ההולכים במדבר
משה ניסים
פרשת במדבר היא מהמשמימות
שידעה התורה. אפשר לומר שהיא פרשה אדמיניסטרטיבית, נטולת עניינים שברוח ועומק
אינטלקטואלי המאפשרים לקוראיהָ את אפשרות הפלפול דרך הדרש. ואכן אין זה פלא ששם
פרשה כה משמימה יהיה "במדבר". על כן, בחיבור קצר זה, אתמקד בעיקר בשמה
של הפרשה.
נהוג לומר "פרשת
בַּמדבר", אך נכון יותר לומר "פרשת בְּמדבר". שכן בפסוק הראשון של הפרשה,
והספר כולו, נכתב: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי. להבנתי יש
לכך סיבה. אם כה חשוב היה שמו של המדבר, הספר הרביעי בתורה היה נקרא "במדבר
סיני". שמו של המדבר אינו חשוב, החשוב הוא המדבר, שבני ישראל נמצאים עתה
בתהליך התפתחותי או התקדמותי שיעצב ויגבש את דמותם וזהותם כעם. לכן, השם הוא
במדבר, כל מדבר שהוא, לא מדבר ספציפי, אלא מדבר מטאפיסי המבטא יותר רעיון מאשר
אזור אקלימי או גאוגרפי.
במילון המקוון
"רב-מילים", מוגדרת המילה "מדבר" כך:
אזור
יבשתי צחיח, שכמות המשקעים בו נמוכה ולא סדירה. בדרך כלל הצמחייה בו מעטה או אינה
קיימת, ואין בו יישובי אדם. כ-15% משטח כדור הארץ הם מדבר.
זהו המדבר וזוהי פרשתנו. כפי
שהפרשה אינה פורה ברעיונות ומייגעת בחד-גוניות שלה, כך גם המדבר הצחיח דל בצמחייה
ומייגע בנופיו הזהים. למרות כל זאת, במדבר טמונות שאלות ותשובות הקשורות במסתורין,
בלב האדם הנודד, המחפש, השואף למצוא מתוך האין הגדול דבר-מה. בזה כוחו של המדבר,
ואין פלא שעם ישראל, היוצא ממצרים בדרכו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עובר תחילה
במדבר הגדול שמסמל יותר מאשר חול ומחסור במים, הוא מסמל את התוויית הדרך החדשה,
הליכה בשבילים אשר אף אדם לא הלך בהם, אל מקום חדש.
מערכת היחסים בין בני ישראל
למדבר התחילה ברגל שמאל, ולא שהיא עתידה להסתיים ברגל ימין, אבל ההתחלה היא כזאת.
משבתם בממלכה מסודרת, ללא כל תהיות וספקות לגבי עתידם, נוחתים באחת באזור לא ידוע,
בפחד ואימה, כשהכל מונח על כתפם – הם אלה שצריכים לצעוד בשמש הקופחת אל "שום
מקום", וכך הם זועקים אל משה בראותם מאחור את העבר המאיים – פרעה וצבאו
דוהרים אחריהם – ומלפנים את העתיד הלא-ידוע – שממה וישימון:
יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים
בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ
מִמִּצְרָיִם יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר,
אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה
אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.[1]
בשני
הפסוקים לעיל, המדבר מוזכר בהקשר של מוות, וקשה להאשים את בני ישראל, הרי מים אין
והשמש יוקדת, המוות שכיח במחוזות אלה. עוד יצפו להם רגעי משבר שונים בהליכתם
במדבר, בצחיחות המשוועת לעוגן, לנווה מדבר והצלה.
אני
רוצה להציע כאן את המדבר המטאפיסי בו נמצאים בני ישראל כמקור להיווצרותם של חיים,
מקור ליצירה, לאותנטיות, מעיין שופע להכרה עמוקה של האדם את עצמו ושל עם את עצמו
ודרכו. על כל אדם גדול וכל עם גדול לעבור דרך המדבר, דרך ה"כלום" הגדול
ביותר הנמצא על כדור הארץ לכאורה, כדי ליצור מתוך עצמו יצירה חדשה שלא הייתה קיימת
בעבר. הנודד במדבר, שקול לבלש המגשש אחר עקבותיו שלו, בזכוכית מגדלת, מנסה להכיר
את צעדיו, את הליכותיו, לפענח אותן. כאן, במקום צחיח זה, נברא עולם.
כך
גם ה"על-אדם" של הפילוסוף הגרמני – פרידריך ניטשה – זה אשר בורא מהות שאינה
תלויה בעולם אלא באדם, אדם שלא מוצא את מהותו כאילו זו הסתתרה, אלא בוראהּ כמו היה
אלוהים. וכך כותב פרידריך ניטשה בספרו "כה אמר זרתוסטרא":
שלושה גלגולים של הרוח
אני מונה לכם: איך יהיה הרוח לגמל והגמל יהיה לאריה והאריה יהיה לילד
בסוף. [...] את כל זה, הכבד מכל, לוקח עליו הרוח המושך בעול: כגמל העמוס הנחפז אל
המדבר כן ייחפז אל מדברו. / אבל במדבר הבודד מכולם קורה הגלגול השני: הרוח יהיה פה לאריה, את החופש הוא
רוצה לצוד לו ולהיות אדון במדברו שלו. [...] לברוא ערכים חדשים – זאת גם האריה אינו יכול:
אבל לברוא לעצמה חופש
לבריאה
חדשה – זאת יכולה עוצמת האריה. [...] הילד תום הוא, ושכחה, התחלה חדשה, משחק, גלגל
המתגלגל מעצמו, תנועה ראשונה, אמירה "כן" קדושה[2].
ניטשה
מעביר את רוח האדם מסע של תלאות ומאבקים דרך המדבר כדי להגיע ליעד הסופי, שהוא
למעשה ההתחלה – התחלה חדשה. במקום להגיע למקום גדוש בערכים מוסריים, ושם נפגוש בזקן
חכם אשר מכיר את לב האדם לפני ולפנים, מוצאים אנו ילד תם. בילד הזה טמון העולם
כולו, ולילד הזה מגיעים רק דרך אותו "המדבר הבודד מכולם", שם הרוח נהפך
לאריה אשר אומר "רוצה אני". לפתע במדבר, רוח האדם הופכת לאריה טורף אשר
מתגבר על כל אותם ערכים ישנים, על כל אותם נהלים מצריים ושעבוד אינסופי לתרבות
זרה, על הניכור. בספירה מטאפיסית זו של המדבר השחון, לרוח יש את המרחב הדרוש כדי
לרצות, כדי לדמיין את דרכו כפי שהיה רוצה לראות בחזונו ללא כל הפרעה חיצונית
מגבילה. רק לאחר אותו תהליך של התגברות על העבר והישן, ניצב הרוח בפני הגאולה שהיא
כל כולה תום, רוך, ושחרור מכבליו המאיימים של שלטון זר ומדכא במצרים. כאן, ורק דרך
המדבר המאפשר, יכולה להיוולד מהות חדשה.
כל אחד והמדבר שלו
לא רק בני ישראל ורוחו של
זרתוסטרא ניצבים במדבר כחלק מתהליך של
גדולה עתידית. כך למשל הנביא ירמיהו, בתחילתו של פרק ט', דווקא משווע לשוב
אל אותו מדבר שכן מאסה נפשו בעם ישראל המתדרדר ומבקש הוא את המפלט להתחלה מחדש.
מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי
וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים.[3]
הנביא מבקש מלון אורחים, לא
בעיר אחרת, אלא במקום בו המוות שורה ובו צפונות התחלות חדשות. יודע ירמיהו כי
התרופה לכל מכאוביו תהיינה "במדבר", בהערכות מחדש לכל הבאות, משם יוכל
הוא להמשיך הלאה בעקבות אמונתו. ועוד מדגיש הוא כי מדובר במשכן ארעי, מלון אורחים,
הוא יהיה שם כאורח, כי מהותו של מדבר היא לא ריקנותו וצחיחותו, אלא האפשרויות
הגלומות בו. היכולת לומר "אני רוצה".
המשורר היהודי-ספרדי בן המאה
ה-10, דונש בן לברט, כתב בשירו הידוע "דרור יקרא" את המשפט הבא, בהשראת
פסוק מנבואת ישעיהו, שיכול ללמדנו עוד על אותה מהות מטאפיסית המאפיינת את המדבר:
אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים
נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה
לְמוֹצָאֵי מָיִם.
יט אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה
בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו[5]
בן לברט חוזר לנבואת ישעיהו
ומבקש מהאל שיקיימה. בנבואה זו מתהפכת המציאות, ממציאות שחונה למציאות פורה. גם
מדברי השירה של בן לברט וגם מנבואת ישעיהו ניתן להסיק כי למדבר אין רק תפקיד
פיוטי, אלא הוא מהווה שלב בדרך אל "הגאולה". המדבר הוא המקום בו יכול
לקום ההר, לכן מדגיש המשורר שאלוהים יתן במדבר הר. המדבר מיועד לגדולות, בו
יטיבו ללכת המיועדים לגדולה. כך למשל בברית החדשה, ב-הבשורה על פי מתי,
השטן מעביר את ישו ניסיון דווקא במדבר, מקום בו כאמור המוות שוכן, לראות האם אכן
יצליח אותו "על-אדם" ליצור במקום המיועד ליצירה:
1 אז נשא הרוח את-ישוע
המדברה למען ינסהו השטן: 2 ויהי אחרי צומו ארבעים יום וארבעים לילה
וירעב:
3 ויגש אליו המנסה ויאמר אם בן-האלהים אתה דבר לאבנים האלה
ותהיינה ללחם.[6]
המקום בו בוחר השטן כדי לנסות את היכולות האלוהיות של ישו, הוא המדבר. ולא סתם במדבר, הוא ממתין לרגע בו יהיה ישו רעב וחלש, כדי לדחוק אותו לפינה. זה אכן אחד ממאפייניו של המדבר, הקלות בה האדם יכול לרעוב ולגווע, כי באופן טבעי קל יותר למצוא מים קיימים מאשר לברוא כאלה, בלשון מטאפורית כמובן. ואכן מבחנו של ישו הוא לברוא לחם במדבר. לכאורה יכול היה השטן לבקש מישו לברוא לחם גם בביתו.
גם אליהו הנביא, הנס מפני
דורשת רעתו – איזבל, אשת המלך אחאב, ניצב בסיטואציה דומה בה בני ישראל ניצבים.
הפסוקים הבאים מספרים את סיפור שבירתו של אדם, גדול ככל שיהיה, נוכח הריקוּת
שבמדבר:
ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא
וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב
עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. ה וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן
תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל.[7]
 |
| אליהו והמלאך במדבר / לורד פרדריק לייטון |
אליהו מבקש מהאל המתת חסד, בטענה שאין הוא טוב מאבותיו. אבותיו, אלא אשר היו זקוקים לעזרה והצלה במדבר בדרך אל הארץ המובטחת. בעוד בני ישראל צעדו 40 שנה במדבר, לאליהו יום אחד הספיק כדי להישבר, דבר המראה את גודל טובענותו של המדבר המאפשר לבלי די ובתוך כך שובר, מייבש והורג כמנהגו. את אליהו מאכיל האל בחסדו, בניגוד לעל-אדם של ניטשה, אשר אמור לספק לעצמו את האוכל מתוך עצמו וסגולותיו.
כמו שבדף חלק משמים וחסר
חשיבות צפונים המונה ליסה או שיריו של ביאליק, כך גם בפרשה זו, אשר מציגה בפנינו
רשימות אינסופיות של מפקדים, מספרים ותפקידים לוגיסטיים בעלת השם המשמעותי –
במדבר, יכולים לפרוח להם הדמיון, היצירה, סגולותיו של אדם אשר יוצק תוכן לחייו ולא
בוחר תוכן מן החיים לחייו. זה המקום בו כל אחד יכול לבחור אם לדלג למקום נוח יותר
ולהיגרר אחר רעיונות או להתמיד ולחפש אחר רעיונות חדשים בזמן ש"סכנת
מוות" מרחפת מעל ראשו. להפריח את השממה או לדלג מעליה למקום "טוב
יותר". וכאן צפונה שאלה פתוחה: האם בני ישראל מפריחים את השממה או מדלגים
מעליה?
לסיום, אציג את יצירתו
הפוסטמודרנית של רוברט ריימן, המוצגת במוזיאון פומפידו בפאריז אשר חושפת, בעיני
לפחות, את מהותו של הריק כערך כשלעצמו.
 |
| Robert RYMAN Chapter,1981 |
[1] שמות י"ד, 11-12
[2] כה אמר זרתוסטרא, תרגום: אילנה
המרמן, עם עובד, 2012, עמוד 72-75.
[3] ירמיהו ט', 1.
[4] דרור יקרא / דונש בן לברט
[5] ישעיהו מ"א, 18-19
[6] הבשורה על פי מתי, פרק ד', 1-3.
[7] מלכים א' י"ט 4-5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה