חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שחוקק ב-19 ביולי 2018
בכנסת ישראל, מעגן את היותה של ישראל מדינה בעלת דגם אזרחות רפובליקני יהודי, אשר
מנציח את אי-השוויון האזרחי בחוקתה (חוקי היסוד שירכיבו את החוקה השלמה בעתיד).
אמנם החירות וזכויות יסוד נוספות עוגנו במסגרת חקיקת שני חוקי היסוד העוסקים בזכויות
אדם בתחילת שנות ה-90, אך השוויון מעולם לא עוגן במסמך בעל ערך חוקתי, מלבד אזכורו
במגילת העצמאות, שלה אין מעמד נורמטיבי חוקתי. בחוק יסוד זה, אופיה הדמוקרטי של
המדינה לא מוזכר כלל באחד עשר הסעיפים אשר עוסקים באופיה היהודי של המדינה. ניתנת
עדיפות לשפה העברית הרשמית על פני השפה הערבית לה מעמד נחות, ובסעיף 7 (התיישבות
יהודית) - החשוב ביותר בעיני - נעשית הפרדה גסה בין אזרחי המדינה על רקע מוצאם.
וכך נכתב בסעיף: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי,
ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".
במילים אחרות, גם אם אהיה אזרח למופת, ואף אגיע להישגים בתחומי המדע, הרפואה,
הכלכלה, הספורט והחינוך, ואתרום מזמני לחברה, לשגשוגה ולביטחונה, עדיין מוצאי ימנע
מן המדינה, אשר אני בעליה (שכן היא דמוקרטיה), לראות בי אזרח שווה, אשר זכאי
לזכויות שוות לאלה של האזרח היהודי.
החטא הקדמון הוא הדגם הפרוורסי של הלאומיות היהודית. דגם זה גרם לתוצאה האולי בלתי
נמנעת הזאת - חקיקת חוק יסוד הלאום וסעיף 7 בתוכו. כך, לא ניתן לשמור באופן השלם
ביותר על הדגם הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל, עם היותה מדינת לאום של העם
היהודי. שכן, הלאום היהודי מסומן בראש ובראשונה ע"י הדת היהודית, אשר הכניסה
אליה היא אקסקלוסיבית, ומתאפשרת רק ע"י לידה לאם הנכונה או ע"י האקט
ה"פולשני" מבחינה זהותית, שאינה דומה להצטרפות לכמעט שום לאום אחר, המרת
הדת.
מדובר בחוק יסוד אשר פוגע אנושות בניסיון (הנואל גם ככה, ואולי הלא נחוץ) לנרמל את
אופיה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל. מדינה ליברלית היא בראש ובראשונה מדינה אשר
מצהירה כי כל אזרחיה שווים בזכויותיהם, גם אם מדובר במדינת לאום, לה יש סמלים
וערכים אשר קשורים לקבוצת הרוב הלאומית, ואשר מבטאים את זכותה להגדרה עצמית. אין
אפשרות לקיים משטר של אפליה והדרה על בסיס לאומי (או כל בסיס לא רלוונטי אחר) של
אזרחים במדינה דמוקרטית-ליברלית. מבחינת המדינה ורשויותיה - כל אזרחיה בעלי מעמד
שווה. לכן, מדינת ישראל לא יכולה להיות מדינה ליברלית כאשר חוק יסוד כזה עובר. אין
מדינה ליברלית רואה הבדל כה מהותי בין אזרחיה, ובוודאי שהמוצא שלהם לא אמור להשפיע
בצורה כה קיצונית על האפשרות שלהם בלקיחת חלק בעיצוב "הטוב הכללי", או
בהשתתפות ב"טוב הכללי" הזה כשווים. אין מדינה ליברלית דוחקת הצידה את
אזרחיה שומרי החוק, משרתי הצבא, פקידי מדינה, על בסיס לא רלוונטי בעליל.
חוקרים כמו יואב פלד וסמי סמוחה, אשר שנים מרצים וכותבים על הדגם הדמוקרטי
הלא-ליברלי שמאפיין את מדינת ישראל, שמעמידה את האתנוס היהודי מעל לשוויון האזרחי,
יכולים להכניס אל התיאוריות שלהם עוד פרק אשר מחזק אותן, ופוגע בתיאוריות מתחרות -
אשר רואות במדינת ישראל דמוקרטיה ליברלית רגילה או עם בעיות שמאפיינות גם
דמוקרטיות מערביות אחרות. בחוקתה של מדינת ישראל מופיע עתה בגלוי באופן משוריין
ושאינו משתמע לשני פנים, כי המדינה מעדיפה את אזרחיה היהודים על פני אזרחיה
הלא-יהודים. לא מדובר בחוק השבות, אשר אפשר גם לו למצוא מקבילות במדינות אחרות,
וגם צידוקים היסטוריים ומוסריים, אלא בחוק יסוד שרומס את עיקרון השוויון בצורה
קיצונית.
מדינת ישראל יכולה להתהדר בדמוקרטיה הפורמלית שלה, כאשר היא מקיימת זכויות יסוד
בסיסיות מסויימות לכלל אזרחיה - יהודים כלא יהודים כאחד, אך בשום אופן היא לא
יכולה לטעון כי השוויון הוא מקיף וכל אזרח שווה בעיניה. האזרחות במדינת ישראל היא
אקסקלוסיבית, מרובדת ומפלה, ומציבה שני מסלולים ברורים של אזרחות - אזרחות
(רפובליקנית יהודית) סוג א' ליהודים בלבד - אשר מאפשרת גישה לכל משאביה החומריים
והרוחניים של המדינה, ואזרחות (ליברלית צרה) סוג ב', לאזרחים לא יהודים, אשר
מודרים בשל מוצאם מהשתתפות בעיצוב המרחב הציבורי המדינתי, שהם כאמור בעלי הבית בו.
החל מאתמול (19.7.18) - לא ניתן יותר להעמיד פנים בפני העולם הנאור, ולא ניתן
להסתיר את היסודות הלא דמוקרטיים בישראל בפני תלמידי בית הספר בשיעורי אזרחות, לא
משנה עד כמה מתוחכמים יהיו הדוברים ועד כמה תקציב ההסברה יהיה גבוה. סעיף 7 בחוק
יסוד הלאום, לא מאפשר למדינת ישראל להיות חלק ממשפחת המדינות הליברליות-מערביות,
אשר חרטו על דגלן את השוויון האזרחי כעיקרון יסוד, ללא הבדל דת גזע ומין. לפחות
חבר כנסת אחד מהליכוד, בני בגין, מבין זאת. הוא הנצר האחרון לאידיאולוגים ליברליים
אשר שאפו לקיים חברה שוויונית יחד עם מימוש השאיפות הלאומיות של העם היהודי.
מעניין להוסיף כי חוק היסוד הנ"ל חוקק ב-ז' באב, יומיים לפני
ציון יום החורבן הכפול - ט' באב, בזמן "תשעת הימים". כמה אירוניה יש
בעובדה זו, שדווקא הקואליציה הימנית-דתית הנוכחית, מחוקקת בזמן "ימי
הצרות" והפורענות בו השד אורב ומזמן את החורבן, את החוק אשר מחרב את אופיה
הליברלי-דמוקרטי של המדינה באופן כמעט מוחלט, עושה הפרדה גסה בין אזרחים, מקרב את
החורבן ומרחיק את רוח חזונם של נביאי ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה