיקה, בחורף. שיטוטיו הפוסט-דתיים של פייארמן מתרחשים בשתי זירות שהן פיזיות
ומטא-פיזיות בו בזמן: בבית הוריו ובקרב בני דורו אשר יצאו כמוהו מאוהלה של
תורה. שתי הזירות הללו הן מקור התעצבותו מחדש כאדם. במקום האקטיביות
והפלפולים הלמדניים של עילוי חריף שמאפיינים את תקופת חייו הראשונה
המסורתית-הטרונומית, התנהגותו בתקופת חייו השניה מאופיינת בפאסיביות ושתקנות נוכח
הקולות הבוקעים משתי הזירות לעיל. בחורף חייו שלושה קולות זועקים אליו והוא נותר
בשתקנותו:
א. קול מן העבר המסורתי - קורא
אליו לשוב אל חיקה של מסורת, דת ומשפחה. קול הנשמע בעיקר מפי אביו. ובכלל -
הדיאלוג בין האב לבנו הוא אחד מעמודי התווך של הנובלה הזאת.
ב. קול מן ההווה הפרטיקולרי -
קולה של התנועה הציונית ונציגיה, המציעה נתיב מילוט לבני דורו של פייארמן מן הדת
היהודית וזאת מבלי להתבולל.
ג. קול מן העתיד האוניברסלי (ובחלקו
אוטופי) - הנחלק לשניים: בין תפיסתו של הקולקטיביסטית מרקסיסטית של חיימוביץ,
לבין תפיסתו הניהיליסטית אינדיבידואלית של בורסיף. קולות אלה אינם בעלי גוון דתי,
אלא פילוסופי, אזרחי רפובליקני, סוציאליסטי חובק-כל.
"מדוע
אינך מבקש לשבת?"
פאיירמן
רואה את הקולות הללו באותו אולם ריק, אליו הוא מגיח חסר כל. "אני [...] נכנס
אל החדר הריק ויושב על אחד מן הכסאות המהודרים בתנועתו של איש, שהוא מתיירא בכל
רגע, שמא ישבר איזה דבר" (מתוך פרק י"א; בביתו של מלמד בעיר N) מה עושים בחדר ריק ללא
ההיסטוריה והמסורת של אבותיך שיהיו לך מורי דרך? פאיירמן חושש שמא תישבר רוחו והוא
ישוב חסר-כל לעולם התורה. אך הוא בעיקר שותק בזירת העיר N, זירה אשר מתאפיינת
בדיונים וויכוחים בלתי פוסקים של יהודים, אשר בחלקם עזבו ישיבות ומשפחות ובחלקם
היו כבר לילדים למשפחות שהתרחקו מעולם התורה. ויכוחים על מרקסיזם, בורגנות, אידיאל
האדם, ציונות, השפה העברית, סוציאליזם, ניטשה, טולסטוי, יידיש, התבוללות, הדת
היהודית, אתאיזם והכל מתבשל לו בסיר אחד במוחו של פאיירמן שמשחק את תפקיד העיתונאי
המדווח מן השטח, המתבונן מן הצד, השותק. הוא אינו יודע כיצד לנהוג נוכח הקולות
החדשים שהוא רואה, קולות המבשרים מלאות וודאות - "טרקלינו של חיימוביץ אינו
ריק" (פרק ט"ז). למרות הבלבול שאופף אותו בתקופה זו, הוא יודע שזירה לא
נעימה זו היא הזירה עמה יצטרך להתמודד בחורף חייו, חשוף, ללא הגנה מטאפיזית, כדי
שיספוג ויצמח ויתעצב אדם חדש, אחר. שתיקתו מבשרת את תפיסת עולמו שהולכת ומתגבשת אט
אט ברוחו, גם אם לא בצורה מודעת: אם יש מקום בו הוא חפץ להיות הוא בעולם הספקות
הרחוק מאידיאולוגיות דוגמטיות הכובלות את מוחו, ידיו ורגליו של האדם בשלשלאות
ברזל. הוא מעדיף לשתוק מאשר להיות סנגורה של אידיאולוגיה אלטרנטיבית וריקה שאמורה
למלא את החלל שהותיר מות האלוהים בלבו. ושתיקתו מזמנת התבוננות וביקורת שמחוץ
לעולם הדיונים, הוא אינו לוקח חלק אמיתי ופעיל בדיונים בעיר N, אלא כמשקיף חוקר המאפשר
לקולות לעבור דרכו בחופשיות - אולי קול אחד יגע בו. דחייה או קבלה בהמשך. סיבה
אפשרית נוספת לשתיקה: הספקות בהן נמצא פאיירמן כמעט ולא באות לידי ביטוי בשאלות או
דברי תוכחה אחרים כלפיי חבריו, הוא יודע שאין הוא בן המקום (הוא עוזב ל-N מ-צ. שהיא לכאורה מקומו)
ולכן מחריש. "אין לי מקום" (פרק ל"ד). כדי לדבר יש לעבוד על מרחב,
על מקום, וכדי שתוכל להתחיל לעבוד על מקום לעצמך, אתה חייב להאזין. וזה מה שעושה
פאיירמן, שותק שתיקה קיומית.
"אבל
בכל זאת קם (אביו של פאיירמן - מ.נ) מעל משכבו ונטפל אל חברתנו, ואגב נתחכך בי
ולחש על באזני 'נו, מה זה אינך מבקש לשבת?.. מה אתה שותק?..'"
דבריו
אלה של אבי פאיירמן אליו, מבטאים את הקול הקורא לו לשוב ולהפסיק נדודיו ולהתיישב
(הגם ניתן לקרוא את בקשת אביו אליו גם כ-מדוע אתה לא מבקש מחבריך שהגיעו לשבת).
זהו הקול מן העבר. התהליך בו הוא נמצא הוא רגשי ואינטלקטואלי, והקול שהוא שומע
משפיע על הרגש ומועך את קרביו. "לא! אסור לי להיות אכזרי כזה! לא אעזוב
את בית אבותי. מי לי בלעדיהם? הכל לא חשכו מפני רוק, והם מרגישים אהבה לי. האבעט
בם? לא, לא אהיה קשה כארז. אלכה באורחותם – וייטב לי." (פרק י'). הוא רואה
בעזיבה אכזריות שתהיה לו לרועץ בכל מקום אשר יבחר ללכת. אך למרות הקושי הרגשי
הגדול, פאיירמן, שקיבל כבר החלטה בתוך תוכו, מחליט לעזוב:
"וצ., עיר מולדתי, עומדת על הדרך,
העוברת מעיר ה“קיבוץ”, שבה למדתי, אל העיר N. וכשנסעתי ל- N,
הוכרחתי לסור אל בית אבותי (הדגשה מ.נ). המסווה שהוכרחתי לשים על פני
כשהייתי בבית אבותי, היה קשה לי מאד, אך אני הצדקתי את עצמי; הרי לא להנאתי אני
מצטבע, אלא לשם מנוחת אבותי, שאף על פי שהם “מורדי אור”, עם כל זה אין לי הרשות
להרעימם, ולהרעיל את חייהם. ולכאורה עלה הדבר יפה: אני עוד לא הורגלתי להתנהג
בחפשיות, לשבת ב“גילוי-ראש”, לאכול בלי ברכה, וכדומה מן הנוגע למעשה. ואולם
השינוי ברוחי, “הגדול כתהום”, התפרץ החוצה למרות כל זהירותי. (הדגשה
מ.נ)" (פרק י')
פאיירמן
מרגיש שהוא הוכרח לסור אל בית אבותיו, והוא עושה זאת, אך השינוי ברוחו גדול כתהום
כלשונו, והוא כבר בדרך ל-N. שם המקום לחפש לו מקום.
טולסטוי
וניטשה: נביאים לנער שמחוץ לעולם
יציאתו
של פאיירמן אל עולם הכפור הדורש מאמץ בחיפושים אחר קורת גג מטאפיזית, או אלטרנטיבה
לקורת גג שכזאת, אינם נעשית ללא חלופה למנהיג הרוחני. את הסמכות הרבנית שאביו היה
נציגה עלי אדמות, הוא מחליף בנביאים בעלי תפיסה אנתרופוצנטרית מובהקת לתקופת
החורף. אך ההבדל בין שתי הסמכויות הוא כפול - ראשית, הנביאים האחרונים נבחרו על
ידו ואילו הנביאים הראשונים נכפו עליו הר כגיגית. שנית, מהותית הנבואה שונה.
הנביאים הראשונים מציעים אידיאולוגיה דוגמטית חיובית, ואילו הנביאים האחרונים,
בעיקר ניטשה - מציעים אידיאולוגיה שהיא שלילית ביסודה, במובן הזה שהיא לא מציעה או
מכתיבה לקורא את הדרך, אלא דורשת ממנו לכתוב את דבריו ולסלול את דרכו. היא מציעה
ליצור עט אישי ליצירה עצמית ולא ספר מוגמר.
את
טולסטוי מכנה פאיירמן "נביא האדם שבי", כלומר - הוא מעין דובר אישי
שמסייע לקולו הייחודי לצאת החוצה אל העולם, בניגוד לנבואה שעושה את הדרך ההפוכה,
מן העולם פנימה, ומנסה לדכא את הקול הייחודי:
"בעת ההיא, בראשית התוודעותי לחיימוביץ,
היה טולסטוי הנביא של האדם שבי. אמרותיו הפשוטות, ההגיוניות, הרַגָשות, היוצאות
מעומק הלב, ההתנפלויות הנלהבות על קלקלת הציביליזציה, על המדעיות הגאיונה על
האמנות הכוזבה, על רקבון חיי הכסף, – כל זה עשה עלי רושם עז מאד. אני הייתי אז נער
שמחוץ לעולם, מבקש אמת" (פרק י"ב).
הוא
נמשך אל הקריאות האוניברסליות-פציפיסטיות של טולסטוי, שלא מאפשרות לו ללמוד.
"אני מוסיף להתרכז ולהביט בציורים,
בעיגולים ובריבועים שלפני – וידי נמשכות בלי-משים מאליהן וחוטפות את טולסטוי המונח
אצלי" (פרק י"א). הוא גומע את דבריו ומתחיל לעצב את אישיותו ברוח
הנביאים שהוא עצמו בחר. ניטשה מוזכר בעיקר בבוז ע"י חיימוביץ, אשר רואה בו
נביא שקר אריסטוקרטי אשר הגותו תיפגע באינטרס של הפרולטריון, והוא מנסה להניא את
פאיירמן מאידיאולוגיית על-האדם שמציע הגרמני הידוע. "כמה מכזבים האדונים
האלה! צעוק יצעקו נגד הכתיבה – וכותבים; בזים להעתונות, לההמון, להקוראים – ומטים
בלב דופק את אזניהם לשמוע את משפט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל עצמם הם כותבים –
ומדפיסים; שדים ורוחות… בני-אדם עליונים… חַה-חַה-חַה…" (פרק י"ד).
פאיירמן
חווה את תקופת החורף הבלתי נגמרת של חייו באולם ריק ללא קורת גג מטאפיזית, רק מספר
כתבים אנושיים של טולסטוי וניטשה מדריכים אותו. לחורף בנובלה זו משמעות כפולה -
הוא גם מקור הסבל והניכור, אבל בו בזמן הוא מתפקד כמקור לצמיחת ויצירה עצמית, השלב
עמו צריך פאיירמן להתמודד כדי להפוך לאיש, לאדם, לאחר. לכן, מצד אחד הוא מבכה את
החורף: "היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר
החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחיוורת לה, אלא שמש-קיץ, עזה, גדולה, נוצצת,
ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב" (פרק ל"ו). הוא אינו
רוצה בחורף, הוא משווע לחיות חיים מלאים, שכן הוא אוהב את החיים "אני אוהב את
החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל
גדותיו… ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה…" (שם). והחלק השני של
חייו הוא ללא החורף, אך מה יחליף את הצורף שבחורף, שהוא נשמת אפו של פאיירמן היוצר
עצמו מתוך עצמו? הפרק האחרון הוא גולת הכותרת של היצירה כולה, והוא חותם לדעתי
בדיוק בדילמה זו: האם החורף הוא ממית או מחייה? כיצד עליי לנהוג בפרוזדזור החורף
הריק? כיצד אתמודד עם מלאות ושמש שאולי יחתמו את הגולל על יצירתי ועצמאותי?
וזהו כל
פרק ל"ז הסוגר את היצירה כולה בסימן שאלה, אשר פאיירמן יוצא מ-N בה הוא שמע וראה קולות
הרבה, אל עבר עיר אחרת, חדשה בשם א. (שהיא גם האות הראשונה - רמז לכך שהוא נכנס אל
חדרו ומתכוון ליצור אותו בעצמו):
ליל
סגריר היה.
באחת מן
התחנות הקטנות, בדרך העולה מ-N לא., הוּצאתי מתחת הספסל בעגלת מסילת-הברזל
והעמדתי לפני פקיד בית-הנתיבות.
לא כסף,
אף לא מלתחת היו בידי – ונעזבתי לנפשי.
ישבתי
על ספסל, אך השומרים שלחוני אל המקום אשר באתי משם.
– הלא
לילה…
– פה יש
כפר…
– רחוק
מזה?
– לא
יותר משלוש פרסאות…
–
ויהודים יש שם?
– אין
שם מוֹשקה…
– ובכן…
איך…
– “לֵך”
– יֵאמר לך!..
–
גֶשֶפטמאַכֶר-יהודים, ידעתיכם! – נהם בעל הכובע האדום, כשעבר על ידי, בכעס עצור.
קמתי
ויצאתי.
“ז’נדאַרם”
רם-קומה שמר, מאפס מעשה, את צעדי.
עברתי
את הסוללה, את האַתיקים הריקים, את הפנס המאיר… מאחרי כל אלה היו צרורים גזרי עצים
– ואשכב.
נטפי
גשם ושלג ירדו ארצה.
הנובלה
מסתיימת בתמונה נהדרת. בדרכו של פאיירמן לעיר חדשה הוא יורד בתחנת רכבת ומחפש
מקום. כבר בתחילת הדרך הוא שוכב על גזרי עצים, ללא קורת-גג מעל לראשו, ונטפי גשם
ושלג יורדים ארצה. בנקודה זו, אולי ניתן לומר שעם תובנה אחת יוצא פאיירמן ממסע זה,
הוא כאומר - אני עם החורף השלמתי. אני שוכב בנחת, איני מתלונן על הקור, אני בדרכי
ל-א. והגשם והשלג הם לי לעזר, חברים לדרך. איני צריך להתגונן מפני השלג, כי רק
ממנו, ולא מחמימות והגנת בית אבותי, תבוא בשורת האני הטהורה. כך, פייארמן שנולד
בעיר צ., עובר לעיר N
ומסיים את מסעו בדרכו לעיר א. ומשם הוא אמור להתחיל מהתחלה.
תכונה
מיוחדת אחת יש לדרמת החורף: היא כולה - 'המשך יבוא'…" (פרק ל"ד).
