חג הפורים מזוהה יותר מכל עם מסכות,
רעשנים, שירים וריקודים. אך חכמי התלמוד חייבו אותנו גם להתבסם עד אשר לא נדע
להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. בשבילי מנהגים אלה, התחפשׂוּת וסביאה, משלימים
אחד את השני וחוברים יחד לכדי יצירת שלמות שמייחדת את חג הגורלות מכל החגים,
והופכים אותו לחג האקזיסטנציאליסטי ביותר בלוח השנה היהודי. בחיבור קצר זה ניסיתי
לתרגם מחשבות על פורים למילים בעזרת שני מקורות תלמודיים ידועים.
קריאה מהנה.
יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות נכנס יין יצא
סוד (סנהדרין ל"ח ע"א)
משפט קצר זה ממסכת סנהדרין קובע עובדה פשוטה שכנראה
נוסחה מניסיון מנסחיה – יין וסוד שווים בערכם הגימטרי, וכאשר אחד נכנס השני יוצא.
מהי המשמעות של "יצא סוד"? יצא סוד כיציאת האמת ממרתפי אי-האמת. מה אומר
התלמוד, מתי יוצאת לה האמת ממסתורה? דווקא כאשר אדם עובר מתודעת אחת אל תודעה
אחרת. כאשר אדם עוטה על עצמו "גלימה" אין הוא חושש לומר את דעתו, את
האמת כפי שהוא מבין אותה, כי אין "מביטים" בו והגדֵרות והפחדים נעלמים
כלא היו. הגלימה, כ"נכנס יין" – אשר לכאורה מביאה את האדם למצב של
אי-ידיעה וטשטוש, היא למעשה כלי להבחנה בין הוויות שונות, מדובר בכלי להענקת
פרספקטיבה על החיים, להביט עליהם מהצד, לבקר אותם, לעצב אותם (מעניין שהמילה
"הבחנה" שווה בערכה הגימטרי ל-70, כיין וסוד) נוצר פה מעין אבסורד - כדי
להבין את המציאות, את האמת, זקוק האדם דווקא להתרחק ממנה, כפי שיהודה עמיחי כותב
באחד מסיפוריו הקצרים "אהבה הפוכה": "המרחק
שממנו היא באה מאפשר לה להכיר את כל חייו כמו תמונה שמבינים אותה רק מן הרחוק". או כפי שאברהם
רואה מרחוק את המקום לפני העקדה: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם
אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כ"ב 4). כך גם האל,
שאינו מוזכר במגילה, יוצא מתוכה כדי לראות את התמונה כולה. הוא מביט על עמו מן
ההרים, בסתר, כפי שנאמר - וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר
פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה אֶל-אֱלֹהִים
אֲחֵרִים (דברים ל"ד 18) ועולה בו שאלה 'כיצד קרה
הדבר'? נבוך הוא נוכח ההפתעה הגדולה שמכה בו: כ-60 שנה אחרי הצהרת כורש, מלך פרס,
אשר אִפשר ליהודים לשוב לארצם ולפולחנם, חלק מעמו אינו עולה ארצה ונותר בנוחיות
הגולה, בניו ובנותיו נקראים בשמות אלים מהפנתיאון הבבלי – מַרְדוּך (הוא מרדֳּכי)
ואִשְׁתָר (היא אסתר), וכל זאת כאשר בית המקדש השני עומד וקיים מזה 40 שנה. "בְּמִסְתָּרִים
תִּבְכֶּה-נַפְשִׁי" (ירמיהו י"ג 17) אומר הנביא ואולי מיטיב לתאר את תחושת האל בהסתתרו
- צער. לכן, דווקא בנקודה היסטורית זו, צריך היה האל להתרחק מעט מן הארץ, להוציא
עצמו ולנסות ולראות הכצעקתה. כך גם אנחנו לוקחים פסק זמן, מתבסמים, עוטים גלימה,
מביטים על חיינו מהצד, על היצירה שלנו – וצריכים לשאול את עצמנו, מה עינינו רואות?
"עונג מְשַׁכֵּר הוא לסובל להסב עיניו מסבלו ולאבד
את עצמו" – דברים אלה שׂם פרידריך
ניטשה בפי ה'אלטר אגו' שלו זרתוסטרא, שעושה "נהפוך הוא", ורואה את
ההסתתרות/ההתחפשות כאובדן עצמי ולא כגילוי עצמי. הוא מביט על המציאות במשקפיו של
פילוסוף נורמטיבי אשר ניתק עצמו מן המציאות, עלה להרים והתבודד, ולא כבן אדם אשר
שרוי בחבלי המציאות, אדם הזקוק "להסב את עיניו" דווקא כדי לראות נכוחה.
אז מחד גיסא צודק זרתוסטרא, עונג משכר הוא לאדם לכסות את הסבל ולאבד את עצמו, אבל
מאידך גיסא צודק התלמוד גם כן באומרו נכנס יין יצא סוד – דווקא למען הגילוי העצמי!
נשאל אפוא מה ההבדל בין ניטשה לחכמי התלמוד. זרתוסטרא רואה לנגד עיניו את
"על-האדם" אשר יש ביכולתו להביט במציאות מקרוב (הוא עצמו התרחק ושב
לארץ). התלמוד רואה לנגד עיניו את "האדם הרגיל", אשר זקוק לזרקור שיאיר
את דרכו אל עבר האמת הפנימית שלו, זה שאין ביכולתו להביט במציאות מקרוב, אלא ממרחק
מה – בתחפושת, בשיכרון. אולי כפי שעשה זרתוסטרא בהחליטו לעלות להרים ולהסב מבטו מן
ה"מציאות".
לֹא-הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת-עַמָּהּ
וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ (אסתר ב' 10) יש הנוהגים ליחס את מנהג התחפושות
בפורים לפסוק זה, אשר מציין בפנינו כי אסתר מסתירה זהותה בפני המלך. מהי
"תחפושת"? במילון "רב-מילים" מוגדרת המילה כך: לבוש, אביזרים, איפור וכד' שאדם עוטה על עצמו
כדי להידמות למישהו אחר או למשהו אחר.
למי מנסה להידמות מרדכי אם כן? - וּמָרְדֳּכַי, יָדַע
אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ
שַׂק וָאֵפֶר (אסתר ד' 1). דווקא כשהוא קורע בגדיו ועוטה על עצמו שק ויוצא לרחובות העיר, הוא
למעשה נחשף. שורש המילה תחפושת הוא ח-פ-שׂ. תחפושת היא תודעת
החיפוש אם נרצה. להתחפש הוא לחפש. אנחנו מחפשים את הסוד ולא מוצאים אותו בזמן שאנו
מחופשים, אלא נכנסים לתהליך של גישוש וחיפוש אחר הסוד שלנו, האמת הפנימית שלנו,
הזהות שלנו, שאינה מובנת מאליה אף פעם, זו שהסתתרה או עודנה מסתתרת לה בסבך החיים
וההשפעות החיצוניות המקיפות מכל עבר.
"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן
לברוך מרדכי" [תרגום: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא מבדיל בין 'ארור המן'
ל'ברוך מרדכי'] (מגילה ז' ע"ב).
המימרה בתלמוד לעיל אינה
מסתיימת ב"עד דלא ידע", כפי שהיא מוכרת ברבים, אלא ממשיכה – עד דלא ידע
בין ארור המן לברוך מרדכי, והסיפא של הדברים הם העיקר לדעתי. האם דורשים מאיתנו אי-ידיעה מוחלטת או דווקא
ידיעה אחרת? האם באמת רוצים חכמי התלמוד שלא נדע? מה אנחנו לא רוצים לדעת ומה
אנחנו כן רוצים לדעת? למעשה פעולת הביסום היא פעולה אשר אמורה להביא אותנו
לאי-ידיעה מסוג מסוים (עד אשר לא נדע בין ארור המן לברוך מרדכי) ולא
אי-ידיעה כללית. כלומר אי-ידיעת המציאות לא כפי שהיא אמורה להיות, אלא אי-ידיעת
המציאות כפי שזו עוצבה לה במהלך השנים בצורה מעוותת והורגלנו אליה. אז מה דורש
מאיתנו התלמוד? לא סתם דורש מאיתנו לסבוא עד שלא נדע דבר ותו לא. הוא דורש מאיתנו
לטשטש מציאות אחת, קיימת, ובו בזמן להאיר ולחשוף מציאות אחרת, אידיאלית, עדיפה!
מציאות אוניברסאלית שבה האדם ניצב במרכז ומתקהה
ההבדל ביני לבין האחר - בין "טוֹב" האחר לבין "טוֹב"
עמי. יש כאן הזמנה לצאת מן הקיבעון המחשבתי והפשטנות, לצאת מן הפרטיקולאריות אל
האוניברסאליות, אל הראִיה הכללית ההומאנית. או כלשון המלך שלמה: מִקְרֶה אֶחָד
לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא (קהלת
ט' 2).
סיפור המגילה מספר לנו את
הסיפור הטרגי של האנושות בעידן הנוכחי בין הנורמטיבי לריאלי, בין אידיאל למציאות.
כאשר השאיפה הנורמטיבית היא לרוב השתלבות, רב-תרבויות, שלום וסביבה נטולת דעות
קדומות תוך קיום דברי הנביא ישעיהו "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב,
וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב' 4)
והשאיפה מימי קדם שהתבטאה בסיפור מגדל בבל "פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי
כָל-הָאָרֶץ" (בראשית י"א 4). והנה
לפנינו עם אשר בוחר מרצון להישאר בקרב הגויים על אף שבית המקדש עומד על תילו כבר
שנים רבות, עם הנאמן למלכות ולתרבות המקום ואף בניו ובנותיו נקראים על שם אלים מן
הפנתיאון הבבלי. מגיע המן ומציג בפנינו את המציאות המרה "וַיֹּאמֶר הָמָן,
לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין
הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם,
וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם"
(אסתר
ג' 8) – המן פועל מנקמנות והכללה גרידא ודורש להכרית את העם הסורר
לכאורה. בחג הפורים אנו נדרשים להתעלות מעל למציאות הטרגית הזאת, לנסות
לראות ולדעת, חרף הקשיים, את התמונה הכוללת הנורמטיבית, כדי להזכיר לנו בין היתר
כי גם הטוב והרע הן תכונות שאינן ניתנות לקטרוג על סמך תרבות או מוצא, וכי
"אין רע ואין טוב בעולם, אלא במחשבתנו ובמשפטנו" (המלט,
מערכה ב', תמונה ב'), וזה לטעמי מה שדורש מאיתנו התלמוד.
הנה כי כן, כפי שהאדם בפורים
משתטה לו ומתבדח בתחפושת אשר לכאורה מטמינה את זהותו, כך אותו מבוסם אשר מכניס
שֵׁכָר לגופו ולכאורה אינו רואה את המציאות נכונה. אני מזמין אתכם לראות את הדרש
בשני המקרים – במקרה הראשון חשובים הפרספקטיבה, החיפוש, המבט ממרחק על תמונת
הפסיפס השלמה של העצמיות. במקרה השני של הסביאה "עד לא ידע בין ארור המן
לברוך מרדכי" חשובה דווקא ההבחנה וידיעת המציאות לה אנו מייחלים.
בברכת שלום שלום לקרוב ולרחוק
צאו להתחפש ולחפש, לשתות להבחין ולדעת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה