חירות: האדם מול המוסר

חירות: האדם מול המוסר

מאת משה ניסים

כָּל אֶחָד שׁוֹמֵע בַּלַּיְלָה צְעָדִים,

לֹא רַק הָאָסִיר, כָּל אֶחָד שׁוֹמֵע.

יהודה עמיחי

דברים מספר בפי על החירות ועל היחס בין תשוקת האדם לבין המוסר. טענתי המרכזית היא שהאדם משועבד. משועבד למסגרת המאגדת אותו בתוכה וכופה עליו את חוקיה – לטבע, זה החיצוני וזה הפנימי, כפי שכותב בשירו "יום הולדת" המשורר יהודה עמיחי "יותר ויותר אני מודע עכשיו / לחוקי הטבע שחלים גם עלי". אזי שאם האדם שווה לטבע, ספר חוקיו כבר ידוע וגלוי לכל, מעין אובייקט בתערוכה אמנותית.

לאדם "צרכי גוף", כך זקוק הוא למאכל ולמשקה כדי לספק אנרגיה לגופו, ולשינה שתאפשר לו להמשיך ולקיים את טבעו ביום המחרת. אין אדם בעולם שאיננו זקוק לתזונה ולשינה. על כן כבול האדם לצרכיו הטבעיים, שהם כל אותם הדברים אשר חייב האדם כדי להתקיים פיזית. עבד האדם לגופו. דברים אלה נוטים רוב רובן של הבריות לקבל, גם אם לא בנוסח המילה הטעונה "שעבוד". יהיו שיאמרו שהאדם יכול להחליט אם לאכול ולשתות, למשל הצמים אשר עושים זאת מרצונם החופשי. להם אני אומר, נכון – האדם הוא זה שמחליט לאכול או לא, אך הוא אינו יכול לשלוט בצורך ולכן הוא משועבד לו. נהפוך הוא, בהמשך החיבור, אראה כיצד לטעמי אי-היענות לצרכים אלה הם השעבוד, האנטי-תזה של החירות.

נוסף לצורכי הגוף, קיימים סוגים שונים של צרכים המאוגדים תחת הכותרת "צרכי הרוח". כוונתי לכל אותן תחושות, רגשות, מחשבות, המתרגשות במוחו של אדם – אלה הדברים אשר רוצה האדם כדי לספק את רוחו. עבד האדם לרוחו. על כך אמר קהלת "אין אדם שליט ברוח", ובמילים אחרות רוח האדם שולטת בו. צרכי הרוח הללו הינם צרכים פרטיקולריים ומשתנים ומתפרשים אחרת מאדם לאדם, בניגוד לצרכי הגוף שהם צרכים אוניברסליים ומשותפים לכלל בני האדם. על כן, בבואי לדון בחירותו של האדם אתייחס אך ורק ליחס שבין צרכי הרוח שלו לעולם החיצוני, והיחס ביניהם יגדיר את מידת חירותו של האדם.

רבים ומגוונים צרכי הרוח, כפי שציינתי בקצרה לעיל. אתייחס כאן ל"תשוקה" כמייצגת של אותם צרכים ולא אעשה הבחנה בין תשוקה ל-דחף או לכל מילה דומה אחרת כי אינני עוסק בשפה שגם ככה נתונה לפרשנותו של האדם בלבד. כך למשל, יש בי את התשוקה הגדולה ללמוד את משנתו של הרמב״ם, לכתוב שירה, לראות משחק כדורגל, לחשוב על הבחורה הזאת ולא אחרת, לטייל בחיק הטבע, לקנות ספר כזה או אחר, לשמוע שיר כזה או אחר ועוד – כל אלה נכנסים למסגרת צרכי הרוח של האדם שאין הוא חייב לבצע אותם כדי להתקיים, אלא הוא שואף לבצע אותם במלואם. דברים אלה מתרחשים במוחנו, מתקיימים בגופנו ולא אנו בחרנו בהם, הם שלנו מיום בואנו לעולם. חוקרים מתחומי ידע שונים יסבירו תשוקה באופנים שונים ויסבירו את הופעתה בקרב אנשים מסוימים בדרך שונה. מימוש צרכי הרוח הוא מימוש האדם, הוא הביטוי האולטימטיבי לחירותו.

