יורשים / על קרב הירושה בסכסוך היהודי-פלסטיני

יורשים

על קרב הירושה בסכסוך היהודי-פלסטיני

קריאה ב"יורשים" לעמוס עוז

א.

דומה כי הסכסוך בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית, או אם תרצו לדייק - הסכסוך בין הלאומיות היהודית ללאומיות הפלסטינית, על חלקת הארץ הזאת בין נהר הירדן לים התיכון, ילווה אותנו עוד שנים רבות. גם אם אתם נמנים על הזן היותר אופטימי של בני אנוש באשר לעתיד האזור, דומה כי קביעה זו עומדת בעינה.

מה אומר ומה אגיד, לא ארצה להלאות את הקורא המזדמן, שכן דיו רב נשפך על אותו סכסוך – אלה המאשימים מהצד הזה ואלה המאשימים מהצד השני, ואלה אשר מתיימרים לא מחפשים אשמים רק פתרונות עכשוויים. כולם מעורבבים בסיר הלחץ של חלקת הארץ הזאת. סיר לחץ ששורק ומעלה אדי קורבנות אנוש עשרות בשנים והטבָּח ישֵׁן, ספק מת זה מכבר. בסיר זה מתבשלים שני נרטיבים, אשר ניזונים מנימוקים דתיים, לאומיים ואוניברסאליים, במידות שונות. ויהיה זה פשע להוציא מתוך התבשיל המהביל את הקורבנות הרבים, חיים ומתים, מתגוננים ומדוכאים, אשר מוסיפים את התבלין הרגשי העז ביותר – הזעם.

בחיבור קצר זה, אציג פרשנות לסכסוך דרך קריאה בסיפור קצר מאת עמוס עוז, "יורשים", אשר פורסם בספרו "תמונות מחיי הכפר", שראה אור ב-2009. ראשית, גילוי נאות, שאין נוטים להתוודות בו כותבי החיבורים השונים, איני יודע מהלכן המדויק של הרעיונות הבאים. השביל יראה את הדרך או להיפך. בגלותי סוד כמוס זה יכול להיות כי עשיתי מעשה נבלה, אך יש שיאמרו מעשה של צדקה, שכן פעולתי תנבע מפעימות הלב באותם רגעי הקלדה, ופחות מפעולות המוח הקודח השקוד בתיאוריה ואידיאולוגיה, שאם לומר את האמת מזינות את הלב בכל מקרה ואין לחמוק מידיהן הלופתות.

ב. הסיפור

בכפר פסטורלי שקט בצפון הארץ מתגורר אריה צלניק, גבר בגילה העמידה, עם אמו הקשישה בבית מוריק ושליו. אשתו עזבה אותו לטובת מגורים עם חברתה בארץ זרה, ושני ילדיו דחו אותו בסלידה. למר צלניק בעיות כלכליות אַיִן, זמן פנוי דווקא יש, הוא עסוק בתחביבים שונים ומבלה את זמנו תחת גפנו על ספסל-ערסל בחצר, לוגם לימונענע קר ואין מחריד. חייו עוברים עליו בנעימים, עד שיום אחד "זר שאינו זר" פולש לחצר ביתו לביקור בלתי מתואם מראש, ומאותו רגע השלווה נלקחת ממנו ובמקומה מגיעה תחושה משונה של חוסר הבנה מלווה בחוסר אונים משונה.

לזר שאינו זר קוראים וולף מפציר. שחיף, גמלוני ולא נעים במיוחד, אשר מציג את עצמו כעורך דין שהצעה או בשורה בפיו הנוגעת לחייו ומשפחתו של אריה צלניק. הזר שאינו זר סובל מפיגור קל בכל הנוגע לנימוסים. נוסף על כך הוא מרבה לשבש את שמו של המארח שנכפה עליו אירוח, מר צלקין הוא קורא לו, ומר צלניק מתקן, פעם אחר פעם מתקן, צלניק שמי, צלניק.

וכך קורה לעתים כשנצבים להם שני זרים במקום אחד – מדברים, ולא סתם מדברים, מדברים היסטוריה, ולא סתם היסטוריה, היסטוריה משפחתית הנוגעת לאדמה עליה שניהם עומדים. מתברר שכך הוא הדבר: אריה צלניק הוא צאצא של מייסד הכפר, שגם את שמו מקפיד מפציר לעוות, וגם במקרה זה צלניק מתקן – לא ליאון-עקביה, עקיבא-אריה. "בוודאי", עונה לו מפציר "משפחת צלקין. מאוד מכבדים את ההיסטוריה הדגולה שלכם. לא סתם מכבדים. מוקירים." בהמשך מעיד מפציר בפני מארחו, כי גם לו היסטוריה ענפה, גם משפחתו מחרקוב, "אנחנו גם כן מפלך חרקוב!". כל אלה לא מרגשים את אריה צלניק יתר על המידה, הוא נותר אדיש נוכח מפגן חסר הטעם של הזר-קרוב שפלש לביתו ביום אחד.

אני שואל, אתם שואלים, צלניק שואל - מה רוצה אותו מפציר מאותו אדם נינוח היושב תחת גפנו ביום אביב.

לא יהיה קשה לנחש. למען האמת, מדובר ברגע די צפוי בעלילה, ואף זה יכול לשרת מטאפורה אשר אפרוס דעתי עליה בקרוב מאוד. ובכן, הצעתו של וולף מפציר מנוסחת במשפט אחד בחלק ג' של הסיפור, עמוד 19: "כל עוד אמא שלך יושבת לנו על הראש, אנחנו הרי לא נוכל לממש את הנכס". לבטח לחש לו באוזן ופניו של צלניק הקדירו או החווירו או משהו אחר. לפתע פתאום צץ לו שותף המצפה להסתלקותה, בשני המובנים, של אמו כדי שיוכלו יחד לממש את הנכס. פשוט וקל, עלילה חסרת תחכום, הפתרון בדרך.

לאותו מפציר יש כבר תכניות לנכס המשותף שלו ושל קרובו משכבר הימים -  "את הבית הזה אפשר יהיה להרוס ולהקים במקומו סנטוריום. חוות בריאות. אנחנו נוכל לפתח כאן אתר שאין דומה לו בכל הארץ: אוויר צח, שלווה פסטורלית, נופי כפר שאינם נופלים מפרובנס וטוסקנה, עשבי מרפא, מסאז'ים, מדיטציה, הדרכה רוחנית, אנשים ישלמו כסף טוב בעד מה שהמקום שלנו יוכל להציע להם". העו"ד הגמלוני, כך מסתבר, מונע ע"י אינטרסים חומריים והוא אינו מתאמץ להסתיר זאת – קודם נהרוג את הזקנה ואחר כך נעשה על זה כסף באמצעות שינוי פני המקום. בשלב זה צלניק מתחיל לדפוק על השולחן, "ממתי בדיוק אנחנו מכירים?" – ומפציר שב ומפציר בו שהם לא רק מכירים אלא ידידים ושותפים.

צלניק מנסה להיפטר מהפולש. הוא לא מצליח גם באמצעות שקרים שהוא עסוק ואין לו זמן. הוא נכנס לביתו ומפציר אחריו כרוח רפאים, פותח דלתות הבית, מביט בכל הרהיטים, מודד בעיניו כמה מטרים ריבועים הוא רואה, כמה חדרים, מה גובה התקרה, ואז הם מגיעים לדלת אמו הזקנה, והוא לבטח חושב האם לשלוף את הנשק (מ"נ), לירות בכולם ולצאת בלא כל פגע. אך הוא פותח את דלת הזקנה ככוהן הפותח את ארון הקודש ביום הכיפורים ונושא תפילה, מפציר מתקדם לעברה, כופה עצמו עליה והיא נענית, צלניק הלא נבוך, סוגר את התריסים ברוגע ושלווה כאילו עדיין ישוב על ספסל-ערסל בחצר עם הלימונענע הקר שלו, פושט את בגדיו ומצטרך לשנת ישרים, יחד עם מפציר ואמו הקשישה. קשישה ושני גברים לצידה מתכסים במיטה, וחותמים הכל בדיבר האלוהי – "הכל עוד יהיה כאן בסדר [...] אנחנו נסדר הכל."

ג.

מה יש לעשות עם טקסט כזה? לא רק שאינו מתעלה לרמה גבוהה מבחינה ספרותית, הוא אפילו יכול להיות משעמם בשל חוסר התחכום שבו לכאורה, ואם אין די בכך, הוא גם מסתיים בסצנה פרוורטית שיש בה כדי להרחיק את הקורא הממוצע מן הספר ולהטמינו בספריה במקרה הטוב, או להחזירו לחנות הספרים בתוספת תלונה במקרה הרע. אך מי הוא הקובע שרק על יצירות מופת יש לכתוב ולהעיר הערות. להיפך, יצירת המופת יכולה להיהפך לרצף של קלישאות במהירות רבה יותר מהיצירות הבינוניות. והנה אני מתקדם מהר מדי. שכן כיצד ניתן לקבוע שאין מדובר ביצירת מופת. מופת הוא עניין הקשור לעתות. אך אשוב עתה לענייני.

מסכות רבות עוטות המילים, על אחת כמה וכמה על מילותיהן של סופרים, אשר בתחבולת פוליטיקאים עושים מניפולציה אמנותית על הקורא כדי שלא מן הדלת הראשית תגיע לו החדווה אלא דרך החלון או במקרים מסוימים אף דרך צינורות הביוב, כמו במקרה של הסיפור הזה, אולי.

מסכה ראשית שאפשר להסיר היא אותה מריבה בלתי נגמרת על הזכות על הארץ הזאת. במובן הזה, ניתן לקרוא את הטקסט בצורה אנטי-ציונית במובהק, ולומר על עמוס עוז כי הנה הוא אימץ את הנרטיב הפלסטיני במלואו על אותו שודד ציוני חלקלק שהגיח ארצה טיפין טיפין אי-שם ברבע האחרון של המלאה ה-19 והחל מנשל את עם הארץ מאדמתו באמצעות תחבולות. איני פוסל פרשנות זו, אך מכיוון שאין היא מעניינת וקרובה מאוד לפרשנות הפשט, היא אינה מצדיקה כתיבת חיבור. יתר על כן, יש לומר את האמת, פרשנות זו למרות ראשוניותה, לוקה בחסר, שכן צמד הגיבורים שלנו פועלים יחד, גם אם לא בהתלהבות גדולה, עדיין יש תחושה של שותפות גם אם מזויפת. איני מחשיב את עמוס עוז להוזה או לאחד שמאמין כי הנה יש לפנינו שני עמים אשר רוצים לשתף פעולה למען השגתה של מטרה משותפת, להיפך, הם מחפשים כל הזמן את ההיפרדות. מעטים הם אלה, מכאן ומכאן, אשר מעוניינים בשותפות ריבונית נכון לכתיבת הדברים. אין זה פלא שעוז עושה מאמצים לא להסגיר את האלגוריה המוצעת למעלה ולא רומז שוב ושוב ובאגרסיביות כי אכן מדובר בתנועה הציונות מצד אחד, ובעם הנכבש מצד שני. דלוח מדי, לא מעניין.

והנה בבואי לדחות את המטאפורה לעיל, אומר את האמת, עדיין איני יודע אנה פני מועדות, יכול להיווצר הרושם כי המקום שלי ברור והנה הגחתי לי ממעבדת המטאפורות והאלגוריות הישר אל הכתב. לא כך הוא הדבר. אנא אפשרו לי להעמיק באותה תכונה אנושית בלתי ממומשת של תהייה והשתהות נוכח העולם מבלי לגעת בתורת משה וכל שליחיו הבאים אחריו.

הפרשנות או המסכה או המטאפורה או האלגוריה הטובה ביותר שאוכל לחשוב עליה בנוגע לסיפורנו, היא הנקודה בזמן של סכסוך הדמים בין העמים שאנחנו נוטים לא לשים לב אליה: הנקודה בה האדישות פוגשת באכזריות ותאוות הבצע, אשר המשותף להם הוא העיוורון לאחר.

התכונה העיקרית אשר מלווה את הקריאה בכל הנוגע לאריה צלניק היא אדישותו נוכח ההוויה. לא רק שאינו מתרגש מעזיבת אשתו ונטישת שני ילדיו, לא רק שאינו מתרגש מזה שפרק את ביתו שעל הכרמל, הוא מרגיש דיי נינוח וחסר כל רגש כלפי אמו הקשישה – הוא אך מקווה שלא תהיה עליו לנטל ויצטרך ביום מן הימים להחליף לה חיתולים. ואז מגיע אותו זר, וגם במגע עמו הוא חושף את אותה תכונה שפושה בו בצורה הבולטת ביותר לעין. תכונות הזר - הגועל שלו, רדיפות הצבע, היומרה, החוצפה וחוסר הנימוסים, לא מעניינים את צלניק כמעט כלל. רק אל תתקרב אליי כשאתה מדבר, נותרת בנו ההרגשה שהוא אומר. כך הוא מזיז אותו מהערסל שלו ושולח אותו לשבת על ספסל מולו. אריה צלניק הוא האפתיות האנושית במלוא הדרה, הבהמיות השקטה, שהורגת אותנו ואת הקרובים לנו, אך אין מתאבלים ואין יושבים שבעה בזמן מסוים, זה קורה כל הזמן, בשקט, באין רואים. מעל לכל אלה, ניחן צלניק בפסיביות וביכולות של שחקן המונע ע"י גלגלי המרכבה בחוסר אכפתיות ועיוורון.

התכונה העיקרית אשר מלווה את הקריאה בכל הנוגע לוולף מפציר היא חוצפתו ותאוות הצבע חסרת המעצורים שלו. דבר לא יעמוד בדרכו של וולף מפציר. המטרה מקדשת את האמצעים, גם אם האמצעים הם גיפופים עם זקנה חסרת ישע בת תשעים, עדיין המטרות נעלות וכדי להשיגן יש להרוס, לפלוש, לפגוע בפרטיות, לפגוע בחלש, לעשות שימוש במניפולציות, הכל כדי להכפיף את עקרונות הצדק האוניברסאליים לתענוגות והמאווים הפרטיים שלו. מעל לכל אלה, ניחן מפציר באקטיביות וביכולות של רכב ערמומי ואכזרי המניע גלגלי המרכבה על גופות הזולת בשאפתנות, גרגרנות אין קץ ועיוורון.

כל אותם האירועים המתרחשים בארץ הזאת ומחוצה לה, הנוגעים לסכסוך הניטש בין היהודים לפלסטינים, נגוע בשתי מחלות אלה, שלא לומר מגפות, אשר שוכבות יחד על אותה מיטה וממתינה למיתה. ממתינים למיתת הקשישה, כדי לגסוס גם כן במעגל של דמים. אותו קורבן, בדמות הקשישה, ילך לעולמו, ויתיר את דוקטור אדישות ומיסטר תאווה בקדמת הבמה, ואין זה משנה מי ישלוט עוד בחלקת האדמה הזאת – אלה או אלה, כל עוד התום נשחק עד דק, מעגלי הדם ימשכו. המסר החזק ביותר שאני דולה מתוך הסיפור הזה הוא, שלעולם היורשים המוסריים של חלקת האדמה הזאת יהיו הקורבנות, שנרמסו תחת עולה של תאוות יצרים ואדישות הרסנית. מצד אחד של המיטה, מחלת הפסיביות האדישותית, אותה אנו מכנים לעיתים בשם קוד מאשים שנועד לנקות את מצפוננו - "בועת תל אביב", ומצד שני של המיטה, מחלת האקטיביות שמוּנעת מתאוות יצירים חסרת מעצורים שאינה מתחשבת בזולת ופועלת מתוך אידיאולוגיה עיוורת, אותה אנו נוטים ליחס למפגעים השונים אשר אינם בדרך למטרה יהיו מוכנים לפשעים המוסריים החמורים ביותר שבן אנוש יכול להעלות על דעתו.

בקריאה בסיפור, אנחנו מזדהים באופן חד- כיווני באריה צלניק הקורבן לכאורה. זה אשר פולשים לביתו ומחריבים את עולמו, גוזלים ממנו את כוס הלימונענע שלו, מעוותים את שמו, אך הוא אינו קורבן של הסיטואציה הוא מזינה. ההבדל בין קורבנוּת לבין הזנת הגורמים אשר מקרבנים, הוא גדול ובר משמעות. קל לעשות טריוויאליזציה של הסיטואציה, ע"י כך שאנחנו מזהים את הפגוע ומצליחים באמצעות מסקנות בודדות לפתור את כל התעלומה שנפרסת לפנינו. אדם פצוע על הכביש, לאחר תאונה, הוא לא בהכרח קורבן, הוא יכול להיות נהג משאית שיכור שהחליט לנהוג למרות מצבו ולגרום למותם של עשרים נוסעי אוטובוס שכבר הדרדר לתהום.

לשם הבהרת הפרשנות שדליתי מתוך הסיפור, אציג מקרה אקטואלי וטרגי הנוגע לסכסוך ברוח הדברים לעיל.

ביום רביעי, 22 באוקטובר 2014, החליט צעיר ערבי ממזרח ירושלים לפגע ביהודים על ציר הרכבת הקלה בעיר. הוא סטה עם רכבו לתחנת הרכבת בזמן שהרכבת עצרה בה, ופגע בעשרות בני אדם, ורצח תינוקת בת שלושה חודשים. אירוע קשה לכל הדעות, אך לצערנו שכיח ומאפיין את הסכסוך המתמשך בין העמים. באירוע ניתן לראות את השפעתו של צלניק, מפציר ואת הקורבן התורן, אשר סובל סבל מר מאותן השפעות קשות המחלחלות דרך כל תאי החברה.

כמובן שהבולט ביותר לעין, היא הפעולה האקטיבית הטבועה בפרץ יצרים אכזרי, של אותו צעיר פלסטיני ממזרח ירושלים, אשר החליט לפגוע במספר רב ביותר של אנשים חפי מכל פשע. אין כל ספק, שעל פי כל קנה מידה תרבותי, מדובר במעשה נפשע שעליו חלים העונשים הכבדים ביותר בקודקס של כל מדינה. המחבל המפגע הוא ללא ספק הדמות הדוחה העונה לשם וולף מפציר, אשר יעשה הכל כדי לספק את תאוות הנקם, גם על חשבון פגיעה בתינוקת בת שלושה חדשים. אכזריות שנדמה כי אין ניתן לשים לה זמם מוסרי-אנושי כלשהו.

אך אכזריות זו, מכיוון שהיא אקטיבית ואותה רואים מעל פני השטח, אוצרת בתוכה את המניע לצאתה אל האור. מפאת רגישות הנושא, אטמיע תחילה כי אין בדברים אלה כדי להצדיק פעולות אלימות, אלא רק ניסיון להסביר מהו מקורן. ידוע לי כי לעיתים ישנו בלבול בין הדברים וצר לי על כך. אם כן, אל לו לבן האנוש לקרוא את סיפורו של עוז ולהטיל את כל הרפש על אותו מפציר בלבד, מקום של "כבוד" בהקרבת הקורבן התורן, שמור לתכונתו של אריה צלניק – אדישות ואפתיות לסבלו של הזולת. אין כל ויכוח, שמצבם של הפלסטינים החיים במזרח ירושלים, קשה בהרבה ממצבם של האזרחים היהודים החיים באותה העיר, מכל הבחינה – כלכלית, חברתית, פוליטית, תשתיתית ועוד. במצב הדברים הזה הציבור הפלסטיני שם מרגיש פגוע ולעיתים אף חסר אונים נוכח חוסר יכולתו לשנות את המצב. מלבד מספר ארגונים לזכויות אדם, רוב הציבור היהודי במדינת ישראל בכלל ובירושלים בפרט, אינו חש בסבלו של האדם הפלסטיני החי במזרחה של העיר, שכנו, ולעיתים הקולגה שלו במקום העבודה, נכון – גם יריבו הלאומי על חלקת הארץ הזאת – סובל בחיי היום יום שלו, מתקשה לגדל את ילדיו ולתכנן את עתידו, בשל מדיניות ממשלתית ומקומית של קיפוח ואפליה, והוא נוקט בעמדת צלניק – פסיביות ואפתיות.

אל לנו לשכוח, מי שמכניס את וולף מפציר לביתה של אמו הוא אריה צלניק בעצמו, הוא פותח את הדלת ומפציר נכנס בלא כל מפריע, אף ללא שום התנגדות פיזית מצד צלניק. אם כך, יטען הטוען, האם יכול לבוא צלניק בטענות על פלישה או מעשה פלילי או אכזרי שביצע בביתו? בוודאי שכן, אך האם הוא יכול לנקות את עצמו מהאשמה? לא ולא.

על כן, לא ניתן לדבר על אירוע אלים ומזעזע זה מבלי להזכיר את אדישותה של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל לסבלן של הפלסטינים, במקרה זה במזרח ירושלים. אותה אדישות מסוכנת אשר מביאה לכך שסבלם ימשיך ויעמיק וכך הם יהיו חשופים יותר ויותר למסע נפשע של פרופגנדה דתית-לאומנית בעד ביצוע פיגועים כנגד מטרות אזרחיות. מסע אשר לעיתים מלווה בשטיפת מוח החל מגן הילדים, כפי שהעיד על כך דויד גרוסמן בספר "הזמן הצהוב", בזמן ביקורו בגן ילדים במחנה הפליטים דהיישה:

פתאום קם ילד קטנטן, אוחז בידו מקל פלסטיק קצר, צהוב, ויורה בי.

-          למה אתה יורה בי?

הוא מתרפק על הגננת, מאיץ בי מאחורי זרועה וצוחק. הוא בן שנתיים.

"במי אתה רוצה לירות?" שואלות הגננות בחיוך, כשתי אימהות הגאות בחוכמה של הילד שלהן –

"ביהודים."

שפתיהן מדקלמות איתו את התשובה. [1]

מותר להתאבל, למחות ולהתרגז על אירועים מזעזעים ובלתי מוסריים מעין אלה שקרו בירושלים ב-22 באוקטובר. אך אל לנו להרים גבה בשעה שאירועים אלה מתרחשים, למשל שצעירים פלסטינים מטילים אבנים על מטרות אזרחיות-"יהודיות". האדישות שלנו למצבם היא אחד הגורמים המרכזיים להזנתו של מעגל הדמים הבלתי נפסק הזה: סבל – אדישות – אכזריות – סבל – אדישות – אכזריות. האדישות והאכזריות מזינות את הסבל ומעצימות אותו לממדי מפלצתיים וחוזר חלילה. אם רק נדע מהו חלקנו במעגל הזה וכיצד להטות את הכף לטובת יציאה מתוך מעגל הדמים, המציאות בה אנו נמצאים אולי תעלה על מסלול חיובי יותר, בטוח יותר, עם פחות "מפצירים" ו"צלניקים" שנמצאים כיום, לצערי, במרכז הבמה, מפה ומשם והופכים את התבשיל המתבשל בסיר הלחץ של הסכסוך לפצצת זמן מתקתקת.

---

[1] הזמן הצהוב, 1987, עמ' 21.