על "אי-ציות"
מאת אריך פרום[1]
תפילת האדם אל האדם
משה ניסים
ויש אנשים שהתאמנו זמן רב בפרדות כמו
כנרים לנגינה /
ויש אנשים שמאמינים בפרדות. גם זו דת חדשה.
יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, מחזור 1 קטע
11
היכן לנעוץ את חוד העיפרון ולכתוב משהו בעל ערך, אני חושב, כשאני
מביט על כריכת ספרו של אריך פרום "אי-ציות", לאחר שסיימתי זה עתה לקרוא בו
בפעם השנייה בשבועיים. למרות שהספר אינו עב כרס ואינו נפרס על פני נושאים רבים,
עדיין קשה לי לבחור את הנקודה שבה ארצה להתמקד בדברי הביקורת על הכתוב. אז לקחתי
הפסקה מן המחשבה הזאת למשך שבוע, והמתנתי לראות מה יקרה, אולי יעלה משהו מתוך
עצמו, אולי יקרו דברים אקטואליים שיקפיצו שורות מן הספר אל המחשבה וארצה לערב אלה
באלה לכדי מאמר שיניח את דעתי. בינתיים יצאתי לשגרת יומי, אפילו יתאפשר לי לקרוא
ספר פרוזה – הארכיברית של ענת לוין – ופניו של פרום מביטות בי מתוך הספר כל הזמן
הזה ושותקות, פיו חתום כי אני הוא זה שצריך לדבר. אני? אני צריך לדבר? הרי (א) האם
בכלל אני יכול? (ב) לשם מה עליי לדבר בעידן הפוסטמודרני ולא להחריש? כאן כמעט
ואמרתי נואש ואף התיישבתי לכתוב על ספרה של ענת לוין, כשנזכרתי בפסקה מספר הנושא,
פסקה שאינה פרי עטו של פרום דווקא, אלא של יותם שטיינבוק, המתרגם וכותב ההקדמה.
בהקדמה לספר, מציין שטיינבוק כי זמן קצר לאחר שחברי המכון למחקר
חברתי, שכונו לימים "אסכולת פרנקפורט", עברו לארה"ב לאחר עליית
הנאצים לשלטון בגרמניה, פרש פרום באופן רשמי מהחברות במכון "עקב חיכוכים
אינטלקטואלים עם החוקרים האחרים". ועל מה נסובו החיכוכים הללו? או מה היו
טענותיהם של חברי המכון כלפיי פרום? התשובה היא תפיסת עולמו המתעקשת לראות עולם
אופטימי, ובכתביו ישנה אופטימיות המבקשת למצוא פתרון פרקטי למצבו של האדם[2].
כשאנו מדברים על אופטימיות
בפילוסופיה של שנות השלושים של המאה ה-20, אנחנו מדברים על מציאות פוסט מלחמת
העולם הראשונה, מציאות ניאו-מרקסיסטית אשר ויתרה על החלום האוטופי של קרל מרקס בו
השעבוד נגמר, המדינה מתפרקת וששון ושמחה. אנו מדברים על מציאות שבה אמנם ניטשה הרג
את האלוהים, אך טרם הרג פוקו את האדם. ועל כן, כתב האישום "אופטימיות
יתר" שהוטח בפרום, הוא כתב אישום שלפני העידן הפוסטמודרני בו האדם מתגלה
במלוא אפסותו. ועל כן אשאל בחיבור זה את השאלה המתבקשת – האם ישנו מקום למחשבה
של פרום גם בעידן הנוכחי שבו מת הסובייקט ואין לו שום יכול שיפוט עצמאית או
אותנטית של המציאות, לא כל שכן פעולה עצמאית או אותנטית? אם כן – מהו המעמד
הזה וכיצד ניתן להוציא את זה מן הכוח אל הפועל? ואם לא – האם זה באמת חשוב להוציא
את הספר הזה אל האור בימים אלה?
אריך פרום הסתלק מן העולם
בשנת 1980, הוא אמנם הספיק לקרוא את פוקו, אך לא לצפות בסרטו של רידלי סקוט מ-1982,
"בלייד ראנר", שהוא לדעתי מציג בצורה הנאה ביותר את הפסימיזם
הפוסטמודרני של השליש השלישי של המאה ה-20. אנדרואידים בחברת בני אדם, וכצופים
(אנדרואידים?) איננו בטוחים מי הם האנדרואידים ומי הם בני האדם – ועוד יותר חשוב,
איננו בטוחים לומר לגמרי מהו ההבדל. במרחב של "ספק בני אדם ספק
אנדרואידים" ספרו של פרום נראה כמו מהדורה חדשה של ספר קדוש של דת שהפסיקו
להאמין בה.
הספר מורכב מארבעה מאמרים –
שניים הראשונים נוגעים במישרין בנושא שניתן לאסופה הקצרה הזאת – אי-ציות. השניים
האחרונים נוגעים לתפיסתו הפוליטית-כלכלית של פרום על רקע המלחמה הקרה והסכנה
הגרעינית שקופצת מכל שורה ושורה, שבסופם הוא פורס את משנתו הכלכלית – שהיא מעין
שילוב של שוויון סוציאליסטי וחירות ליברלית, בין מזרח למערב, בין ברית המועצות
לארצות הברית של אמריקה. לטענתו, השיטות הכלכליות-פוליטיות של שתי המעצמות נחלו
כישלון – הקפיטליזם האמריקאי בגלל שהוא שגוי מיסודו מבחינה חברתית, והסוציאליזם
הסובייטי בגלל שהוא פורש לא נכון ע"י בעלי שררה ועל כן בפועל הוא מיושם בצורה
גרועה כל כך עד שהוא גרוע אפילו מהקפיטליזם הרע מיסודו מתוצרת אמריקה. לא אגע כאן
בשני המאמרים האחרונים הנוגעים לקפיטליזם וסוציאליזם, שכן הם עוסקים אך בעקיפין
בנושא שהביא אותי מלכתחילה לקרוא בספר זה, והוא אי-ציות.
אי-ציות כבעיה פסיכולוגית
ומוסרית, הוא שמו של המאמר הראשון בספר. הוא כל כולו מאמר שעוסק בגבולות הגזרה של
המושג. מאמר זה המבטא כוונות מודרניות טובות, נכשל במבחן הזמן, על אף שלא מדובר
בזמן רב מאז נכתבו הדברים.
חלק ראשון – אי-ציות כמקור
להתפתחות והצלת האנושות
בחלקו הראשון של המאמר פרום
טוען את הטענה ש"ההיסטוריה האנושית החלה במעשה של אי-ציות, ואין זה בלתי סביר
שהיא תושמד ע"י מעשה של ציות". את משפט זה אבטל דווקא לא מרוח התקופה
הניהיליסטית שבאה לאחר מותם של הנרטיבים הגדולים, אלא בפשטות – על חלקו הראשון של
המשפט אפשר בקלות לחלוק, שכן "ההיסטוריה האנושית" כשלעצמה דרושה הגדרה –
מהי ההיסטוריה האנושית הזאת? כמובן שפרום מכוון למיתוסים – היהודי/נוצרי והיווני –
כפי שהוא מציין זאת בהמשך. אך לא ניתן לבסס עמדה פילוסופית על מיתוסים, שכן זה
הופך את המשפט למיתוס בעצמו ועל כן לא ראוי להתייחסות רצינית, כפי שפרום וודאי היה
רוצה שנתייחס לדבריו. ההיסטוריה האנושית יכולה להתחיל בהרבה מאוד נקודות, אולי אחת
מהן הייתה אירוע של אי-ציות. לא בהכרח שיש נקודה אחת ולא בהכרח שהנקודה הזאת
התחילה בגלל מעשה בודד, ודאי שלא מעשה שהוא רשום בספרי דברי האגדה ולא בתולדות
המציאות. עוד אחזור גם ליחסו המוחלט והלא יחסי של פרום לציות ולאי-הציות. חלקו
השני של המשפט הוא תוצר של שיח המלחמה הקרה, שהשליט אווירה של פחד קיומי, במיוחד
לאחר המשבר בקובה: שאין זה בלתי סביר שההיסטוריה האנושית תושמד במעשה של ציות.
והכוונה כאן היא לציות ללחיצה על הכפתור האדום שישגר את פצצת האטום הראשונה ולאחר
מכן כדור השלג הגרעיני יביא לסופו של העולם. יכול להיות שזה יקרה, בעידן המלחמה
הקרה זה לא קרה, ואני מאותם אנשים שמאמינים שאולי התחמשות גרעינית לא הביאה לשלום,
אבל לפחות היא מביאה למאזן של אימה שמונע לחיצה על ההדק. קשה להתווכח עם העובדות
שמראות שקל יותר לעשות שימוש בנשק לא-קונבנציונאלי מאשר קונבנציונאלי.
לטענת פרום האדם המשיך להתפתח
באמצעות מעשים של אי-ציות, אך לא מציין מהם אותם מעשים. כמו כן, הוא לא קובע אמת
מידה פילוסופית למושג התפתחות, מתי ניתן לקבוע שהאדם מתפתח מבחינה רוחנית ומתי
ניתן לקבוע שהוא עומד במקומו מבחינה רוחנית. הוא רק מציין ש"התפתחותו
האינטלקטואלית של האדם תלויה ביכולתו שלא לציית לסמכות שניסתה לחסום מחשבות
חדשות". הוא וודאי מתכוון לערב מהפכת הנאורות של המאה ה-18. אך האם ניתן
לייחס "התפתחות" זאת דווקא לאי-ציות לסמכות? האם אי-ציות לסמכות אחת הוא
ציות לסמכות אחרת? והאם תמיד ניתן ליחס "טוב" למחשבות חדשות? – פרום
דווקא עונה על שאלות אלה:
ראשית - הוא מציין כי לא כל
אי-ציות הוא מידה טובה וכל ציות הוא חטא, שנית – הוא מסביר את העיקרון היחסי של
המושג "ציות/אי-ציות" ע"י אנטיגונה, אשר ברגע שתציית לחוקים הבלתי
אנושיים של המדינה, היא תציית בהכרח ל-"חוקי האנושיות" (המירכאות תוספת
שלי – מ.נ). הבעיה בתשובותיו של פרום שהן מייצרות עוד שאלות והפעם ללא תשובות – אם
לא כל אי-ציות הוא מידה טובה, כיצד ניתן לקבוע מתי אי-ציות הוא מידה טובה? האם
כשאני מתגייס לצבא אשר פוגע בזכויות אדם אני מציית ועושה רע? או רק כשאני משתתף
בפעולות מעשיות במסגרתו של הצבא אני מציית ועושה רע? מישהו צריך לקבוע את אמת
המידה הנכונה, וכן – המישהו הזה צריך להיות סמכות שעליי לציית לה, ואם אני לא
מציית לה, למי אני כן מציית? לעצמי? וכאן המקום להתייחס ליחסיות של המושג
אשר מופיע בחלקו השני של המאמר באמצעות הגדרה מדורגות, נהירה ו"טובה"
שפורס בפנינו פרום, מקום בו אכנס לליבת הטיעון שלי כלפי רוחו האופטימית של הספר
כולו.
חלק שני – שלוש רמות של הגדרה
בחלק זה פרום מגדיר את מושג
אי-הציות. הוא עושה זאת בשלושה שלבים:
1.
הבחנה
בין ציות הטרונומי לציות אוטונומי
2. הבחנה בין מצפון סמכותני ומצפון הומניסטי
3.
הבחנה
בין סמכות אי-רציונאלית לסמכות רציונאלית.
חלק זה הוא חלק חשוב מאוד
בבואנו לערוך אבחנה של אירועי אי-ציות שונים, או בבואנו ללמד ולערוך הבחנה בין
סוגים שונים של ציות ואי-ציות. כמובן שהכל תלוי בשפה שבה אנו עושים שימוש, כי כפי
שאראה כאן, הגדרתו של פרום נכשלת במבחן השיפוט הפוסטמודרני, שלדעתי הוא הנכון מבחינה
"אונטולוגית", והערה אחרונה זו חשובה להמשך הדברים. שכן אני רוצה להבחין
בין עמדתי כלפיי המציאות לבין המציאות.
לגבי ההבחנה הראשונה – פרום
מסביר כי ישנן שתי אפשרויות לפעולה. פעולה הטרונומית, אשר נובעת מכוחות חיצוניים
לאדם (אדם אחר, מוסד, כוח) ופעולה אוטונומית אשר נובעת מכוחות פנימיים לאדם (ציות
לתבונה או האמונה שלי). בין השורות על אודות הפעולה האוטונומית שותל פרום משפט
המשמש מעין הסבר רגעי, אבל בו תלוי הכל, הוא כותב כך:
"האמונות והשיפוט שלי, אם הם שלי באופן אותנטי, הם חלק ממני. אם אני
ממלא אחריהם ולא אחר אלו של אחרים, אני עצמי."
שני דברים ארצה לומר על
ההבחנה הנ"ל בכלל ועל המשפט האחרון בפרט. ראשית, "אני" מבקש
לערער על הקביעה כי ישנו פיצול בין המושגים הטרונומיה ואוטונומיה בפעולותיו של
האדם. האדם המודרני מאוד היה רוצה להאמין שישנו "פיצול סמכויות" בין שני
המושגים, גם כדי לחוש עליונות כלפי אלה אשר אינם עושים שימוש באוטונומיה שלהם, בני
האדם הכלואים בתודעה כוזבת, וגם כי מיהו האדם אשר לא היה רוצה לחשוב שפעולותיו
נובעות מהחלטה אוטונומית ורציונלית מושכלת מצדו, והכל נובע מתוך תוכו? האמת היא
שאין כוחות אוטונומיים בפעולות האדם, לא כי האדם לא השכיל לקרוא את קאנט, אלא כי
הכוחות הללו לא קיימים או הסיכוי שהם קיימים הוא כה בלתי סביר עד כי נותרנו רק עם
הכוחות ההטרונומיים, אשר גם הביקורת שלנו עליהם אם הם באים בצורת מוסדות, רעיונות
או בני אדם, אנחנו עדיין עושים זאת במסגרת סמכות הטרונומית אחרת שאימצנו לעצמנו. שנית,
פרום לא מסביר לנו כיצד יכול האדם המודרני והאופטימי הסביר, להסביר לעצמו האם
הפעולה שהוא עשה היא פעולה הטרונומית או אותנטית, שכן הוא מציין "אם הם שלי
באופן אותנטי", מה זאת אומרת? כיצד עליי לאבחן את פעולותיי? באיזה כלים עליי
להשתמש? האם אשתמש בכלי מדידה אשר לוטשו ונבנו בהיגיון של סמכות הטרונומית? למשול
בסמכותו של פילוסוף חשוב, או שמא בסמכותי האותנטית שלי? אך כיצד אדע אם הכלים
האותנטיים הללו הם שלי? זה מאוד לא ברור, מה שהופך את ההבחנה בין האחד לשני
למלאכותי ולמשאת נפשו של האדם האופטימי ביחס לחייו.
באחד המרובעים של יהודה
עמיחי, הוא כותב: "על פני הודפסו הרבה פנים של אחרים".[3] וזהו משפט שעדיין יכול להיכנס
אל תוך המסורת האופטימית באשר לאוטונומיה של האדם – "על פני.." זה אומר
שיש לי פנים אשר הודפסו עליהם פנים של אחרים. כל שעליי לעשות זה להתיר את הדפוס עד
שפני יתגלו. אך על פנינו לא הודפסו פנים של אחרים, אלא שפנינו הם פנים של אחרים,
ועל כן כאשר אתלוש ואתלוש אגלה עוד ועוד פנים של אחרים, ולא אדם מתי לפני פני האמתיות
ומתי פנים של אחרים.
לשילוב זה בין ההטרונומי
לאוטונומי מגיע פרום דווקא בהבחנה השנייה, בין המצפון הסמכותנית הסמכותני (סמכות
שאנו להוטים לרצות ומפחדים לאכזב) למצפון ההומניסטי (הקול הנמצא בכל בן אנוש והוא
עצמאי מכל סנקציה או גמול). כך הוא כותב:
המצפון הסמכותני (על-אני)
עדיין מציית לכוח שמחוץ לעצמי, גם אם הכוח הזה הופנם. מבחינת המודעות אני מאמין שאני פועל על פי המצפון
שלי. אולם בפועל אני מבליע את עקרון הכוח.
אם הכוח הזה הופנם, הוא כבר
חלק ממני. כיצד אדע מהו החלק שהופנם ומהו החלק שלי בכל הסיפור הזה? אם אני מאמין
שאני פועל על פי המצפון שלי, האם זה לא הופך את זה למצפון שלי? ואם לא – מי כן
יכול לומר לי שהוא לא המצפון שלי? סמכות חיצונית, אשר אני נשמע לה מתוך מצפון
סמכותני? למשל אבא שלי שהוא גם פסיכולוג חשוב שאומר לי את המשפט הבא: "מדובר
בעקרון כוח שהובלע בך, אתה לא באמת רוצה ללמוד באוניברסיטת קולומביה". על כן,
גם ההבחנה בין המצפון הסמכותני למצפון ההומניסטי לא עובר. במיוחד לא בעידן בו אנו
ניצבים בפני סוגים שונים של אידיאולוגיות שמייצרות פעולות שונות של בני אדם – למשל
כוחות המדינה האסלאמית (דעא"ש), הופכים את בני האדם לכלי שרת של אידיאולוגיה
רצחנית. אך האם כריתת ראשו של אדם נובעת מהישמעות למצפון סמכותני או דווקא למצפון
ההומניסטי? האם המצפון ההומניסטי הזה שייך לפוליטיקה הליברלית? כי אם כן,
הפוליטיקה הליברלית שמאמינה באדם, מבטאת עיקרון כוח שמציג בפנינו את "הטוב",
ולא בהכרח את האותנטי. יש מעשים קשים מאוד בעולם שאולי נמצא רוב של בני אם שיסרבו
לעשות, אך עצם המעשה או אי-המעשה לא מעיד על הימצאותו של מצפון הומניסטי
אוניברסאלי שקיים באופן אונטולוגי בכל בני האדם ורק צריך לגרד ולגלות אותו.
אותו כנ"ל לגבי ההבחנה
השלישית והחשובה של פרום לגבי סמכות רציונאלית וסמכות אי-רציונאלית. המושג
רציונאלי הוא מושג שעבר טרנספורמציה בעידן בפוסטמודרני. שכן, לא ניתן למצוא
רציונאליות מוחלטת בשום מקום. על כל שכן כשמדובר ביחסים בין בני אדם אשר מביאים
לפעולות ספציפיות. כך, שוב מביא פרום דוגמא, ובה הוא שוב נופל למלכודת
האידיאולוגיה החיובית-ליברלית שהוא מציג. (1) כדוגמה לסמכות רציונאלית,
מביא פרום מערכת יחסים שבין מורה לתלמיד. לטענתו, "באופן אידיאלי, האינטרסים
של המורה ושל התלמיד הם בעלי כיוון אחד". כאן הסיפור מורכב הרבה יותר. ראשית,
פרום עושה אוניברסליזציה למורה ולתלמיד. התלמיד, אני מזכיר לפרום, הוא צייתן של
המוסד (בית הספר). המורה גם כן צייתן של המערכת. אבל מערכת היחסים ביניהם, טוען
פרום, היא רציונאלית, ועל כן לא מדובר בכניעה. אך פרום שוכח שקידומו של התלמיד לא
בהכרח ערובה שאין כאן כניעה של התלמיד, ואני משתמש בטרמינולוגיה של פרום עצמו, אם
לפנינו מורה במאה ה-18 בדרום ארצות הברית, אשר רוצה לקדם את תלמידו הלבן, וללמדו
כיצד מערכת היחסים בין עבד-לאדון עובדת כדי שהוא יוכל לתפקד אדון "טוב".
האינטרסים של המורה ושל התלמיד דיי ברורים, הצלחה של המורה היא הצלחה של התלמיד.
התלמיד במקרה זה, גם אם מדובר ב"מערכת יחסים רציונאלית", הוא כפוף
למערכת, וכך גם המורה, כפי שציינתי בהתחלה, שניהם הד של מניפולציות של המערכת ולא
משנה מהו התוכן שמפיצה המערכת. פרום כאמור לא מציין מהם התכנים החיוביים שעוברים
במערכת היחסים בין המורה לתלמיד, על כן ראיתי לעצמי את הזכות להביא את הדוגמה הזאת
כדי להסביר נכוחה, מדוע סמכות רציונאלית בין מורה לתלמיד היא מערכת יחסים של
דיכוי, לא רק במאה ה-18 באמריקה, אלא במאה ה-21 באירופה. שכן שני הצדדים הם
צייתנים "ההטרונומיים", אין להם שום דרך לא להיות. (2) כדוגמה
לסמכות לא רציונאלית, מביא פרום מערכת יחסים בין עבד לאדון – לדבריו האדון רוצה
לנצל את העבד ככלל יכולתו. ככל שהוא מפיק יותר ממנו. כך הוא מסופק יותר. בה בעת
העבד מנסה ככל יכולתו להגן על דרישותיו לאושר מינימלי". כך האינטרסים של
האדון והעבד סותרים זה את זה. פרום מייחס לעבד הרבה מעבר למה שהשיח מייחס לו, וכאן
הטעות שלו. מערכת יחסים שכזאת כמובן צריכה שימוש בכוח, כי העבד עושה שימוש לא רגיל
בכוחותיו הביולוגיים של האדם. זה גם משפיע על הנפש שלו, ולכן הוא צריך לעשות יותר
מאשר מורה. אם כי, אין הבדל בין מערכת היחסים, אלא רק באופן שבו אנו מעוניינים
להציג זאת כאנשי המודרנה וכתוצריה. ההבדל בין העבד לבין התלמיד הוא רק ברמה
הפיזית, מבחינה רוחנית הם משועבדים לרעיונות זהים, הרציונאליות של הסדר הקיים
מוטבע בשני המקרים – גם העבד גדל לתוך מציאות שבה "כך נהוג". רק כוחות ההטרונומיים
יחלצו אותו מהמצב הזה. את התלמיד יהיה קשה לחלץ מהמצב שבו הוא נמצא, מהסיבה הפשוטה
שמערכת היחסים בינו לבין המורה הרבה יותר מתוחכמת ומניפולטיבית מאשר יחסי
עבד-אדון. בשני המקרים מדובר בסמכות, ולא בסכמות רציונאלית או לא רציונאלית. סמכות
משדרת רציונאליות ולכן זה מה שהיא, בין אם היא "רעה" או בין אם היא
"טובה" לשיטתנו.
חלק שלישי – על הנטייה לציית
והביקורת עליה
ע"י ביקורת זו שהעליתי
למעלה, קל יהיה להבין מדוע
"אי-ציות" במובן פרוֹמיאני מודרני, אינו אפשרי. וכך כותב פרום בחלקו
השלישי של המאמר:
על מנת שלא לציית חייב
האדם להיות אמיץ דיו כדי להישאר לבד, לטעות ולחטוא. אבל אומץ אינו מספיק. היכולת
להיות אמיץ תלויה במצבו ההתפתחותי של האדם. רק אם אדם נפרד מחיק אמו ומהוראת אביו,
רק אם הוא הופיע כאינדיבידואל מפותח לחלוטין אשר רכש את היכולת לחשוב ולחוש עבור
עצמו – רק אז יכול להיות לו האומץ להגיד "לא" לכוח, לסרב.
אני קורא את הספקה הזאת ואני
שומע תפילה, ולא לחינם. זוהי תפילתו של האדם המתפלל אל האדם לאחר שנכרתו אזניו של
האלוהים. זוהי תפילת האדם לאלטרנטיבה, תפילת יהיה רצון שלא נהיה לבד, גם אם זה
מכריח אותנו לעגל פינות ולא לשאול את השאלות הקשות, כי אולי לא צריך. ואולי טוב
להתפלל במקום שבו אין תקווה, במקום בין אין אלוהים, ולהאמין באדם במקום שבו האדם
לא מאמין בעצמו?
אריך פרום הוא הדתי המאמין
התורן שלאחר מות האלוהים. הוא מקריב קורבנות לאדם ורוצה להאמין שהאדם נענה למנחתו.
אך אין האדם יכול להתנתק מחיק אמו והוראת אביו, לעולם הוא יהיה בן של הורים כלשהם,
בין אם הורים מאמצים ובין אם הורים ביולוגיים. הוא בן של הורים אשר נכפה עליו
לציית למרותם ובמקרים מסוימים אף לדמיין שהוא עצמאי מכל סמכות חיצונית ולפעול
בעולם הפנטזיות הטובות. והם באמת טובות,
כל עוד זה מופנם וזה מרגיש אמיתי כי אם זה מרגיש אמיתי זה מספיק טוב לחי בעולם של
זיוף.
אם כן, מה נותר מהמשפט שבמבט
ראשון נראה כה הגיוני: "אם אדם יכול רק לציית ולא לסרב, הוא עבד. אם הוא יכול
רק לסרב ולא לציית, הוא מורד (לא מהפכן).[4]
נותרה האמת המרה שאנו עבדים של כוחות חיצוניים שהוטמעו בנו. מה אפוא אנו יכולים
לעשות, כאשר כל פעולותינו נתונות מראש? אפשר להחריש ואפשר לדבר. אפשר גם למצוא את
התשוקה הגדולה ולהמתין לזו שתחליף אותה. אפשר להפסיק לציית לאמונה באל או לאמונה
באדם ולהתחיל לחשוב על המקרה הפרטי שלך, כיצד תענוגות קטנים מוציאים אותך לרגע
מהשיח החובק כל, ולצחוק.
פרום מציין בסוף החלק השלישי
של המאמר הראשון כי אייכמן כאדם ארגוני שאיבד את היכולת לסרב, וזה מביא לאירועים
כגון אלה שקרו באירופה של אז. אך גם פעילי זכויות אדם הם בני אדם ארגוניים שאיבדו
את היכולת לסרב. וזו גולת הכותרת – אנו זקוקים לאנשים שיבואו ויאמרו – אנחנו הדי
המניפולציה של המערכת ואנחנו רוצים להפיץ ערך אחד ויחיד – ערך כבוד האדם. כיצד
לעשות זאת? זו השאלה הגדולה.
מבחינה תיאורטית תמיד טוב
לקרוא רעיונות ועל כן טוב שיצא ספר זה של פרום, כמו כן – המאמר השני "על
הכוהנים והנביאים" מספק רגעים טובים מאוד של אבחנות 0וגם שיר הלל לפילוסוף
ברטרנד ראסל) שלא כושלות במבחן הזמן. מבחינתי מדובר במאמר טוב, גם אם יש בו עדיין
רגעי אמונה לא אקטואליים יותר. מבחינה מעשית אין מקום למחשבה של פרום יותר. זה
נגמר, לא ניתן עוד לעבוד על האדם ולסמם את מחשבתו ברעיונות שווא. הוא לא יכול
להגיע לגבהים הפילוסופיים הללו. מבחינה תיאורטית, יש ערך לדעתי גם במחשבה האומרת
שהאדם יכול להתגבר על השיח והוא עשוי מחומרי גבורה מיתיים, שכן יש לה כמעט מעמד של
שירה וגם זו אפוא דת חדשה.