הנקודה החשובה לי בעניין זה שאין התשוקה טובה או רעה מעצם היותה – במחשבה או במעשה, היא נתון קבוע, גם אם בתרבות כזו או אחרת נהוג לראותה כפסולה או כמעלה. כפי שאין דבר מוסרי בגובהו של האדם כך אין דבר מוסרי באופיו של האדם. כלומר, זר תחום המוסר האנושי לתשוקה ולחירות האדם כמרחק הנשר ממצולות אוקיינוס. נהוג לייחס לתשוקות האדם דבר שלילי בימנו ("יצר" מכנים אותן), ביהדות אף מעלים לדרגת גבורה את דיכוי יצר האדם- אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ (מסכת אבות ד' פסוק א') כיבוש היצר והתשוקה, או במילים אחרות – דיכוי האדם, זוכים לשבחים בתרבות המערב והמזרח כאחד. אך כאן המקום לומר ולהזכיר כי אין התשוקה זרה לנו ופעולת באופן עצמאי מגופנו, היא עצמנו אנו, היא כל הווייתנו! לדכא את התשוקה או את צרכי הרוח של האדם, משמעו לדכא את האדם. במילים אחרות - לשעבד את האדם לצורך חברתי/תרבותי/זמני שלא האינדיבידואל הכריע לגביו, אלא "אנשים זרים". צרכי החוץ הללו הינם מערכות חוקים כגון מוסר, מוסכמות חברתיות, כללי נימוס, אמונות דתיות, אמונות "חילוניות" וכדומה. בשם כל אלה, שאינם קיימים במציאות הריאלית אלא רק ברוחם של בני אדם, אנו מוצאים לנכון לדכא ולהוציא דיבת תשוקת האדם רעה – צרכי החוץ נותנים תוקף מוסרי לשעבוד האדם. כך למשל אנו עושים דה-לגיטימציה לאחרים ולעצמנו בהעמידנו את רוחנו למשפט התקופה ורוח הזמן שעתידים לחלוף ולהשתנות כחלוף האדם מן האדמה. דוגמה טובה לכך היא סוגיית הסירוס מרצון של פדופילים. אותם אנשים אשר נמשכים שלא בטובתם לדרדקים, מבקשים לא פעם מבית המשפט לעבור תהליך של סירוס כימי, וזאת בשם הצורך החברתי/תרבותי/זמני – מוסר ומוסכמות, אשר משתנים ללא היכר מעת לעת. אני איני פדופיל, לא כי אני אדם מוסרי, אלא כי זה טבעי – ואם הייתי פדופיל בעידן זה מרורים היו חיי. אך לא כך היה הדבר בתקופות קדומות, אז הדבר היה לגיטימי ומקובל בתרבויות מסוימות, אז לא היה עולה על הדעת לסרס אדם שכזה ובוודאי לא היה עולה על דעתו להציע סירוס עצמי. אדם בעל חירות אפוא הוא אדם אשר ממלא את צרכיו הרוחניים ובונה בניין מוסרי ברוחו, כלומר את בניין "הטוב שלי" ולא "הטוב שלנו". כאשר אדם שולט ביצר שלו או מנסה לשלוט בו – הוא עושה זאת מתוקף הצורך החיצוני לו. הוא מוחזק כנתין הנשמע לצוו של מלך אכזר. מלך אשר יטען באזני כל עם שהוא נציג האלוהים, המוסר, ופועל בשמם למען הכלל.

לשלוט ביצר משמעו לפחד פחד גדול מהאפשרות של הקיום העצמי שלך במנותק מן התרבות והמוסר החיצוני לך שהשתלטו על חייך באופן אקראי לחלוטין. בתרבות אחת לשאת נשים רבות נחשב לדבר נורמטיבי ואף חיובי, שם תאוות הבשרים תזכה למנוח ולסיפוק המשתוקק, בתרבות זו יזכה המתאווה לחירות מלאה. בתרבות אחרת, יצטרך אותו אדם להיאבק בתשוקתו הנפסדת שתזכה לגינויים מכל צדי החברה, ידרשו ממנו לדכא את יצרו ותשוקתו למען מוסר זר לחלוטין שאין הוא מקבל מעצם טבעו (כך בתי בושות עושים חיל בעולם המערבי, למשל, ואנו דואגים להוקיע תופעה זו; הדרישה שלנו להפסקת שירותי הליווי, קוראת לאדם לשלוט בתשוקתו מתוקף צורך חיצוני – מוסד הנישואים למשל) במקרה זה, הכובש את יצרו נתין כשאר הנתינים ששועבדו לאורך ההיסטוריה רק בלבוש חגיגי יותר. נתין לצו מוסרי שמונע מצרכיו הרוחניים מלהתקיים בחלל, במעשה ובמחשבה. - נהוג לדבר בשם חשיבותו של "הסדר". אין אני רואה את הסדר כערך אלא רק אם זה משרת את האינדיבידואל. כאשר משרת סדר זה את ההיסטוריה ותרבות זרה, אין הוא אלא ״סדר״ משעבד ומדכא את האדם.

אוסיף כי במידה מסוימת ניתן לטעון שהאדם משועבד גם לתשוקותיו וצרכיו הרוחניים כפי שהוא משועבד לצרכיו הגופניים. אך לטעמי אין אדם יכול להיות משועבד לרצונותיו ולרוחו, למרות שניתן אולי לפרש זאת כך בתחילת דברי. תשוקות האדם הן האדם עצמו ומשום כך לא יכול להתקיים שעבוד, כפי שאין מקבלים צבע חדש כשמערבבים לבן בלבן. - בהקשר זה, יכול אדם להיות כבול לתפיסת עולם מסוימת, גם אם הוא בחר אותה משלל תפיסות עולם, אבל הוא לא משועבד לרצון שלו להיות כבול לה ולחוקיה הפנימיים. כי הרצון הזה זה הוא עצמו.

שאלה שחייבת להישאל היא: האם גם הרצון להיאבק בתשוקה הוא תשוקה? במקרה כזה – נאבק אדם בעצמו. ואין מאבק זה אלא הפסד וניצחון. בסרט ״בושה״ בבימויו של סטיב מקווין, יש דוגמה נפלאה לתשוקה אשר זוכה ללעג מצד התרבות, ולסבל המלווה את האדם אשר תשוקותיו לא תואמות את הסדר התרבותי והחברתי סביבו. אי-כניעה במקרה זה, כלומר המשך קיום צרכי הרוח על אף העולם החיצוני וצרכי החוץ הנלווים לו, הוא הביטוי החזק ביותר לחירות האדם. כניעה להם הוא ניצחון למוסר ולתרבות והפסד ושעבוד לאינדיבידואל, לאדם אשר שם זמם להווייתו הרוחנית.

אני מוּדע לדברי הביקורת הרבים שיכול לעורר חיבור זה, חלקם יופנו מתוך אי-הבנה חלקית או מלאה של כוונתי. אחד מהם יהיה טיעון ישן נושן, ואני מחזיר אתכם למאה ה-16, עת כתב תומס הובס את יצירתו המונומנטאלית "לוויתן". אותם מבקרים ישאלו, ובצדק רב מצדם, אם כל בני האדם יפעלו על פי צו מצפונם וחירותם, ויבנו את בניין "הטוב שלי", מהי גורלה של החברה כולה אז? הרי בני האדם חיים כיום במסגרות חברתיות המתקיימות מתוקף שיתוף פעולה המונחה ע"י כללים התנהגותיים ברורים. האיש הישר בעיניו יעשה? מלחמת הכל בכל! –  תשובתי ברורה וחד משמעית לאותם מבקרים: אין חיבור זה מתיימר להציג משנה מוסרית חיובית באשר לדרכה הנכונה של החברה, שכן אם הייתי עושה כן, הייתי חוטא למטרת החיבור ולהלך מחשבתו. כל מסגרת מוסרית אשר מציגה חזון אוניברסאלי לכל בני האדם, מונעת חופש מן האינדיבידואל ומאמר זה פונה לאדם הבודד ולא לחברה. יתר על כן, ואף חשוב מכך, שגם את חירותו של האדם אין אני מציב על פסגות המוסר האידיאלי והנכון שכל בני האדם צריכים לחיותו. הטוב והרע הינם מושגים משתנים תלויי תרבות וזוכים לפרשנות חדשות לבקרים, וכך גם לגבי חירותו של האדם – יכול הוא להיות חיובי ויכול הוא להיות שלילי בנקודת זמן מסוימת בתרבות מסוימת. אך לעולם יש לזהות את חירותו של האדם עם המימוש המלא של צרכי הרוח שלו, המלא. ואין חירות אחרת זולת חירות זו, בכל התרבויות ובכל הזמנים.

אחתום בשיר של יהודה עמיחי מתוך "מסעות בנימין האחרון מטודילה"

אֲנִי אָדָם יָחִיד, אָדָם בּוֹדֵד. אֵינֶנִּי דֶּמוֹקְרַטְיָה.

הָרָשׁוֹת הַמְּבַצַּעַת וְהָאוֹהֶבֶת וְהַשּׁוֹפֶטֶת

בְּגוּף אֶחָד. רָשׁוּת אוֹכֶלֶת וְזוֹלֶלֶת, וּמְקִיאָה,

רָשׁוּת שׂוֹנֵאת וְרָשׁוּת כּוֹאֶבֶת

רָשׁוּת עִוֶּרֶת וְרָשׁוּת אִלֶּמֶת.

לֹא נִבְחַרְתִּי. אֲנִי הַפְגָּנָה, אֲנִי מֵרִים

אֶת פָּנַי כִּכְרָזָה. הַכָּל כָּתוּב שָׁם. הַכָּל,

אָנָּא, אֵין צֹרֶך לְהַטִּיל גַּז מַדְמִיעַ,

אֲנִי כְּבָר בּוֹכֶה. אֵין צֹרֶך לְפַזֵּר אוֹתִי,

אֲנִי מְפֻזָּר,

וְגַם הַמֵּתִים הֵם הַפְגָּנָה.

כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּר אֶת קֶבֶר אָבִי, אֲנִי רוֹאֶה

אֶת הַמַּצֵּבוֹת מוּרָמוֹת בִּידֵי

הֶעָפָר שֶׁמִּלְּמַטָּה:

הֵן הַפְגָּנָה גְּדוֹלָה,

כָּל אֶחָד שׁוֹמֵע בַּלַּיְלָה צְעָדִים,

לֹא רַק הָאָסִיר, כָּל אֶחָד שׁוֹמֵע.