רְשִׁימוֹת עַל הָאָדָם הַתַּרְבּוּת וְהַמְּדִינָה

משה ניסים

יום שישי, 7 באוגוסט 2015

אגדת הרוצח הבודד

על הפיגועים במצעד הגאווה בירושלים ובכפר דוּמה שבשומרון, יולי 2015

אגדת הרוצח הבודד
משה ניסים


לאחר סוף שבוע בו ראינו אדם המסוגל להניף סכין הורג כלפי אלה שהוא כלל לא מכיר, רק בגלל שהם משתייכים לקהילה אחרת, לקהילה הלהטבית אשר קוראת לחופש, שוויון וקבלה. לאחר סוף שבוע בו גילינו (שוב) שהרוע מצוי בכל אדם ולא מבחין בין לאום ללאום, כשניאו-נאצים יהודים מבעירים בית משפחה פלסטינית בכפר דומה, משפחה שכל פשעה היה שהיא פלסטינית – אך היא קמה למראה גופה חרוכה של פעוט בן שנה וחצי, שנפל קורבן לחולי הנורא ביותר של המין האנושי. לפניו נפלו קורבן לרוע פעוטות יהודיים, פעוטות מוסלמים, פעוטות אינדיאנים, פעוטות ארמנים ופעוטות ללא סיווג דתי או לאומי. לאחר סוף שבוע שכזה אינך יודע מה לומר, כיצד להגיב לאמירות המזעזעות התומכות באירועים במקרה הרע ביותר ומתעלמות במקרה הרע פחות. יותר מדי בלגאן בראש, הרבה סיסמאות והרבה רצון טוב נבלמים במילות הרוע ובתמונות הזוועה שמסרבות להימחות מן הזיכרון. שוב ידה של השנאה על העליונה.

וזה בכלל התחיל כסוף שבוע בו הייתי אמור ליהנות מהופעה של "סוויד" ולהירגע בימי הקיץ בלי לחץ עודף שבשגרה. לפני אותה הופעה שהתקיימה בתל-אביב התבשרנו על דקירה במצעד הגאווה בירושלים, לאחר ההופעה התבשרנו על הפיגוע בכפר דוּמה ועל הירצחו של תינוק בן שנה וחצי כתוצאה מכך. שנאה – אהבה – שנאה.

את הפיגוע הראשון ביצע מחבל יהודי חרדי בשם ישי שליסל, אשר ישב בכלא והשתחרר מבלי להביע חרטה על אותו מעשה בדיוק לפני כעשור, ואת הפיגוע השני ביצעו כנראה (שכן טרם נתפסו נכון לזמן כתיבת הדברים) מחבלים יהודים משיחיים, אשר השאירו עקבות מוכרות של מה שמכונה "תג מחיר" על קירות הבית החרוך – "נקמה" (בתוספת מגן דוד), ו-"יחי המלך המשיח".

לאחר רצח נשיא ארה"ב ג'ון קנדי, את הציבור האמריקאי העסיקו שתי שאלות מרכזיות ביחס לרוצח – לי אוסוולד: האם הוא פעל לבד ומה היה המניע שלו. התשובה הרשמית של רשויות שלטון החוק באמריקה הייתה שלי אוסוולד פעל לבדו והיה "רוצח בודד", על השאלה השנייה קשה יותר לענות שכן לי אוסוולד נרצח זמן קצר מאוד לאחר האירוע.

ולמה אני מזכיר את לי אוסוולד, מפני שלפחות במקרה של ישי שליסל, יש תפיסה שמא מדובר באדם אשר פעל לבדו על דעת עצמו. ואני אומר לא, לי אוסוולד אמנם תכנן לבד את הרצח ואמנם ירה לבדו ברובה בראשו של הנשיא קנדי, אבל הוא בהחלט לא פעל בחלל ריק, לי אסוולד הוא תוצר של אטמוספירה אלימה, של שיח פונדמנטליסטי שיצרה המלחמה הקרה, גם אם מדובר באדם המעורער בנפשו, הוא עדיין מיוצר על ידי השיח השלט אליו הוא נחשף ועם הזמן הוא הופך לדוברו המסור. כך גם לגבי ישי שליסל, הוא תוצר של בית גידול שוביניסטי, פונדמנטליסטי, שלא רואה באחר ברכה אלא קללה שיש להעביר מן העולם. וכך הוא עשה. בקת סכינו של שליסל החזיקו רבים אחרים שאחראים לא פחות ממנו לפיגוע הזה. אחרים ורבים אשר בין היתר מאשימים את הקהילה באסונות הפוקדים את האנושות (רעידות אדמה, מחלות, מלחמות) הם אלה שאחזו בקת הסכין של סליסל, ועל כן הוא לא היה רוצח בודד, אלא רוצחים רבים שדוברים עצמם דרך גופו העלוב של האובייקט שנקרא ישי שליסל.

כמובן שמיד לאחר הפיגוע היו רבים שהגיבו ואמרו בצקצוק לשונם המתחסד: אסור להכתים ציבור שלם (הכוונה לציבור החרדי), ואף שמעו אוזני כי ישנה התרעמות כי המחבל הוגדר כ"מחבל חרדי". אכן, ודאי שאין להכתים ציבור שלם על פעולה של אדם אחד, אך האם העובדה שהוא חרדי או תוצר של שיח פונדמנטליסטי הרווח בחברה החרדית היא לא רלוונטית למקרה הפיגוע? בוודאי שהיא רלוונטית ועל כן מותר ואף רצוי לליברליזם לבקר בחריפות את השיח החרדי שיש בו כדי לגדל פרות באושים מסוגו של ישי שליסל. הגדיל לעשות העיתונאי יוסי אליטוב, שניסה לייחס לישי שליסל זהות מעניינת אחרת:


כן ניתן לומר שהמשותף לשליסל ולפעילי דעאש הוא השיח הפונדמנטליסטי בתוכו הם צמחו וברגעים אלה צומחים אחרים. אז בוודאי שלא כל חרדי הוא רוצח בפוטנציה, ולא בכל קהילה חרדית מצוי אותו שיח אלים, על כך אין ויכוח וחבל לבזבז על כך את הדיו. יחד עם זאת אסור לנו לשכוח שעובדת היותו חרדית היא לא שולית בסיפור, ויש להבין שמרצחים ומחבלים מכל הסוגים צומחים בבית גידול שמטפח חשיבה דוגמתית ושיח לא פלורליסטי. כך למשל באתר האינטרנט החרדי "כיכר השבת", תיארו את מצעד הגאווה "מצעד התועבה" גם בדיווחים על הפיגוע עצמו, ואף אינם חוזרים בהם, זוהי תפיסה אידיאולוגית שערך כבוד האדם משני בה.

ובאשר לאותם ניאו-נאצים יהודים אשר שרפו בית משפחה פלסטינית רק בגלל שהיא פלסטינית, כפי שנאצים גרמנים שאפו לשרוף יהודים רק בגלל שהם יהודים. ברמת המקרה הבודד, ברמת המיקרו, אין הבדל בין שני האירועים, מלבד העובדה שמטעמי נימוס אני מוסיף את הפתיח "ניאו" ל-"נאצים". אותם מחבלים פעלו מתוך דחף אידיאולוגי בעל עוצמות כאלה שהחריבו את ירושלים בידי רומי, דחף אידיאולוגי שהביא לפרעות נגד יהודים בגולה, דחף אידיאולוגי שהביא לשריפת ספרים ולשריפתם של בני אדם בעודם בחיים. דחף אידיאולוגי שהובילו מסעות צלב רצחניים, שהובילו ציד מכשפות, שהביאו למותם של מאות מיליונים במלחמות המאה ה-20.

אם עם חפץ חיים אנחנו, אל לנו להתעלם מהעובדה שהדחף האידיאולוגי הזה השוטף בלהבות של שנאה כל חלקה טובה של סובלנות ופלורליזם, הוא תוצר של שיח שמטופח זה שנים בידי גזענים אשר רואים בפלסטינים בני אדם סוג ב', ועל כן יש לעשות בהם שפטים, לא לרחם כי אין בהם צלם אנוש, לדחוק, לנשל, להשמיד. את התוצאות של השיח אפשר לראות כמעט בכל מקום, משלטים אשר קוראים לא להעסיק ערבים, דרך מודעות פרסומת לחברת תריסים אשר מתהדרת בגאווה "עבודה עברית", ועד סיסמאות פופולריות (לבושתנו) המתחפשות לסיסמאות נחמה ולמעשה סיסמאות של גזענות והדרה: "יהודים אוהבים יהודים", "יהודי לא רוצח יהודי" וכדומה, אשר כל מטרתן היא לומר – שהסולידריות מתחילה ונגמרת בעם היהודי. אין ספור דוגמאות לתוצרי השיח האלים והמשחית הזה ניתן למצוא בתגובות בפייסבוק, אשר מצלם בעבורנו את פני החברה הנוכחית אשר תביא לבטח לחורבנו של הבית הלאומי שלישי, חברה שבורותה גאוותה, מפיצה חוסר סובלנות, ומטפחת פרטיקולריזם פונדמנטליסטי המאדיר את ה"אני" ו"האנחנו" מבלי יכולת להביט מעבר לגדר ולראות את האחר ואנושיותו.


החברה הישראלית נמצאת בטיפול נמרץ ואין צורך שהרופא התורן יצא מחדר הטיפולים בחלוק לבן כשידיו בכיסים ובקול מתון ידקלם כי "החולה מורדם ומונשם, מצבו קשה אך יציב". אנחנו במקרה זה מקבלי הבשורה אך גם הרופאים בפוטנציה שאמורים לחלץ את החברה הישראלית ממחלתה. כדי לטפל בגוף החולה יש צורך בפעולה כירורגית אשר יכולה לכאוב, להביא לדימום, אבל חייבת לקרות אם עם חפץ שלום וחיים אנחנו.

שני אירועי הדמים האחרונים, מתרחשים במסגרתה של מלחמה כוללת על הליברליזם. הליברליזם (וההומניזם בתוכו) נמצא תחת מתקפה משולבת, הן מכיוונן של מגמות אנטי-ליברליות מסורתיות (ראו מאמר מערכת של האתר "כיכר השבת") והן מצד מגמות אנטי-ליברליות פוסטמודרניות. טוב יהיה אם המגמות האחרונות יעשו יד אחת עם הליברליזם נגד המגמות המסורתיות, ולא יתפתו להיסחף ללהג פילוסופי קר המנותק מערכי כבוד האדם. רק כך אפשר יהיה להביס את האויבים שהחזיקו בקת הסכין של שליסל יחד איתו בירושלים, רק כך נוכל לכלוא את הידיים הרבות שאחזו בבקבוק התבערה שהבעיר את בית משפחת דוואבשה בכפר דומא.


(המאמר נכתב לפני היוודע כי שירה בנקי בת ה-16 מתה מפצעיה כתוצאה מפיגוע הדקירה בירושלים)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה