שבועות תשע"ג
חג התקווה: הנה ימים באים!
חג מוזר הוא חג השבועות, השני
מבין שלוש הרגלים – פסח, שבועות, סוכות. וכי למה? כל אחד מן הרגלים מציין בשמו
מהות מסוימת של החג. פסח על שם אותה פסיחה והצלה במצרים, וסוכות על המכסה שהעניק
האל לבני ישראל בנדודים במדבר. אך השם "שבועות" לא מסמל מהות אלא פרק
זמן טכני, את שבעת השבועות בין חג הפסח לשבועות, מראשית קציר השעורה ועד סוף קציר
החיטים, מעומר התנופה ועד הבאת הביכורים לבית המקדש. באופן די פרדוקסאלי, דווקא חג
אשר שמו נקשר בזמן, בתורה לא מצוין זמנו המדויק, אלא בניסוח המעורפל שהביא
לפרשנויות רבות וויכוחים אינספור באשר למועד המדויק של החג: עַד מִמָּחֳרַת
הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה
חֲדָשָׁה לַיהוָה[1].
מתי חל "ממחרת השבת"? תשובות שונות לשאלה זו, יביאו למסקנות שונות באשר
למועדו המדויק של החג – כפי שאכן קרה[2]. אניח עתה
למוזרוּת החג, שיש בה מן הנסתר והמופלא דווקא, ואגש לחיבור אפשרי בין מרכיביו
השונים של החג כפי שהתעצבו להם עד ימים אלה.
שלושה נדבכים מרכזיים קשורים
בחג השבועות: א. חקלאי – חג הקציר - סיום קציר התבואה. יום הביכורים – בו
נהוג היה להביא משבעת המינים קורבן תודה לבית המקדש. ב. אמוני – חג מתן
תורה - בתאריך זה, על פי המסורת, ניתנה תורה מסיני. בין היתר נהוג לקיים מנהג
"תיקון ליל שבועות" - ובו לומדים תורה כל הלילה. ג. סיפורי
– קריאה במגילת רות - המגוללת את סיפורה של מואביה אלמונית שממנה קמה מלכות
בית דוד.
כיצד אפוא שולבו יחד נדבכים
אלה לתאריך אחד בלוח השני העברי, ו' בסיוון? וברוח פרשת בהר, שזה עתה קראנו, מה
עניין קציר למתן תורה ולרות המואביה?
התמסרות לשמה ושלא לשמה
יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת
לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ
וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה
עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי
כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי יַד-יְהוָה יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן
וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ טו וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה
יְבִמְתֵּךְ אֶל-עַמָּהּ וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב
מֵאַחֲרָיִךְ
כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר
תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה
יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ יח וַתֵּרֶא כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל
לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.[3]
דמותה של רות המואביה, אולי
מהבודדות במקרא שלא דבק בהן רבב (במושגים מודרניים), מהלכת קסם על הקורא במגילה.
זרה, אשר לא הפנתה עורף לחמותה, נעמי, על אף המשבר שפקד אותה והעתיד הלא-ברור
שצפוי לה אם תתמיד לדבוק בה. היא מסרבת בכל תוקף להניח לנעמי ונצמדת אליה בדרכה,
ללא כל הסבר המניח את הדעת - מדוע היא עושה זאת. התמסרותה גורמת לנו מחד גיסא
להערכה, ומאידך גיסא לתהות על מניעיה. מדוע זה היא מתעקשת למרות נימוקיה הטובים של
נעמי אשר שכנעו את ערפה גיסתה? נחרצותה וניסוחה, שלא מתיר שום מקום לספקות באשר
להחלטתה – "באשר תמותי אמות",
מעלים את החשד שמא יודעת רות דבר-מה שאנו לא יודעים בשלב זה של הסיפור. בין
כך ובין כך, שני דורות של אלמנות, מוכות וחבולות נפשית עושות דרכן משדה מואב חזרה
אל בית לחם. מהווה הרוס אל עבר עתיד מעורפל. ביד האחת הייחוס המשפחתי וביד השניה
התמסרות חסרת פשרות וללא תנאים.
פרשת יתרו, אשר נהוג לקרוא
בחג השבועות, שכן אף חג מתן תורה הוא, מציגה סוג נוסף של התמסרות ודבקות. הפעם
התמסרותו של עם ישראל, שזה עתה יצא מעבדות במצרים, לדברי משה ותורת האלוהים:
עם ישראל, בתחתית הר סיני,
מתחייבים לבצע את כל אשר יביא משה מפי האלוהים בהר סיני. ובמקום אחר בספר שמות, אף
יש תוספת להתמסרות זו – "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"[4]. פסוקים אלה
מזכירים בנאמנותם ודבקותם את דבריה של רות אל נעמי: "כי אל אשר תלכי
אלך". אין פלא כי נבחר חג השבועות, אשר בו קוראים את סיפורה של רות, להיות חג
מתן תורה, אשר על פי המסורת קיבל עם ישראל
את התורה בהר סיני. כמו בסיפורה של רות, כך גם בסיפור בני ישראל במדבר, ישנה מצוקה
הנובעת משינוי דרמטי של המציאות המוכרת: אצל רות המוות הפתאומי של בעלה, חמהּ
וגיסה. אצל עם ישראל קשיי הסתגלות לחוויית המדבר הקשה. בשני המקרים יש ערפול גדול
ואי-הבנה לגבי העתיד לבוא, מה צופן הוא בחובו. בסיטואציה בה שניהם נמצאים,
ההתמסרות לגורם חיצוני להם (דרך נעמי; דרך התורה) הייתה להם לעוגן ולמפלט. אך עד
כאן הדומה בין שני סיפור ההתמסרות המקראיים.
על פניו לפנינו סיפורֵי הקרבה
עצמית ואמונה הרואיים הראויים כל אחד בתורו להערצה. אך אם נעיין היטב בשני המקרים,
נבחין בשוני מהותי ביניהם. לתפיסתי, כל השוואה בין עם ישראל לבין רות המואביה,
מבחינה אמונית, עושה עוול לרות, ומחדדת את ההבחנה בין אמונה לשמה ושלא לשמה[5]. כך בפרשת
יתרו, בטרם מסירת התורה, ישנו פתיח בעל שלושה פסוקים:
ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי ה וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי
סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר
תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
עבר, הווה ועתיד בפסוקים אלה
שנאמרים לפני קבלת התורה. דברים אלה מעמידים באור מעט שונה את התלהבותו של
"כל העם" שהכריז "נעשה!", ואף "נעשה ונשמע!". האל
כמו כופה על בני ישראל במדבר לקבל את תורתו ולשם כך הוא זקוק לרטוריקה של שכנוע,
אין הוא מסתפק בהסבר אחד, אלא בשלושה הסברים מדוע טוב יהיה כי יקבלו את תורתו –
והרי מי יסרב לזה אשר חילצו ממצוקה, ומבטיח עליונות ומלוכה? למה הדבר דומה? לאותו
ילד סרבן אכילה, שהוריו משתמשים בתכסיסי שכנוע מפתים כדי שזה יסיים ארוחתו. הוא
יסיים לאכול לא מפני שהוא מכיר בחשיבות המזון לגופו, אלא כדי לקבל עוד זמן מול
הטלוויזיה. כך גם בני ישראל. כפיית התורה במקרה זה, לא לחינם מלווה במכבש לחצים
פסיכולוגי ותועלתני, שכן מיד לאחר צאתם ממצרים התאוננו בפני משה על שהוציאם ממצרים
באומרם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר[6]. אלוהים
כופה על בני ישראל את קבלת התורה, ודברים אלה מקבלים חיזוק ותוספת מדברי
חז"ל:
"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט, 16) אמר רב אבדימי
בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה
עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו - שם
תהא קבורתכם[7]
לפי רב אבדימי בר חמא בר חסא,
לא רק שהובטחו הבטחות מפתות כגון ממלכת כוהנים, והושיבם בתחתית ההר ככופה עליה הר
כגיגית, אלא נוסף האיום החמור - שאם לא יקבלו העם את התורה בו במקום יקבע מותם.
דברים אלה מן התלמוד מוסיפים על אותה מגמת לחצים שהפעיל האל על בני ישראל כדי שאלה
יתמסרו לעבודתו ולחוקיו, בלי להותיר להם כל ברירה. ורק לאחר מכן אנו מקבלים את
ההסכמה – "נעשה", שעתה נראית מרשימה פחות מבתחילה בהקשר זה מובא סיפור
חסידי, המבכה אמת כאובה זו ונועד כדי לתקן "זוהמת" העם שנכח באותו מעמד,
ואולי מקשרנו למנהג "תיקון ליל שבועות", בו לומדים כל הלילה תורה:
 |
| התמסורתה של רות / ויליאם בלייק |
בחג השבועות בתפילת שחרית קודם קריאת התורה יצא רבי מנדל[8] מבית התפילה ונכנס לחדרו. לאחר זמן-מה שב לבית התפילה ואמר: אני מפריע אתכם היום מן הכפייה של קבלת התורה, שהשם כפה עליכם את הר סיני כגיגית. היום שוב הברירה בידכם". קראו כולם: "גם עכשיו אנו מקבלים את התורה". / תלמיד אחד של "החוזה" מלובלין, רבי יוסל, היה באותו מעמד, שכן אותה שנה לא היה יכול לנסוע אל רבו. כשסיפר את הדבר הוסיף: "פסקה זוהמתם כבמעמד הר סיני".[9]
אל מול תמונת מצב זו, ניצבת
רות המואביה באבלה עם חמתה הנדכאת ברגע של החלטה גורלית. לכאן או לכאן. להישאר
במקום המוכר או ללכת בדרך, אל הלא ידוע.
ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה
אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם
עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. ט יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית
אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן
וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. י
וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה
עִמִּי הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.
יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי
זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי
אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי
בָנִים. יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן
תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם
כִּי-יָצְאָה בִי יַד-יְהוָה.
עבר, הווה ועתיד, גם כאן,
בפסוקים אלה שנאמרים לפני קבלת רות את דרכה של נעמי. מהות הדברים הפוכה לחלוטין
לדברי האל לעמו. בעוד האל כופה על בני ישראל את קבלת התורה, נעמי מנסה להניא את
רות מללכת בדרכה. בעוד האל עושה שימוש ברטוריקה של שכנוע לחיוב – שיקבלו כי ייטב
להם, נעמי עושה שימוש ברטוריקה הפוכה לשכנוע לשלילה – אל תקבלי כי ירע לך, ובנוסף
אף מברכת אותה במציאת איש והגשמת חלום הקמת המשפחה אם תלך לדרכה בנפרד ממנה. למרות
כל זאת, באופן פרדוקסלי ותמוה, בוחרת רות לדבוק בחמתה. אם נמשיך במשל הילד הסרבן,
אזי שבמקרה זה נקבל ילד אשר מסיים סעודתו, המורכבת ממאכלים בריאים ולא ערבים לחך,
וזאת למרות שהוריו מודיעים לו שאין אוכל זה בריא כלל, וכי בכל מקרה אסורה
הטלוויזיה למשך שבוע. לא ברור.
החלטתה של רות בשדה מואב
כהחלטת בני ישראל במדבר סיני – קבלה ודבקות בדרך.
אך התמסרותה של רות לנעמי והתמסרותו של עם ישראל לתורת אלוהים הן דבר והיפוכו,
צמד ניגודים. רות דבקה ללא תנאים, לשמה. בני ישראל מקבלים את דברי האל כדי שייטב
להם, למען עצמם וטובתם, שלא לשמה[10]. קל יותר
להבין את בני ישראל מאשר את רות[11].
חג התקווה
אניח לרגע את סוגי ההתמסרות
לעיל בצד. אין כל ספק שבשני המקרים הייתה דבקות, בין אם ממניעים אנוכיים ובין אם
ממניעים "טהורים"/פרדוקסליים. שאלה חשובה שיש לשאול היא – מדוע.
מדוע בחרה רות להתמסר לנעמי, ולא נטשה כגיסתה ערפה? מה המניע שלה? אין כל הסבר לכך
במגילה. הדברים נשארו תעלומה לא פתורה. אפשר להעלות השערות, אך בכל מקרה נצטרך
להיהפך לחוקרי כליות ולב, תפקיד לא הולם לאדם. ובאשר לעם ישראל, לכאורה התשובה
תהיה פשוטה יותר, שכן כפי שראינו למעלה, לחצים כבדים הופעלו עליהם. אך גם כאן אין
הדבר מובן מאליו. מדוע לומר "נעשה ונשמע", ולא נשמע ונעשה? – אך למרות
שלא נצליח להבין באופן מלא מה הניע אותה, נוכל להבין מה גרם לדבקותה ואולי גם
לדבקותם.
אם נצא מהמסגרת המקראית של
הדיון, נראה כי אותה דילמה ניצבת בפנינו גם היום. אין יודע האדם מה צופן העתיד,
התמסרותו לדרך מסוימת נובעת משני כוחות מרכזיים שפועלים עליו גם יחד – רצון
ותקווה. הרצון מושך אותו לקבל החלטה כזאת ולא אחרת, והתקווה היא זו אשר גורמת
לו להתמיד בה גם ברגעים קשים. התקווה מזינה את ההתמדה והיכולת לקבל הכרעות שנראות
למביט מהצד כבלתי רציונאליות, בלתי מתקבלות על הדעת. כפי שאנו מרימים גבה כשפורסת
נעמי בפני רות את הערכת המצב שלה לגבי העתיד, והיא מקבלת אותה באדיקות, באמונה
גדולה, בהתמסרות שאין כדוגמתה. כאשר רות עשתה דרכה לבית לחם, היא הייתה בין שמיים
לארץ, בין חיים למוות, אך עם תקווה ודבקות במטרה. הצלחה או כישלון יתקבלו אצלה
בברכה. וכאן המקום לדבר על הנדבך השלישי והחקלאי של החג: חג הקציר. שלדעתי הוא חג
התקווה.
חג הקציר קשור קשר ישיר
לתהליך הנפשי שעוברת רות, מרגע קבלת החלטתה ועד התוצאה, טובה כרעה. כאשר אדם זורע
בשדו, אין אחד שיכול להבטיח לו כי תהיה בכך ברכה והצלחה. במיוחד לא כשמדובר באקלים
ההפכפך של ארץ ישראל. כך כשרות זורעת את נפשה בנפש נעמי והולכת בדרכה, היא קושרת עצמה
לגורל, לטבע, עליהם אין לה או לכל אדם אחר שליטה. במקרה של רות, הזרעים נזרעו
באדמה חרבה. דבר שמעצים את אמונתה וגדולת דבקותה. וכך נכתב בספר תהלים, המיוחס
לדוד המלך, נינה של רות המואביה: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ[12]. הדבר
שמחזיק את הזורעים, הוא הרצון לאכול, והתקווה שאכן יפתחו ארובות השמיים. תקווה זו
מלווה דווקא את הסובלים הגדולים ביותר, שאליהם יותר מכל מכוונת מטאפורת הדמעה –
בין השאר רות, חנה, איוב ועם ישראל במדבר. חנה, מרת הנפש[13], מתפללת
לאל שיפקוד אותה, וכאשר קורה הדבר – היא מודה לאל בצורת קורבן ואומרת: אֶל-הַנַּעַר
הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי[14]. ועל כך
הוסיף המשורר יהודה עמיחי את שירו האירוני, המתמודד עם אותה תקוות זורע כתקוות
רות:
כששמואל
נולד אמרה דברי תודה,
אל
הנער הזה התפללתי.
וכשגדל
ועשה את מעשיו בחייו,
שאלה,
לנער הזה התפללתי?[15]
יהודה עמיחי מתאר בפנינו את
במציאות בעיניים מפוקחות, חסרות רומנטיקה ומעט מטרידות (אך תמיד יפות). לעיתים גם
כשהזריעה מניבה יבול, אין הדבר בהכרח מעיד על הצלחה. היבול הוא תוצאה, אך אין בו
כדי להעיד על טיב התוצאה בהכרח. כך שלמעשה עמיחי מרחיב את הגדרת התקווה לא רק לשלב
הראשיתי, בו חנה התפללה וקיוותה, ובו רות צעדה בעקבות נעמי וקיוותה, אלא אף לרגע
הקציר, שמגיע לסופו בחג השבועות. אנו צריכים לשאול עצמנו תמיד – האם לקציר זה
פיללנו וקיווינו? תקוותנו לא נפסקת ברגע הקציר, היא תהליך בלתי פוסק המתרחש בנפשו
של אדם. כך איוב, גדול הסובלים בספרות אולי מאז ומעולם, מביא לעולם את הפסוק: וּבָטַחְתָּ, כִּי-יֵשׁ תִּקְוָה[16]. הביטחון
נובע מן התקווה, ולא התקווה נובעת מן הביטחון.
מן המר שבעולמות אל המתוק
שבעולמות
אם כן, חג השבועות הוא חג של
דרך, של תהליך, לכן גם שמו מייצג תקופת זמן ולאו דווקא אירוע ספציפי. הזמן שבין
תחילת הקציר לסופו, כאשר בנקודת זמן מסוימת יש לאדם את היכולת לקבוע אם אכן מדובר
בהצלחה, ורק בה הוא מודה לאלוהיו ברינה, בשמחה, מביא מבכורות פירותיו כאות תודה
לאל. על זה אמר המלך קהלת, בן נינה של רות המואביה, טוֹב אַחֲרִית דָּבָר,
מֵרֵאשִׁיתוֹ[17].
טוב שנדע לבחור בדרך מתוך רצון פנימי ואמונה פנימית חזקה שזו הדרך בה אנו מאמינים,
והתקווה הגדול תלווה אותנו עד אחריתה. קשה ומרה תהיה הראשית, והאחרית מתוקה מדבש,
בדיוק כמו חג השבועות שמלווה אותנו בתהליך מן המר שבעולמות אל המתוק שבעולמות.
 |
| מעמד הר סיני על פי גוסטב דורה |
מעמד הר סיני, כאמור לעיל,
התאפיין בכפייה ובאמונה שלא לשמה מצד העם אשר התמסר לאינטרס האישי שלו ולא למהות
העבודה מתוך מחויבות קירקגורית[18]. הדבר לא
חמק מעיני האלוהים, ותיקון חייב היה להגיע בדמותה של רות המואביה[19], שעומדת
בראש שושלת בית דוד. והמסר כאן הוא חזק וגדול - לא רק "נכחנו" בתחתית הר
סיני, כפו עלינו הר כגיגית והיינו כנגררים, אלא נכחנו גם בשדהו של בועז והָיִינוּ
כְּחֹלְמִים[20],
ידענו להתמסר למען מטרה נעלה יותר מאיתנו, הרחבנו את גבולות ה"אני"
שלנו, למדנו לרדוף אחר המהות מתוך רצון ותקווה ולא להיגרר אחריה מתוך מורא
וייאוש.
הנה ימים באים
בארבעה מקומות שונים במקרא
מופיע המשפט "הנה ימים באים"[21]. מעיד הדבר
על מעמדה של התקווה ככוח המניע שלנו כעם מחד גיסא (עם ישראל במעמד ההר), ושל כל
אחד ואחד בעולם מאידך גיסא (רות המואבייה כסמל של פרט אוניברסאלי).
אקנח בחתימת נבואתו של הנביא
עמוס, על תקוות הזורעים, הזורע, תקוותנו אנו, בתקופה שבין פסח לשבועות, ובכלל:
יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים
בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס
וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים
נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת
וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל
אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.[22]
חג שמח!
משה.
[1] ויקרא כ"ג, 16
[2] ראו מחלוקת "ממחרת
השבת": פרושים וצדוקים.
[3] רות א', 12-18
[4] שמות כ"ד, 7.
[5] פרופ' ישעיהו לייבוביץ' היטיב לערוך הבחנה בין השתיים, באומרו כי אמונה לשמה מתאפיינת במעשים אשר
אין בהם כדי לקבל שכר, מעשים שנעשים מתוקף מצוות השם ותו לא. אמונה שלא לשם היא
אמונה אשר יש בה הבטחה לקבלת שכר על המעשה. כך למשל, ע"פ לייבוביץ', אדם אשר
מניח תפילין בבוקר כדי שהדבר יעזור לו בפרנסה – מדובר במעשה שלא לשמה. בעוד אדם
שמניח תפילין כי כך כתוב וזו המצווה, זו אמונה לשמה.
[6] שמות י"ד, 12
[7] תלמוד בבלי, שבת פ"ח,
ע"א
[8] הכוונה לרבי מנחם מנדל
מרימנוב – אדמו"ר חסידי מן המאות ה-18 ותחילת ה-19.
[9] "בחג מתן תורה", אור
הגנוז, מרטין בובר, שוקן-2005, עמ' 297.
[10] מעניין להזכיר כי על פי אבות
דרבי נתן (נוסח א. מ) דווקא כנסת ישראל לפני הר סיני זו דוגמה להתכנסות לשם
שמיים – "כל כנסיה שהיא לשם שמיים, כגון כנסת ישראל לפני הר סיני".
דברים שנכתבו על משנה במסכת אבות (פרק ד', משנה י"ד): "כל כנסייה
שהיא לשם שמיים – סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים".
[11] קשה שלא להזכיר בהקשר זה את
הפילוסוף הדני בן המאה ה-19, סרן קירקגור, והגותו. בהגותו שלושה מעגלי חיים
המלווים את האדם: אסתטי, מוסרי ודתי. רות במקרה דנן תסווג למעגל הדתי, ובו מחויבות
מוחלטת לערך אחד ומתמיד: האל. הקטגוריה המרכזית של הקיום הדתי היא פרדוקס האמונה,
הנעוץ בהכרה, שהצידוק הפנימי של המוחלט אינו ניתן למסירה ולבדיקה אובייקטיבית.
[12] תהלים קכ"ו, 5
[13] וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל
עַל-יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה, שמואל א', א' 10.
[14] שם, שם, פסוק 27.
[15] פתוח סגור פתוח, תנ"ך
תנ"ך [...], שיר 13.
[16] איוב י"א, 18.
[17] קהלת ז', 8
[18] ראו: הערה 11.
[19] מעניין להזכיר גם
שהתיקון מבוצע ע"י יחיד ולא ע"י רבים. ללמדנו את דברי מרטין בובר:
" הבא לתקן יתחיל בו בעצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים: חייב אדם לצאת
לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו"
[20] תהלים קכ"ו, 1
[21] שמואל א', ב' 31 ; ישעיהו
ל"ט, 6 ; ירמיהו ל', 3 ; עמוס ט', 13
[22] עמוס ט', 13-15
אהבתי מאוד!!!!!
השבמחקעל זה אומרים "קשים גרים לישראל כספחת"
בהשוואה לגרים שמוותרים על הכל, ועוברים גיור מאוד לא פשוט. והכל מתוך רצון אמיתי וכנה, זכותו של עם ישראל נפגמת ונעשה עליו קיטרוג.