דמוקרטיה מצרית
מחשבות על הדחתו של הנשיא
מוחמד מורסי על ידי הצבא
משה
ניסים
למעשה אין רצון העם אלא רצונו של אותו חלק
מן העם שהוא הרב ביותר במספר או שהוא פעיל ביותר, כלומר, של הרוב, או של אלה שעלה
בידם להיות מוכרים כבעלי רוב. אפשר אפוא שירצה העם לדכא חלק מתוכו, וכנגד זה יש
צורך בהגנה לא פחות מאשר נגד כל עריצות שהיא [...] החוקרים המדיניים רגילים עכשיו
להזכיר גם את ״עריצות הרוב״ בין הרעות שעל החברה להישמר מהן. (ג'ון סטיוארט מיל,
על החירות)
מוחמד מורסי, נשיא מצרים שנבחר
בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדות מצרים בחודש יוני אשתקד, הודח אמש (3.7.13)
ע"י הצבא לאחר מחאה עממית גדולה שתוכננה "לכבוד" יום השנה לעלייתו
לשלטון, וזאת בעקבות אכזבה גדולה בעם ממדיניותו. ברגעים כאלה, נוטים רבים ברחבי
העולם המערבי ובכלל, לתגובה פשטנית - חיזוק ידי העם המוחה ולהריע כאשר המחאה משיגה
את מטרתה והעם שוחר החופש מנצח את העריץ. אך לפני שאנו, בישראל ובמערב הדמוקרטי,
יוצאים בחגיגות וקריאות שמחה, יש לעמוד על השאלה – האם ה"הפיכה
הצבאית" הזאת תתרום או תזיק לתהליך הדמוקרטיזציה שעובר על מצרים? ניתן
כמובן לתקוף מקרה זה מהרבה כיוונים ולפרשו על פי מספר גישות מתחום מדע המדינה. אך
תחילה יש לברר מהי אותה דמוקרטיה שכולם במצרים טוענים שהם נושאי דגלה?
 |
| מוחמד מורסי. מומחה להנדסת חלקיקים. |
שני נדבכים לדמוקרטיה:
פרוצדוראלי וערכי
לדמוקרטיה שני נדבכים מרכזיים
– פרוצדוראלי וערכי, שהם מטאפורית יהיו בית ותמונות. דמוקרטיה היא בית שעל קירותיו
תלויות תמונות. הבית הוא המבנה המנהלי המגן מצד אחד על התמונות שלא יפגעו, ומצד
שני מתחזק אותם, בוחן ומחליף מעת לעת במידת הצורך. מתוקף כך, חשוב שהבית יהיה יציב
ואיתן ויעמוד מול מפגעי הטבע השונים האורבים לו מכל עבר, וישמור על התמונות שבו.
התמונות הן הערכים ובהן גלומה דמותו של האדם כערך מרכזי וכיצור תבוני. האדם הוא
הערך העומד בבסיס השיטה הדמוקרטית, וכל מטרתה של הדמוקרטיה היא לשרת את בני האדם,
דיירי הבית, הנמצאים בבסיס ערכיה הרבים של הדמוקרטיה. בית בלי תמונות, אינו יכול
להצדיק את קיומו, שכן הוא נועד להגן על האדם. תמונות בלי בית יהיו חסרי הגנה
ויחוללו ע"י כל המרבה בכוח ואפשרות.
דיירי הבית הם אלה שיקבעו את
מידת יציבותו של הבית, מהות התמונות שייתלו בו, והם אלה שיוכלו לתקן, לשפר ולשנות.
בשביל כל אלה יש צורך בהסכמה רחבה ככל האפשר לגבי האופן שיש לבצע את המהלכים. אם
אין הסכמה, לא נקבל בית, לא ישמרו התמונות, ולא יתקיים שלטון העם.
הדמוקרטיה כפרוצדורה (בחירות,
עקרון הכרעת הרוב, הפרדת רשויות, הגבלת השלטון) והדמוקרטיה כמהווה סט של ערכים
(זכויות אדם, פלורליזם, סובלנות, הסכמיות), הכרחיות לקיומה של דמוקרטיה מתוקנות
שתשמור על איזונים נכונים בין מגמות שונות בעם. כאשר חברה ללא ניסיון דמוקרטי,
שואפת לאמץ את השיטה הדמוקרטית, כמקרה מצרים, הקושי גדול הרבה יותר, שכן בית יש
להקים מהיסודות - בית שמוקם מהיסודות יחזיק מעמד לאורך זמן. לרוב, במדינות ללא
מסורת דמוקרטית, הבניה נעשית בצורה חפוזה, וכך במקום בית נבנה אוהל שנוטה להתעופף
בכל משב רוח מזדמן – כפי שקרה וקורה עד ימנו במדינות אפריקה הפוסט-קולוניאלית למשל.
הדחתו של מורסי ע"י הצבא, היא התעופפותו של אוהל ולא התרסקות של בית.
בחיבור זה אציג את טענתי ביחס
להדחתו של הנשיא מורסי. מחד גיסא, הדחתו ע"י הצבא מזיקה לקידום
דמוקרטיה במצרים ובניית תרבות דמוקרטית, מאידך גיסא הדחתו של נשיא נבחר בבחירות
דמוקרטיות אשר מקדם ערכים לא-דמוקרטיים היא הכרחית בכל משטר דמוקרטי תקין, ונובעת
ממנגנון הדמוקרטיה המתגוננת. – כיצד אפוא לאור דואליות זו, יש לראות את הדחתו של
מורסי?
 |
| דפני ליף. הפיכה צבאית לא עושה עליה רושם. |
רקע קצר
מזה שנתיים שמצרים עוברת
טלטלה מבחינה פוליטית, זה החל ב-25 בינואר 2011, עת יצא לרחובות המון אדם על רקע
כלכלי, נמשך בהדחתו של הנשיא הנצחי חוסני מוברק ב-11 בפברואר אותה שנה, תפיסת הצבא
את השלטון, ועריכת בחירות דמוקרטיות שהעלו לכס הנשיאות את נציג תנועת "האחים
המוסלמים" – מוחמד מורסי, בחודש יוני 2012. עם היכנסו של האחרון לתפקיד, החל הוא
פועל להעביר חוקה ולהביאה למשאל עם. עד כאן הכל בסדר. הבית מתחיל להבנות.
אם כך, מה הבעיה? הבעיה טמונה
בתמונות שהחליט מורסי לתלות על קירות הבית, ללא הסכמה רחבה ומבלי הבנה דמוקרטית
בסיסית. בתמונות אלה לא האדם לבדו ניצב עומד במרכז המסגרת, אלה גם הדת המוסלמית
(השריעה) ואלוהים. יתרה מכך, הוציא מורסי צו בתחילת כהונתו שנועד להרחיב את
סמכויותיו על חשבון הרשות השופטת, דבר הפוגע ביסודות הבית, ובניהול התקין של
הדמוקרטיה: עקרון הפרדת הרשויות. דברים אלה, יחד עם פיטורים שרירותיים של התובע
הכללי ובכירים בצבא, מהווים את החטא הקדמון (או החטאים הקדמונים) שהביאו את
ההמונים לצאת להפגנות נרחבות נגד מדיניותו הלא-דמוקרטית הן מבחינה מנהלית והן
מבחינה ערכית של הנשיא הנבחר בבחירות חופשיות.
שני פנים ללגיטימציה
בדמוקרטיה
מורסי היה נשיא לגיטימי
מבחינה מנהלית, אין על כך ויכוח. הוא נבחר ע"י העם בבחירות חופשיות באמצעות
עקרון הכרעת הרוב. יחד עם זאת, הלגיטימיות בדמוקרטיה לא נובעת רק כתוצאה מרצון העם
שמגולם בבחירות חופשיות, אלא גם מטיב פעולות השלטון בעת שלטונו, ואת זה, כך נראה
לפחות, המוחים בחלקם הבינו כאשר דיברו על אובדן הלגיטימיות של הנשיא ואספו כ-22
מיליון חתימות נגד שלטונו[1]. מורסי החל לאבד את הלגיטימיות
שלו לשלוט כמנהיג דמוקרטי ברגע שהחל לכרסם ביסודות המנהליים והערכיים של הדמוקרטיה:
הוא לא הפקיד על הפרדת רשויות ועצמאותה של כל רשות, על חופש מדת, זכויות מיעוטים,
חופש העיתונות והרשימה עוד ארוכה ומשתנה מאדם לאדם, תלוי אם מי המראיין שולף מסבך
המפגינים. במדינה דמוקרטית מתוקנות, על מהלכים מסוג זה היו מגישים עתירה לבית
המשפט העליון וכנראה שזה היה פוסק שהם לא חוקתיים ושאין להעבירם. באותה מדינה,
הממשלה הייתה מקבלת את החלטת בית המשפט העליון שכן מתקיימת הסכמה על חוקי המשחק
המבוססים על הפרדת רשויות כאשר לכל רשות עצמאית בתחומה. הבעיה במצרים היא שיש
לבנות את הדמוקרטיה מהתחלה, וכדי שנקבל בית דמוקרטי למופת, יציב ואיתן בעל מערכת
של ביקורת משפטית בין השאר, יש צורך חיוני שהקבלן/ההנהגה יכירו בערכים הדמוקרטיים
הבסיסים שהזכרתי למעלה. כאשר הקבלן הראשי לא מקבל זאת, אין פלא שנקבל בית ללא
יסודות שיתפורר לאחר זמן קצר והחוקה תהיה בהתאם, לא-דמוקרטית עליה אין הסכמה רחבה
בעם. על "המשטר" במקרים אלה להפעיל את מנגנון הדמוקרטיה המתגוננת שאמור
לבלום מגמות לא דמוקרטיות, לעיתים באמצעים לא-דמוקרטיים, לכאורה, כמו הדחתו של
מנהיג שנבחר ע"י העם.
דומה כי דמוקרטיה אליבא דמורסי
היא בחירות חופשיות המבוססות על עקרון שלטון הרוב. ברגע שגויס הרוב הדרוש, יש
למנהיג הסמכות לקבל החלטות שגם פוגעות בכללי המשחק – זו טעות חמורה. מורסי אפוא
אולי מבין בהנדסת חלקיקים, אבל לא באופן התנהלותה של דמוקרטיה.
תפקידו של הצבא
תוצאת הדחתו של מורסי היא
מבורכת מבחינת העם במצרים החפץ בדמוקרטיה – פחות שליט לא-דמוקרטי. יחד עם זאת,
אופן ההדחה שלו ע"י הצבא, מסוכן, ומעמיד את באור חשוך מאוד את הסיכוי לכינונה של דמוקרטיה תקינה בזמן הקרוב במצרים. מדוע?
במדינה דמוקרטית מערבית
וליברלית, ובחברה בעלת תרבות דמוקרטית – הצבא הוא אך שלוחה של השלטון ותפקידו להגן
על גבולות המדינה – הוא בשום אופן לא היועץ המשפטי, התובע הכללי, לא התליין, לא
המבקר ובוודאי לא זה שאמור להציב לנשיא שנבחר ע"י העם אולטימאטום – דבר זה
מאפיין מדינות בעלות אופי אוטוריטארי כוחני הנשלטות ע"י הכוח ולא ע"י
התבונה וההסכמים שגובשו בה. התפקיד שנטל על עצמו הצבא המצרי, ויש שיאמרו בלית
ברירה, מעיד על בניה לקויה של השלד הדמוקרטי במצרים שדומה לכדור שלג שמתגלגל
במדרון וצובר תאוצה מבלי יכולת לעצור עד ההתרסקות. מישהו צריך היה לעצור את כדור
השלג הזה, ואת זה הצבא לא עשה בהדחת מורסי, הוא רק חיזק את תאוצתו.
הצבא הוא לא גוף ריבוני הנבחר
ע״י העם, אלא גוף ביצועי וכלי בידי השלטון הנבחר והלגיטימי לשלוט. כאשר ראשי הצבא
עושים שימוש בעל אופי שלטוני בעוצמתם, הם פוגעים בצורה הקשה ביותר בדמוקרטיה. כל
מנהיג מצרי מעתה יצטרך להתחשב בדעתם של ראשי הצבא לפני שהוא מציג מדיניות כלכליות
ואזרחית כזו אן אחרת. בסימון של הגנרל באגודל מטה – מודח נשיא. אין אבסורד גדול
מזה. בדמוקרטיה נשיאותית כמו במצרים הנשיא אחראי כלפיי העם ולא כלפיי ראשי הצבא
שלו.
דמיינו לכם ששבועיים לאחר
פרוץ המחאה החברתית בקיץ 2011 בישראל, הרמטכ"ל בני גנץ היה מודיע לראש
הממשלה, כי יש לו 48 שעות להיענות לדרישות המפגינים ולהקדים את הבחירות. מצב שכזה
דמיוני ולא יעלה על הדעת, שכן אנו מכירים את הפרוצדורה המקובלת במדינה דמוקרטית,
שאינה כוללת התערבות של הצבא על הגוף הממונה עליו. במקרה כזה, הרמטכ"ל היה
מפוטר בו במקום והדבר היה נהיר ומובן לאחרון המפגינים.
אם כן, כיצד ניתן היה
לנהוג במקרה בו מערכת המשפט אימפוטנטית ורק לצבא יש את היכולת לבלום מגמות לא
דמוקרטיות? קשה לומר. כל תשובה תשמע כמתנשאת או כלא מציאותית. אך לדעתי, הצבא
היה צריך לעשות שימוש בעצמתו בדרך הסמויה מן העין, לפעול מאחורי הקלעים ולהאדיר את
בית המשפט העליון ככזה שקיבל את ההחלטה לפעול נגד החוקה הלא דמוקרטית מתוקף סמכות
משפטית ערכית של רשות שלטונית, ולא מתוקף כוח מזוין של גוף מנהלי. פעולה שכזאת
הייתה מעבירה את כובד המשקל לבית המשפט כמייצג רשות עצמאית שיש בכוחה לבלום
מדיניות לא דמוקרטית, בניגוד לצבא, ובכך למצב את מעמדו כרשות חזקה שעל כל ממשלה
ונשיא להתחשב בהחלטותיה בעתיד, כפי שנהוג בכל משטר דמוקרטי תקין.
מחסור בתרבות דמוקרטית
המצב אליו נקלעה החברה
במצרים, מאפיין חברות חסרות ניסיון בשיטה הדמוקרטית וחסרות תרבות פוליטית
דמוקרטית. מהי תרבות פוליטית? תרבות פוליטית נוצרת במהלך המגע בין ערכים
לבין מבנים שבה ומשפיעה על ההתנהגות הפוליטית בפועל. תרבות זו היא תורה לא כתובה,
המגדירה התנהגות נאותה ולא נאותה במערכת חברתית-פוליטית מסוימת. התרבות הפוליטית (הכוללת
את הסמלים, הערכים וכללי המשחק של המערכת), מעניקה לגיטימציה בעצם קיומה של המערכת
ולהסדריה הסוציו-פוליטיים הייחודיים או שהיא שוללת זאת ממנה[2]. תרבות פוליטית דמוקרטית היא תנאי הכרחי
להבטחת יציבות השלטון והדמוקרטיה במדינה. הבסיס לקיומה של תרבות פוליטית דמוקרטית
הוא מידת מחויבותם של הפרט, החברה, האליטות ומוסדות השלטון לערכיה הבסיסיים של הדמוקרטיה
ונכונות לפעול על פיהם לא רק בשל היותם מעוגנים בחוק, אלא מתוך הכרה בחשיבותם.
דומה כי מצרים טרם הגיעה לשלב הזה, ניתן לראות זאת גם במדיניותו של הנשיא המודח
וגם באופן ההדחה ע"י הצבא.
כיצד מייצרים תרבות דמוקרטית
עיצוב התרבות הפוליטית ברמת
המקרו, ייצוגה ופרשנותה, הם בראש ובראשונה, בידי המרכז הפוליטי. ערכי המרכז הם
התרבות הפוליטית הדומיננטית והם משפיעים במידה רבה על התרבות הפוליטית הקולקטיבית.
במילים אחרות, תחילתה של תרבות דמוקרטית בתבונתם של מנהיגים. זו הייתה המשימה
של מורסי, בה הוא נכשל, לא מפני שהוא רוצה להרע עם אוכלוסיית מצרים, אלא מפני שהוא
לא מבין כיצד פועלת דמוקרטיה. על ההנהגה הבאה של מצרים לדאוג קודם כל ליצירתה
של תרבות דמוקרטית ע"י כתיבתה של חוקה המקדשת את ערכי הפלורליזם, הסובלנות,
זכויות האדם וזכויות המיעוטים, ולהבין שדמוקרטיה היא לא רק זכותו של הרוב לשלוט
אלא גם ואולי אף יותר מכך, היא זכותו של המיעוט לא להירמס ע"י אותו הרוב. כמובן
שאין זו נוסחת פלא, יצירתה של תרבות דמוקרטית לא תלויה אך ורק בידי המנהיגים, אלא
גם בגורמים אחרים – אך היא מתחילה בראש ובראשונה שם.
 |
| מפגיני יוני 2013. רוצים דמוקרטיה מערבית? |
דמוקרטיה או לא דמוקרטיה
בעולם הערבי
בעולם המערבי מבינים את הדמוקרטיה
במובנה הליברלי, ככזאת שמעלה על נס את חירויות הפרט ומגינה על זכויות האדם. לא כל
מדינה או כל חברה מתאימה לערכים ליברליים כאלה, וחלק מן השינויים שהכניס מורסי
בחוקה מעידים שגם מצרים לא נמצאת בשלב הזה. כשטענה כזאת עולה, מאשימים את הדובר
בפטרונות ובמנטאליות קולוניאליסטית. לדוגמה, מתוך 21 מדיניות ערביות, רק ארבע
מקיימות משטר דמוקרטי ברמות שונות של תפקוד – לבנון, אלג'יריה, מרוקו וקומורו.
כאשר במקרה של לבנון הדמוקרטיה סובלנות מאי-יציבות כרונית מסיבות דמוגרפיות.
בהינתן ואין דמוקרטיה אחרת,
אשר מוכנה לסבול אלימות, הפרת כללים, פגיעה בזכויות אדם, וכל השיטות האחרות לא באות
כלל בחשבון, יש לנסות ולמצוא את הנוסחה המתאימה לגיבושה של השיטה גם במדינות ללא
עבר דמוקרטי. אני מאמין כי תהליכים סוציו-פוליטיים מבניים לא קורים בין רגע,
במיוחד לא בחברה בעלת מאפיינים סמכותניים, דתיים ופטריארכליים, זה עלול לקחת זמן
רב, ותלוי במידה רבה בנכונותם של מנהגי מצרים הבאים להבין את מהותה של השיטה
הדמוקרטית ולפעול עלפיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה