רְשִׁימוֹת עַל הָאָדָם הַתַּרְבּוּת וְהַמְּדִינָה

משה ניסים

יום רביעי, 24 ביולי 2013

האם מדינה ליברלית זקוקה לפקיד הממונה על הפולחן?


הבחירות לרב הראשי
האם מדינה ליברלית זקוקה לפקיד הממונה על הפולחן?
מאת משה ניסים
במדינת ישראל מתקיים מצב אנומלי. מצד אחד היא מדינה דמוקרטית, מצד שני היא מדינה אשר מאלצת את אזרחיה לצמצם את אפשרויות הבחירה שלהם כאשר זה נוגע לחייהם האישיים – למשל בנישואין, בגירושין, בקבורה וכדומה. בישראל לא מתקיימת הפרדה בין מוסדות הדת היהודית האורתודוכסית לבין מוסדותיה הרשמיים שאמורים להיות ניטרליים מבחינה דתית. שהרי אמונה דתית היא עניין אישי של האדם. אם כך, מדוע מתעקשים רבים מאזרחי ישראל לראות במוסד הרבנות כמוסד לגיטימי במדינה דמוקרטית? הטענה המרכזית של אותם מצדדים בקיומה של הרבנות הראשית ובפועלם של בתי הדין הרבניים, היא שמדובר במדינה יהודית. הם כמובן צודקים, מדינת ישראל היא מדינה יהודית, אך טועים טעות חמורה כשחושבים הם שהמילה "יהודית" מייצגת את הפרקטיקה הדתית-אמונית בלבד. היהדות היא גם תרבות ולאום. למעשה, הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, משמעה שהיא מדינת לאום יהודית בעלת משטר דמוקרטי וערכים דמוקרטיים ולא מדינה יהודית דתית. וכפי שהטמיע פרופ' לייבוביץ': "מדינת ישראל הוקמה ב-1948 בשיתוף-פעולה, שיתוף-מאמצים ושיתוף-קרבנות של יהודים דתיים וחופשיים כאחד כמדינה חילונית במהותה, היא נשארה חילונית במהותה ותישאר בהכרח חילונית במהותה - אלא אם תחול מהפכה רוחנית וחברתית כבירה בעם היושב בה"[1].
נפוטיזם: הרב עובדיה יוסף מריץ את בנו לתפקיד הרב הראשי. יש תקדים בתפקיד ציבורי אחר? לא בדמוקרטיה.
מזה מספר חודשים הבחירות לרב הראשי הספרדי והאשכנזי עושות כותרות בכל כלי התקשורת הישראליים. דבר חסר פרופורציה אם לוקחים בחשבון שאין לרב הראשי הספרדי שום השפעה על חייהם של אזרחים ספרדים בישראל, ואין לרב הראשי האשכנזי שום השפעה[2] על חייהם של אזרחים אשכנזים בישראל – להוציא את אלה שמתפרנסים ממוסד זה. התפקיד הזה, במסגרת המדינה, הוא מיותר לחלוטין, בדיוק כפי שהמוסד, שוב במסגרתה של המדינה, הוא מיותר לחלוטין. מה גם שמדובר במוסד המקדם ערכים סמכותניים לא-דמוקרטיים בעליל, המאפיינים מנגנונים דתיים, כגון נפוטיזם[3], פטריארכליות, קידום מקורבים וסגור בפני אזרחים אשר כל פשעם הוא שהם אינם דתיים. כדי להתמודד על תפקיד הרב הראשי איני זקוק להשכלה, כפי שמקצוע הרפואה דורש, או ראיית החשבון, אלא אתה צריך קודם כל להאמין באלוהים ורק לאחר מכן לקיים פולחן דתי, רק אז אתה יכול להתמודד על תפקיד ציבורי. היש עוד תפקיד כזה בשירות הציבורי?

אז מדוע להמשיך עם הפארסה הזאת? התשובה שלי היא אחת: כסף. כשהמדינה נותנת כסף, האדם נוטה לקחת. לא יפרקו את הרבנות הראשית ואת בתי הדין הרבניים, למרות שהם יכולים להתקיים באופן וולונטרי לחלוטין, מכיוון שלהיות דתי במדינת ישראל, זה לא רק דבר רוחני אלא גם מקצוע ועסק כלכלי. המדינה הפכה את הדת למקצוע חול ככל המקצועות, נגרות, צבעות, שרברבות וכדומה (כבר פורסם באתר החדשות YNET ב-15 ביולי 2013, כי ישנם רבנים אורתודוכסיים אשר מנהלים אורח חיים דתי ולמעשה הם אתאיסטים ברוחם. בכתבה נכתב כי "רובם מתפרנסים מהמקצוע ופרנסתם היא אמונתם" וזו הסיבה שהם לא "יוצאים מהארון" ונחשפים[4]) ההבדל הוא – ש"העסק האלוהי" הזה משגשג ביותר היום, שכן המדינה מתחזקת את בעלי המקצוע ומספקת להם עבודה באופן תמידי למרות שאין בשירות הזה כל צורך. מדוע אין אינסטלטור ראשי אשר אמור לספק שירותי אינסטלציה לציבור הישראלי? זה היה יכול להיות רעיון טוב ואף פרקטי יותר ממוסד הרבנות: מוסד אחד, אשר מספק אינסטלטורים לאזרחי המדינה.

כאשר מדינה כופה על אזרחיה פרקטיקות פולחניות הקשורות באמונה הסובייקטיבית של האזרח, למשל בתהליך הנישואין, אין היא יכולה להיות מדינה דמוקרטיה תקינה. הגיע הזמן להפסיק עם המשחק הדואלי הזה ולהחליט, האם מדינת ישראל מקיימת יחסים עם מוסדות תורניים-אמוניים-פולחניים או שמא היא מתנתקת מהם ומעניקה להם עצמאות במסגרת המגזר השלישי, כיאה למדינה דמוקרטית מתוקנת. ההינתקות הזאת תיטיב לא רק עם אזרחי המדינה החילוניים, אלא גם עם הדת היהודית שמגעה עם מוסדות המדינה הופכת אותה מדבר "קדוש" למקצוע ככל המקצועות.
היטיב לתאר זאת פרופ' לייבוביץ':
דת אדמיניסטרטיבית. פרופ' לייבוביץ'.
הדרישה להפרדת הדת מהמדינה החילונית הקיימת נובעת מן הצורך הדתי החיוני של מניעת הפיכת הדת לאמצעי-עזר לסיפוק צרכים פוליטיים-חברתיים, מניעת הפיכת הדת למשרד ממשלתי של רשות חילונית, לפונקציה של הביורוקרטיה והאדמיניסטרציה הממלכתית, שהיא "מחזיקה" את הדת ואת המוסדות הדתיים לא מטעמים דתיים אלא כוויתור לקבוצות-לחץ מסוימת מתוך אינטרסים שלטוניים רגעיים ומתחלפים [...] הדת, המשמשת היום אחת הפונקציות האדמיניסטרטיביות של המדינה החילונית, אין לה פתחון-פה אלא באותם סקטורים של החיים הציבוריים שהרשות החילונית מרשה לה לטפל בהם. הדת העומדת ברשות עצמה תהיה האופוזיציה (בה"א הידיעה) העקרונית למשטר המדינה החילונית, אופוזיציה המחייבת אלטרנטיבה ברורה ומפורשת בכל שטחי החיים במדינה ובחברה[5].
אני רוצה לפוצץ את הבלון של נציגי הבית היהודי בכנסת: הבחירות לרב הראשי לא ישנו דבר. לא לאזרחי ישראל, לא למוסד הרבנות, גורנישט, נאדה, כלום. מלבד המשך שיתוף הפעולה של המדינה הדמוקרטית עם מוסד לא-דמוקרטי, סמכותני, פטריארכלי, נפוטיסטי, חשוך, אשר כופה על אזרחי המדינה אורח חיים שאינם מאמינים בו. הגיע הזמן לעשות לזה סוף ולהפריד את הדת מהמדינה. למען הדת ובעיקר למען ערכי הדמוקרטיה בישראל.



[1] יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ישעיהו לייבוביץ', 1979, עמוד 156.
[2] אלא אם כן מחליט האזרח להירשם ברבנות ובכך הוא עתיד להיות מושפע מהחלטותיה העתידיות, למשל בגירושין.
[3] ארבעה מן המועמדים לתפקיד הרב הראשי בבחירות ב-2013 הם בנים של רבנים ראשיים לשעבר: הרב דוד לאו, הרב יעקב שפירא, הרב יצחק יוסף והרב שמואל אליהו.
[4] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4404888,00.html
[5] יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ישעיהו לייבוביץ', 1979, עמוד 164.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה