פרשת אמור
מי באש תשרף ומי המשנן
משה ניסים
משה ניסים
דַּבֵּר
גַּם אַתָּה,
דַּבֵּר
אַחֲרוֹן,
אֱמֹר דְּבָרְךָ.
פאול
צלאן
פרשת אמור היא הזדמנות טובה פשוט
לומר, לומר את כל העולה על רוחנו ללא מורא וללא משוא פנים. "אמור" היא
מילת ציווי, היא מצווה עליך לומר דבר מה, לא להחריש, להוציא מפיך את אמונתך את מי
שאתה באמת.
מספר נושאים נדונים בפרשת
אמור, הפרשה השמינית בספר ויקרא, וביניהם תורת הכוהנים, קורבנות, חגי ישראל, נר
ולחם התמיד ופרשת בן הישראלית המקלל. בזמן הזה, בו אנו חיים, אין פשוט הוא לדון בנושאים אשר רחוקים מתרבותנו
כמרחק כדור הארץ מן החמה. אך עם להתחשב במעמדו הקנוני של ספר התנ"ך בכלל
והתורה בפרט בתרבות ישראל, אין זה יהיה מן הנכון להניח לנושאים
"קיקיוניים" לחמוק מזכוכית המגדלת הביקורתית בבואנו לקרוא בפרשות התורה.
כאדם חילוני, שאינו רואה ערך קדוש לתורה, פסוק אחד שווה מבחינתי לרעהו מבחינת
משקלו הערכי. אותו דבר יכול לומר אדם מאמין, כדוגמת פרופ' לייבוביץ', אשר טען בכל
הזדמנות כי דינה של "מצווה הזוטרה" ביותר בתורה כמצוות "ואהבת לרעך
כמוך", ועל כן שוות יהיו בערכן.
בקוראי בפרשה, אין יכול אני
כבן אנוש להישאר אדיש לשני מוקדים בו – מוקד אחד הוא פסוק בודד ומוקד שני הוא
אירוע אשר מתגלגל לקביעתם של אמות מידה מוסריות. הכוונה היא לפסוק 9 בפרק
כ"א, בו נכתב כי בת כהן אשר עוסקת בזנות היא למעשה מחללת את אביה הכהן, ועל
כן יש להעלותה באש. ולפסוקים 10-23 בפרק כ"ד, אשר חותמים את הפרשה, ובהם
סיפורו של אדם אשר קילל את אלוהיו ודינו מוות בסקילה אשר מתוארות בסוף הפרשה. כמו
כן, בתחילת הפרשה ישנה התייחסות לבעלי מום אשרי אינם רשאים לבוא "בשערי
אלוהים", על כך אדון בחיבור אחר.
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי
תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא כ"א 9)
וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ
מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית
וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב
בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ
אֶל-מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי לְמַטֵּה-דָן.
יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי יְהוָה יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם עַל-רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ
כָּל-הָעֵדָה. טו וְאֶל-בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא
חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב
שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה כַּגֵּר
כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ-שֵׁם יוּמָת. יז וְאִישׁ כִּי
יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח וּמַכֵּה
נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. יט וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן
יֵעָשֶׂה לּוֹ. כ שֶׁבֶר
תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם
בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. כא וּמַכֵּה
בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח
יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיּוֹצִיאוּ אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן
וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה (ויקרא
כ"ד 10-23)
חמורים וחשובים בעיני הם
הנושאים הנזכרים למעלה. כאדם אשר מתנגד בתוקף לעונש מוות, איני יכול לקבל אמות
מידה מוסריות שכאלה, ועל כן אני מתנגד להן בכל תוקף. כחילוני, פטור אני מלהתמודד
עם ההשלכות המעשיות על חיי, שכן איני רואה בפסוקים אלה "דברי אלוהים
חיים" אשר מחייבים אותי וסותרים את תפיסתי. אך מה לגבי היצור החברתי שבי, אשר
אינו אוטם עיניו לסביבתו, אוהב ורוכש כבוד גדול לתרבות היהודית ושואף שתכּוֹן חברה
ליברלית בעל ערכים הומניסטיים? מה מקומו אפוא של אדם זה בקוראו משפטים אלה, אשר
מוקראים בכל בתי הכנסת, בכל הקהילות, מתוך מחשבה כי ספר זה אשר הם קוראים דבר
אלוהים חיים הוא? האם עליו להחריש? לומר כי אין זה משקף את הלך הרוח העכשווי? האם
עליו לקבל תשובות דוגמת "פעם היה נהוג - היום לא" בשלוות ונפש ולהסתפק
בכך? איני חושב כך. עלי מוטלת האחריות לבוא ולומר את דעתי ולהשמיע את ביקורתי על
התרבות בה צמחתי ועל ברכיה חונכתי.
יודע אני שבנושאים מסוג אלה
אין שחור ולבן, וישנן דעות ותפיסות עולם מגוונות אשר רואות את הדברים בצורות
שונות. כמו כן, נהיר לי העניין שאיני הראשון שעוסק בכך. למרות זאת חש אני צורך
לכתוב דווקא דברים אלה על פרשת אמור, כדי להזכיר לי ואולי לבני תרבותי כי אל לנו
להקל ראש בנושאים אלה, לדלג מפסוק לפסוק באדישות ובפנים קפואות משל לא קראנו הרגע
משפט שאומר שבסיטואציה מסוימת יש לשרוף אישה או לרגום אדם באבנים, ויש לומר בפה
מלא מהי עמדתנו לגבי ערכים הנוגעת בליבת הבעיות האנושיות מאז ומתמיד.
 |
| The Blasphemer Stoned, Gerard Hoet 1728 |
שלושה ספרים העוסקים בפרשת
השבוע נמצאים על שולחן עבודתי: "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" מאת פרופ'
לייבוביץ', "בלשון בני האדם" מאת אברהם בורג, ו"הארות
שוליים" של הרב שי פירון – שר החינוך דהיום. שלושתם בני תרבותי ובני
זמני שקראו את פרשת אמור כמוני וכתבו עליה. שלושתם אנשי ספר, בעלי השפעה ציבורית,
משכילים, וברצוני לראות מהם הנושאים עליהם כתבו בבואם לדון בפרשת אמור.
אברהם בורג דן בשני נושאים:
חגים ומועדים ו-חג ותרבות. הרב שי פירון כתב על שלושה נושאים: ספירת העומר ומנהג
האבלות על תלמידי רבי עקיבא, מצוות קידוש השם ועל קורבן התודה. פרופ' לייבוביץ' אשר
מביא מדבריהם של קודמיו אשר פרשו את התורה וגם מוסיף מדעתו, כתב על תורת הכוהנים,
המועדים, הקורבנות ותו לא. בתחילת הסקירה מזכיר לייבוביץ' במשפט את פרשת המקלל אך
לא מרחיב על כך בגוף הסיקור. שלושת האישים החשובים הללו, כל אחד בתחומו, לא ראו
לנכון להרחיב בדיון על שני הנושאים "הבעייתיים" אותם הזכרתי לעיל: חיוב
שריפת בת הכהן וסקילת מקלל האלוהים. התייחסות כלל לא קיימת בספרים שהזכרתי, אפילו
לא מנקודת מבט תיאולוגית. כמובן שאין אני קובע שעליהם לדון דווקא בנושא אחד ולא
באחר, חופשיים הם לדון בכל העולה על רוחם, אך רוצה אני להצביע על מגמה אשר מתייחסת
בסלחנות מפחידה לערכי מוסר שונים העולים מכתבי הקודש. לא פעם קורא אני דברים מאת מחברים
שונים על פרשת שבוע, וכמעט ואין התייחסות לסוגיות כגון עונש מוות לגווניו, אפליה
מגדרית, דחיית החריג, אמות מוסר מעוותים (שן תחת שן עין תחת עין – שנמצאים גם
בפרשה שלנו ולא מצוינים ע"י שלושת האישים שהבאתי לעיל) וכולי. שכיחים יותר
נושאים חברתיים אשר נשמעים טוב יותר לאוזן המודרנית כגון היחס לגר, ואהבת לרעך
כמוך, בנות צלפחד, סיפר המבול וסיפורים על דמויות מופת כגון אברהם, יוסף וכדומה,
והכל ממקום אשר משליך על חיינו היום.
כמה שאלות למקום עלינו
האם מקרה הוא שפרופ'
לייבוביץ', שי פירון ואברהם בורג החליטו שלא להתייחס למקרים אלה? מדוע החליטו
להתעלם מהם? מי הם אלה אשר פוקדים את בתי הכנסת בשבתות ולא נעים באי-נוחות אשר
שומעים נער בר מצווה אשר קורא בטעמי המקרא את הפסוקים: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן
כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"; "וַיּוֹצִיאוּ אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ
לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן"? עד מתי נוכל לומר – "כך
היה אז, היום אנחנו במציאות אחרת"? מדוע ממשיכים אנו לקרוא את אותם פסוקים אם
איננו מאמינים בהם? האם הפכנו לתרבות מנוונת אשר לא מסוגלת להתמודד עם תכנים
בעיתיים בעברה? האם כל מה שאנחנו זה יצורים אשר משננים טקסטים עתיקים מבלי לומר
עליהם את דעתו ולהתייחס אליהם בצורה ביקורתית רק בשל מעמדם "הקדוש"?
לא להתעלם מההתעלמות
אני רוצה להאמין שרוח הזמן
חזקה יותר מאמות מידה עתיקות. אני רוצה להאמין שאין מציאות בה נשוב לחוק התורה
ונעלה על מוקד הומוסקסואלים ובת כהן שזנתה, ולא נרגום באבנים את מקללי האל והרשימה ארוכה. יחד עם זאת, אני כן
מתייחס לפסוקי התורה ברצינות כבן תרבות שצמחה על ברכיהם ומייחס חשיבות לכל מילה
ומילה שנכתבת שם ולא מקל בה ראש, במיוחד לא מקל ראש בערכים מסוכנים, להיפך. דווקא
בשל כך אנו אמורים להיות מסוגלים לעמוד אל מול המוסר המעוות שבתורה ולומר לו
"לא", ולא להימנע או להתחמק בתשובה אוטומטית, וזאת מתוך כבוד לנו ולספר
הזה כמכונן תרבות מתפתחת. הימנעות כמוה כשתיקה כהסכמה.
בני אדם מכוננים טקסטים ולא
טקסטים מכוננים את בני האדם. לאדם יש את היכולת למחוק, לשנות, לכתוב, להגיב, לקבל,
וכן - גם להתעלם. ואני כאן כדי לומר: לא מתעלם מההתעלמות, במיוחד לא
מטקסטים אשר רואים בהם "קודש". דווקא במקום זה חשוב לי להצהיר, כי אלה
לא דברי אלוהים חיים. זכותו של כל אדם לומר כמובן אחרת. אך האם אנו מוכנים
לחיות בסביבה המתעלמת מערכים כה מסוכנים? לא. רוצה אני להיות שלם בתרבותי,
לחוש כי סביבי בני אדם אשר אינם מתעלמים מהעובדה שבסבב של ספר התורה בבית הכנסת,
והנשיקות שמעריפים עליו, טמונה בעקיפין התמונה אשר סוגדים אנו לכריכה ולא למהות
השלמה. אין ספר תורה נטול שריפת בת הכהן וסקילת המקלל.
סיכום - אֱמֹר!
אסיים בקטע מאחד משיריו היפים
של פאול צלאן, יהודי יקר, אשר מצווה עלינו לדבר. "דַּבֵּר גַּם אַתָּה, /
דַּבֵּר אַחֲרוֹן, / אֱמֹר דְּבָרְךָ. // דַּבֵּר - / אַל תְּנַתְק
אֶת הַלָּאו מִן הַכֵּן,"[1]. הנה בפרשת אמור, אומר לנו פאול צלאן, לומר את
דברינו, לדבר, להגיב, לא להיות כלואים בשרשרת האינסופית של המסורת וקבלת המעשים
והמצוות כמובנים מאליהם, לא לנתק את הלאו מהכן, יש לומר את הדברים שאנו מאמינים בהם בלי מורא
ובייחוד את אלה שאנו מסתייגים בהם ואף מואסים בהם. להיות ברורים לעצמנו ולסביבתנו,
ממקום של אמונה באדם וביכולתו לשנות, כי "לא בשמיים היא"[2].
עשיתי כמצוות צלאן. דיברתי. בחרתי
שלא להתעלם מההתעלמות, מההטמנה השקטה. אלה הם דברַי וזו אמירתי על פרשת אמור.
 |
| Somali Woman Stoned to Death Under Sharia Law |
התעלמת לגמרי מכל הדרישות המחמירות של הוצאה להורג ..בין היתר ישיבת חכמים בגזית, הדיינים ומספרם בדיון על דיני נפשות, חקירת העדים וכל העניין המשפטי של ההוצאה להורג.
השבמחקכמו כן הקביעה ש"בית דין שהוציאו חוטא להורג פעם בשבעים שנה, נקראים סנהדרין קטלנית".
כמו כן, גם אם נקבע הדין: מצוות הקבורה ואיסור הלנת המת וכו'.
מאוד קל לבוא ולהביא תמונה כדוגמא מבני ישמעאל.
שלום בנימין,
מחקראשית, תודה על הקריאה והתגובה.
בחיבור זה התייחסתי אך לפרשת אמור ולהתייחסות או אי-ההתייחסות של אחרים כלפי נושאים מסוימים בה, שמופיעים בהגוונים שונים במספר פרשות מן התורה.
חיבור נפרד אני מקדיש לעונש המוות ביהדות באופן כללי, ושם אני מתייחס למקורות נוספים. אעלה אותו בקרוב.
תודה.