אצל נתניהו המלחמה היא המשך הרגיעה באמצעים אחרים

על עוד סבב בעזה וכישלון ה"אין דוקטרינת נתניהו"

-מאמר ללא תאריך-

שאלה שצריכה להישאל במהלך כל סבב לחימה בדרום, ולא משנה מה התוצאה של הסבב, היא: כיצד ניתן למנוע את הסבבים הבאים? אבל לא שואלים אותה, ואם שואלים אותה, ואפילו מנסים לתת תשובות ברורות, אין זה מיושם, והנה עוד סבב ועוד אזעקות וחרדות. מדוע לא עושים מספיק כדי שהסבבים האלה ייפסקו אחת ולתמיד? האם גזירת גורל הם? של מי האינטרס שיוצגו הסבבים הללו גזירת גורל, ומי מרוויח מכל הדם הזה?

הפעם באמת מחסלים את שלטון החמאס

אז במקום לשאול את השאלה לעיל המתבקשת - מה שואלים, או מה מצהירים? לחסל את שלטון החמאס. במבחן המציאות אין הדבר מחזיק מים, ולכן אפשר לוותר על הרטוריקה המתלהמת ולנסות ולחשוב ולהציע פתרונות שלא כוללות תגובות אינפנטיליות שאולי מחזקות את הפופולריות של נושא הדברים בקרב הציבור, כי זה טבעו של ציבור, לנהור אחר הדמגוגים דוגמת נתניהו. לנצח נצחים.

נתניהו ראש ממשלה כעשר שנים ברציפות. האם יש לו מדיניות שאמורה לפתור את המלחמה בדרום? אולי. אבל הוא לא מגלה אותה ולא מבצע אותה. תזכורת: מחנה הימין ונתניהו עצמו, משווקים זה שנים את נתניהו או את הימין ככאלה שישמרו על הביטחון של מדינת ישראל. בכל מערכת בחירות האמירה היא חד משמעית: ביטחון, ביטחון ועוד ביטחון. אין להתבלבל, האג'נדה היא ביטחונית, על "הטיקט" הזה נתניהו והליכוד נבחרים שוב ושוב - ביטחון, ביטחון ועוד ביטחון. את נתניהו לא תתפסו נואם בטעות רחמנא ליצלן על רווחה - עניים, נכים, קשישים, בריאות הנפש, סל התרופות, דיור ציבורי. כנראה שמעולם לא תתפסו אותו נושא נאום חשוב באחד מהנושאים האלה. אם כן, הסוגיה בה הוא עוסק היא ביטחון: איראן, סוריה, קצת פלסטינים - אם כי הסוגיה האחרונה לא נעימה, היא גם דורשת ממנו "ויתורים" ופגיעה אפשרית בבסיס הפוליטי ימני-מתנחלי שלו, ועל כן, ימעט נתניהו לדבר על הפלסטינים ו"הבעיה הדמוגרפית" וידבר אך ורק על "ביטחון" באופן עמום, עם עדיפות לנושא האיראני, שם יש מעט מה להפסיד מבחינה אלקטורלית, אז נעים לו שם.

אבל מה תוכן דבריו? כיצד תשיג מדינת ישראל ביטחון? שלושים שנה שנתניהו בזירה הפוליטית והאג'נדה שלו היא אחת - ביטחון. אבל כיצד להשיג את הביטחון, בכוח הזרוע? במלחמה? האם ניתן לומר שיש לאזרחי ישראל בדרום ביטחון? האם "שקט" בין סבב לחימה אחד למשנהו הוא הביטחון שנתניהו מציע בכל פעם לבוחריו. אם כן - הוא עושה עבודה מצוינת. אם לא, וכנראה שזו לא הכוונה, הוא ללא ספק ראש ממשלה קטסטרופלי.

כיצד ניתן לדעת מהי המדיניות של נתניהו בכל הנוגע לעזה? שלוש דרכים מרכזיות: אחת - לבחון מה הובטח לבוחר במערכת הבחירות במצע של המפלגה. שתיים - לראות כיצד ממשלת נתניהו פעלה בפועל. שלוש - לשמוע את דבריו של נתניהו עצמו. נכון שדיבורים אינם מדיניות, אבל ניחא, נעשה הכל כדי להבין מהי המדיניות של נתניהו.

האם "אין מה לעשות" או: "לנצח תאכל חרב" זו מדיניות? או: האם אי-מעשה זה מעשה?

כדי לפתור אחת ולתמיד את בעיית הסבבים הבלתי נגמרים עם החמאס בדרום או די להעניק ביטחון לתושבי הדרום, נתניהו וממשלת הליכוד עושים ארבעה דברים עיקריים:

1. פרשנות - מסבירים כי המצב נובע בגלל ההתנתקות.
2. הצהרות - מסבירים כי הפעם הם יוצאים למבצע שיחסל אחת ולתמיד את שלטון החמאס.
3. התחמשות - מתחמשים בטכנולוגיות צבאיות חדשות שנועדו לתת מענה לתגובות עזתיות חדשות.
4. פרשנות דיפלומטית - הסברה אינטנסיבית כי "אין עם מי לדבר", ו- "נתנו להם את עזה והם הגיבו בטילים", לכן אין כל טעם להיכנס לתהליך של הידברות.  במילים אחרות - אין מדיניות דיפלומטית, מלבד ניסיונות שכנוע והסברה פנימיים וחיצוניים שאין מה לעשות ואין עם מי לדבר.

קלאזוביץ אמר כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", אצל נתניהו המלחמה היא המשך הרגיעה באמצעים אחרים. אין לנתניהו מדיניות אזרחית דיפלומטית שנועדה לתת מענה לסבבים המלחמתיים בעזה. "פעולות" 1-4 לעיל הן פעולות שלא הוכיחו עצמם, ואין בליבי ספק שאין ולו אדם סביר והוגן אחד שיטען אחרת. לכן, האפשרות הדיפלומטית היא זו היחידה שיכולה להפסיק את הסבבים הבלתי נגמרים. (אלא אם כן ישראל מחליטה כי היא אינה חלק מהעולם הדמוקרטי מערבי ומפסיקה את הסבבים ע"י מלחמה קטלנית ולא קונבנציונלית, שאגב - גם במקרה כזה לא בטוח שזה יעזור).

הטקטיקה הצבאית של נתניהו ברורה - תגובה קשה לתגובה קשה ולהשיג שקט למספר שנים או מספר חודשים. המדיניות האזרחית דיפלומטית של נתניהו לא קיימת כי כאמור "אין עם מי לדבר". אם כן, נתניהו מציע טקטיקה סזיפית שמחירה דם ועוד דם, ואי-מדיניות אזרחית דיפלומטית כדי להתמודד עם הסבבים הבלתי נגמרים בעזרה. זו האין-דוקטרינת נתניהו. והשאלה שצריכה להישאל היא: האם אי-מדיניות היא גם סוג של מדיניות? האם אי-עשיה היא סוג של עשיה? משיחות שאני מקיים עם תומכי נתניהו, אני חש כי הם מצדדים בתשובה חיובית, כי "שב אל תעשה" או רק להגיב למציאות מבלי ליזום את שינויה, זה סוג של מדיניות. אני חושב אחרת. מדיניות היא פעולה אסטרטגית שנועדה להציע פתרונות לסוגיות או אירועים בתחומים ציבוריים מסויימים. מפלגות מציעות עצמן לבחירה על סמך הצעות חיוביות שהן מציעות ולא על סמך הצעות שליליות או פרשנות על המציאות, בשביל זה יש פרשנים ולא מדינאים. למה הדבר דומה? למישהו שיגיד שגם "לא לשחק כדורסל" זה סוג של ספורט. לא ניתן לקבוע כי "אין מה לעשות" זה סוג של מדיניות בגינה ראוי לבחור מועד איקס על פני מועמד וואי. הרי אין כל יתרון לאיש קש על פני נתניהו במקרה זה, מלבד הניסיון והמיתוג.   

אז מה יש לעשות בכל זאת?

בשלב זה, בו אני פורס את הדברים לעיל בפני אנשי שיחי, אני נשאל - "אז מה יש לעשות? מה אתה היית עושה?" כמה דברים לגבי שתי שאלות אלה: ראשית, אדגיש כי אני לא צריך להציע פתרון לסוגיה, גם אם אני שולל אי-פעולה כמדיניות או מבקר את פעולות הממשלה. למה הדבר דומה? אני מצהיר כי העוגה שאני אוכל היא חביתה, אבל לא חלה עליי כל חובת הוכחה למצוא מתכון לעוגה שלא תהיה חביתה בשל הביקורת שלי. על מי כן חלה חובה כזאת? על אדם אשר מציג את מועמדותו לבחירה תחת הכותרת של "אני היחיד שיודע כיצד להכין עוגה" (קרי - "אני מר ביטחון"). אם כל מה שיש לנתניהו להציע לאחר עשר שנות כהונה בסוגייה ביטחונית זו, היא הפניית השאלה לאזרח, אזי שלא מדובר במר ביטחון, אלא בשרלטן שיודע לשאת חן בעיני הציבור בנאומיו. שנית, התפקיד של מנהיג הוא להציע פתרונות. אם אין לו פתרונות, אין לציבור טעם במנהיג הזה, ולכן אין טעם לכהונתו. חד וחלק. פרשנות למציאות אינה חלופה למדיניות. שלישית, אם כבר אני נאלץ להציע פתרונות של הדיוט, אזרח מן השורה עם מעט ידע, הרי שאם סבב מסתיים ולא נכנסים לתהליך דיפלומטי כדי למנוע עוד סבב (וזה המצב) אזי שהסיכוי שייפתח סבב נוסף הוא בסביבות ה-100%, לא צריך להיות גאון כדי להבין שהתחמשות או רכישת טכנולוגיות צבאיות לא ימנעו מהחמאס לירות טילים בעתיד.

ההפסד או הניצחון לאחר כל סבב לא ייקבע על פי מות ההרוגים, ואפילו לא על פי נוסח הצהרת הפסקת האש שתושג לאחר המלחמה והדם, אלא רק בפעולות הדיפלומטיות ובמאמצים הבין-לאומיים שיעשו המנהגים כדי להגיע לסופם של הסבבים הללו. ברגע שהפסקת האש מוצגת כהישג, ולאחר מכן ממשיכים בהתחמשות ללא כל יצירתו של ציר דיפלומטי של שיח והבנות אזוריות, חיי החיילים היו לחינם. זו המדיניות של נתניהו והליכוד, אין מו"מ והידברות בין סבב אחד למשנהו, ועל כן אנחנו מוצאים עצמנו שוב ושוב באותו הפרק של אותה הסדרה, עם הסוף הידוע מראש ועם החרדות והדם והמשפחות השקולות, ומר ביטחון הנצחי.

כל עוד נתניהו ימשיך ב"מדיניות" הזו, יהיו סבבי דמים בדרום. יש להפנים זאת. שנתיים-שלוש של רגיעה ולאחר מכן סבב לחימה. זו התוצאה של ההסברה והשכנוע כי הכל בגלל ההתנתקות, ואין על מי לדבר, הם רוצים לזרוק אותנו לים, ואנחנו נמשיך להתחמש. ללא שיח דיפלומטי בין-לאומי אינטנסיבי בין סבב אחד למשנהו, לעולם לא יבוא הפתרון וההבטחה של נתניהו כי לנצח תאכל חרב, תתקיים. ואולי בעצם זה לא רע לו כל כך.