פרשת בהר: מה עניין שמיטה למשמעות החיים

פרשת בהר

מה עניין שמיטה למשמעות החיים

משה ניסים

שנת שמיטה – בקש ממון ורדפהו

בשלהי המאה ה-12 שאל רבי שלמה בן יצחק – רש"י, את אחת השאלות הגדולות שידעה פרשנות המקרא: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני!". שואל רש"י, מתוך הטקסט, כיצד הדברים מתיישבים אחד עם השני. בחיבור קצר זה, אציג קשר אפשרי נוסף, שחורג מהטקסט המקראי הגלוי, בין עניין השמיטה לערכים ליברליים שונים.

ג. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ  ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּך ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.[1]

פרשת בהר, אשר נקראת בשנה עברית רגילה שאינה מעוברת, יחד עם פרשת בחוקותיי, נפתחת בסוגיות שנת השמיטה. רעיון יפה וחברתי כשלעצמו, אך בימנו אינו מיושם כפי שניתן להבין מהפשט של ספר ויקרא פרק כ"ה[2]. אם בפרשה הקודמת – פרשת אמור – ניצבנו בפני ערכים שאין אנו מקבלים אותם היום כלל וכלל, כגון סקילת המקלל, שריפת בת כהן שזנתה והעיקרון הנקמני "שן תחת שן", ויכולנו "לוותר" עליהם בהינף יד, בפרשתנו אנו ניצבים בפני בעיה דומה אך מזווית שונה לחלוטין - עניין השמיטה, אשר יסכימו רוב קוראי דברים אלה, עניין חברתי וערכי הוא מן המעלה הראשונה. מדוע אם כן אין אנו נוהגים על פיו למרות שהעיקרון המנחה של השמיטה מקובל עלינו?

תשובתי פשוטה: ערכים, נורמות ואילוצים חיצוניים הם אלה שהדריכו אותנו, את העם היהודי, לנהוג אחרת מאשר כתוב בתורה. הדברים מתייחסים גם לערכים שאין אנו מקבלים וגם לערכים שאנו מקבלים. כך למשל, דין מוות קיים בתורה ואף מוצג כערך מוסרי המגלם את הצדק האלוהי. אך חכמי המשנה, רבי עקיבא ורבי טרפון, למרות שהכירו את התורה ואת ערכיה, עשו להם דין וקבעו שאין להוציא אדם להורג: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם[3] כמובן שישנן פרשנויות שונות לדבריהם, אך פשט הדברים נהיר לכל. רבי עקיבא ורבי טרפון מגדולי התנאים, שללו אפשרות לעונש מוות על אף מצוות התורה. כך גם בימנו, אשר בני האדם החליפו מילה אחת בפסוק מספר תהלים מזמור ל"ד – במקום "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"[4] יבוא "בקש ממון ורדפהו", כיאה לערכי היסוד של הזרם הפרוטסטנטי בנצרות, כפי שהיטיב לפרשם מקס ובר, והקפיטליזם. יש לומר את האמת, חיים אנו בתקופה אשר אין אדם יכול להרשות לעצמו להניח את אדמתו/מכולתו/מפעלו במשך שנה שלמה, ולא רק להניח אותה, אלא לאפשר לחומסים להכנס ולהשחית את אחוזתו, ואף לגרום להפסדים כבדים שכן שנה שלמה של חוסר עבודה במונחים של היום היא בכייה לדורות מבחינה כלכלית.

חוסר ההתאמה למציאות המשתנה הופכת את דברי המקרא לעיתים למעין נר זכרון אשר מילותיו מוצפים בערגה מחד גיסא ותפֵלות מאידך גיסא. זאת גם הסיבה שממשיך העם היהודי במנהגו לקרוא בתורה בכל שבת, שכן אין משמעות מעשית למרבית המצוות והערכים המצויים בתורה. קל יותר לשמור על "מסורת יפה" ולא מחייבת, מאשר "מסורת כעורה" ומחייבת.

ערבות הדדית אוניברסאלית [?]

לאחר פסוקים הדנים בשמיטה, ביובלות ובגאולת המגורים, מגיעה תפיסת העולם ה"סוציאל-דמוקרטית" של המקרא, בפרק כ"ה פסוקים 35-38:

לו וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.  לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ  לז אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ לח אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.

להיות לכם לאלוהים

פסוקים נפלאים אלה, מהווים נדבך נוסף בערכה של הערבות ההדדית ביהדות. אדם אשר פשט רגל, איבד נכסיו, מכל סיבה שהיא, שאין מפרטים בפסוק עליה - וזו גם גדולת הפסוק לטעמי, חובה על האדם לתמוך בו ואף לא לגבות ממנו ריבית על הלוואות. בפסוק 38, יש מעין חותמת של אלוהים לדבריו אלו. חותמת אשר אפשר לפרש בהרבה מאוד דרכים. ראשית: אלוהים מזכיר לעם כי הוא הוציא את בני ישראל ממצרים למען שתי מטרות – להעניק להם את ארץ כנען וגם להיות להם לאלוהים. אפשרות שניה תהיה, ופחות מקובלת: שהאל הוציא את בני ישראל ממצרים, והביא להם את ארץ כנען שהיא תהיה להם לאלוהים. כלומר הארץ, על כל יושביה ואדמותיה, היא "האלוהים", ולכן יש לדאוג הן לאדמה והן לבני האדם והבהמה אשר בה כקודש. הא בהא תליה.

וחי אחיך עמך: סוגיית מים לשניים

אך האם העזרה לזולת עקרון אוניברסלי הוא? מן הפסוקים לעיל ניתן להבין כי היחס הוא אך ורק "לאחינו", ברוח התקופה בה שר הכלכלה, נפתלי בנט, מציין בכל הזדמנות את המילה "אחי" כהדגשת הערבות ההדדית בקרב העם היהודי. ומה באשר לאחרים, לאלה שאינם אחינו? מה דינם? האם עלינו לתמוך גם בהם, ואם לא – מדוע? על דרך הפשט ניתן כמובן להבין כי הכוונה היא רק לבני ישראל. על דרך הדרש אפשר להבין את הדברים אחרת, באופן אוניברסאלי יותר: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" הכוונה היא לא רק לבני ישראל, אלא לכל מי שחי עמך, כל מי שחי עמך הוא אחיך, כל מי שחי בקרבך הוא באחריותך, ולהיפך, הערבות כאן היא אוניברסאלית. ועל כן צריך לתמוך בכל עני, בלי הבדלי תרבות. – ואכן פסוק 35 מכליל גם את הגר והתושב במצוות העזרה לזולת. על אף זאת, האוניברסאליות לא נשמרת שכן בהמשך הפרשה ישנה הבדלה בין מעמדו של "עבד עברי" לבין מעמדו של עבד כנעני, כדי להזכיר שדין ישראל ולא כדין העמים.

בהקשר זה אביא אגדה ידועה הנוגעת בפסוק 36, הידועה בכינויה העממי: סוגיית מים לשניים.

שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם, מתים. ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כ"ה 35-36), חייך קודמים לחיי חברך.[5]

באגדה לעיל, רבי עקיבא מביא את סוף פסוק 36 כתומך בדעתו אשר קובעת שכאשר חייך וחיי אחיך מונחים על כף המאזניים, יש להעדיף את חייך. כלומר, רבי עקיבא מדגיש בחלק זה של הפסוק את ההפרדה בין האדם היחיד לבין הזולת. "וחי אחיך עמך", היינו: הוא חי איתך ולא אתה חי איתו, הגם שאחיך הוא. יש במדרש זה יכולת ללמדנו על העדפתו של האדם הבודד על פני האחר והערבות ההדדית. כאשר יש התנגשות בין הסיוע לאחר לבין שלומי וביטחוני, שלומי וביטחוני גובר. – תפיסה זו עלולה להיות כמדרון חלקלק ולהביאנו אל מחזות אינדיבידואליים ועיוורים למצוקת זולתנו, כיאה לתפיסות עולם קפיטליסטיות הנוטות להתעלם ממצוקת החלש[6]. לעומת זאת בן פטורא, אשר קובע שמוטב ששניהם ישתו וימותו ולא יראו במות האחר, אינו רואה כרבי עקיבא את הפן היחסי של הערבות ההדדית, אלא מתייחס אליו כערך מוחלט. העם היהודי אחד הוא בחיים ובמוות. עם מי הצדק אפוא? עם רבי עקיבא אשר "מתפשר" למען החיים או עם בן פטורא אשר "מתאבד" על מזבח ערכיו? 

שמיטה כוויתור למען

לסיכום, ההפרדה שעושה התנא רבי עקיבא בין חיי לבין חיי אחי, היא כהפרדה אשר עושה המקרא/אלוהים בין ישראל לעמים (זאת למרות שבספר במדבר נכתב כי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם[7].)  ובין אדמת ארץ ישראל הקדושה ואדמת הניכר הטמאה[8].

אם כן, אין מדובר בפרשה המנציחה עקרונות התנהגות אוניברסאליים, אלא עקרונות פרטיקולאריים המתייחסים לעם ישראל בארץ ישראל, אך בהינתן וראינו בתחילת דברי לפרשה, כי לעיתים המציאות היא זו אשר גוברת על הכתוב בתורה, חשוב לדעת לאמץ עקרונות מוסר מסוימים וליישמם, כפי שאנו מניחים בצד עקרונות מוסר אחרים כגל-עד, וזאת למען המשך קיומנו – וכאן גם יתרונו של רבי עקיבא על בן פטורא, לעיתים יש "לוותר" על עקרונות וערכים בדרך. כל דור שומט ערכים כדי להמשיך ולהתקיים (גם כשאלוהים ברא את העולם הוא ויתר על בדידותו[9]) ועניין השמיטה מלמדנו שלעיתים יש לוותר על דבר הקרוב ללבנו, כדי שייטב לקרובנו בהווה ולנו בעתיד, מלמדנו שלא נביט אך על הרגע הנתון ועל הרווח או ההפסד המידי, אלא נשכיל להביט על המשמעות הרחבה יותר של הפעולות שאנו עושים.

למרות שהמוסר שמציגה פרשת בהר הוא מוסר מאוד מוגבל, הן מבחינה גאוגרפית והן מבחינה אנושית, יש בה כדי להובילנו בדרך השלום, הפשרה, לזכור שרעיונות נועדו כדי להעניק משמעות לדרך בחיים, אך לא את החיים עצמם, ומסיבה זו חובה עלינו לשמוט, לא רק את אדמתנו בכל תקופה, אלא במקרים מסוימים אף ערכים בספר חוקנו, למען ייטב לנו, לשכנינו ולדורות הבאים.

---

1 ויקרא כ"ה 3-7

[2] ראו: "היתר מכירה"

[3] מכות, ז' ע"א

[4] תהלים ל"ד 15

[5] בבא מציעא ס"ב ע"א

[6] מדובר בהכללה גדולה מאוד. שכן, יכול להיות אדם המחזיק בתפיסת עולם קפיטליסטית וגם יעזור לדל בקרבו. הכוונה כאן למחשבה אשר שם במרכז את האינדיבידואל ולא את החברה.

[7] במדבר ט"ו 16

[8] וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת (עמוס ז' 17)

[9] http://moshing-mps.blogspot.co.il/2013/04/blog-post.html