מחר אקום ואהיה אחר

מחר אקום ואהיה אחר

דיוקן האדם במאה ה-21 הטכנולוגית והפוסטמודרנית

אילו במקרה היו נולדים עתה אנשים אחדים, חדשים לגמרי, כאלה שאינם יודעים עבדות מהי ובה-במידה אינם מתפתים לחירות; שאינם מכירים אפילו את שמה של זו ואף לא את זה של האחרת. אילו היו מציעים להם להיות לנתינים או לחיות באורח חופשי – במה היו בוחרים? אין לי כל ספק שהיו מעדיפים בהרבה לציית לצו התבונה מאשר לשרת אדם אחר, אלא אם כן היו כבני ישראל הללו אשר ללא צורך או כפייה המליכו על עצמם רודן. – אטיין דה לה בואסי[1], אמצע המאה ה-16.

עייפותם ואדישותם של פרטים בחברה מביאות, באופן טבעי כמעט, לתופעות של שליטה ושעבוד חסרי ביקורת מצד סוכנים אחרים בחברה, סוכנים המופיעים בצורות שונות – אליטות, שלטון, פטריארכים, כהני דת וכדומה. רפאלה בילסקי בן-חור מציגה את תפיסת עולמו של ז'בוטינסקי בנוגע לסוגיה זו[2]. תפיסה שאומרת ששלטון רודני משעבד לא צומח בריק חברתי ונובע אך ממוחם הקודח של אנשי שררה תאבי שליטה כאדולף היטלר, בניטו מוסוליני או ג'וזף סטאלין. לחברה יש תפקיד מרכזי בהיווצרותו של אותו מנגנון אלים כמדינה הטוטליטרית בפרט ובהיווצרותה של אווירה דכאנית, חסרת ביקורת ודטרמיניסטית בכלל – היינו כזאת שלאדם אין יכולת להשפיע עליה ועל כן הוא נוטה להסתמך על גורמים חיצוניים כגון המסורת, השלטון והמוסר.

אני רוצה לחזור אחורה מעט, לעבור מנקודת מבטו הכללית של ז'בוטינסקי שראה לנגד עיניו את המדינה הטוטליטרית (הפאשיסטית והקומוניסטית) והחברה האירופאית של המחצית הראשונה של המאה ה-20, אל נקודת מבט פרטית יותר, של אדם הרואה לנגד עיניו מציאות פתוחה וליברלית ופרטים הנוהים כעיוורים אחר מה שז'בוטינסקי כינה בהגותו "מנהיגיזם". אם לשפוט על פי "המשמעת" של האדם, אין הבדל בין החברה של המאה ה-19 לזו של המאה ה-20 לבין זו הנוכחית. כל החברות מונהגות ע"י כוחות תת-קרקעיים כקבוצה ולא כיחידי סגולה. הסיבה לכך היא – כך פשוט יותר להתגבר על חוסר ודאות, על אי-סדר, על הכאוס שמקיף אותנו, במיוחד בעידן הפוסטמודרני ולאור השינויים הטכנולוגיים שמתפתחים בקצב מסחרר מתחילתה של המאה ה-21. האדם זקוק לסדר ומשמעת יותר מתמיד, ואין זה משנה מה אופיו של השלטון, אלא כיצד האדם מפרש את סביבתו. כאשר יצור טבעי מזהה סכנה, הוא נוטה להסתגר בתוך עצמו, להתגונן, למצוא היגיון פנימי ולחיות על פיו.

זהו בן  המאה ה-21, פריק של סדר ומשמעות ממשמעת שיעניקו לו שלווה, ביקורתי מאוד כלפי אי-הסדר וחסר ביקורת כלל כלפי הסדר ש"אימץ במוחו", הכל כדי לשמר את היציבות בעולם האנדרלמוסי הסובב סביבו, עולם שבעורקיו זורמים בכל רגע כמויות בלתי ניתנות לתפיסה של תיאוריות שונות ומגוונות המציעות סדר נכון (במיוחד באמצעות רשת האינטרנט). אדם זה כבול ברשת המרשתת, היא ממרשתת אותו מכל עבר, כולא אותו וטוב לו. אין תלונות בליבו וזו הבעיה, כפי שהניאו-מרקסיזם מבית מדרשו של הרברט מרקוזה קבל כי המהפכה המיוחלת לא תתרחש כי האדם לא חש מדוכא ומשועבד למרות שהוא כן, במקרה דנן האדם של המאה ה-21 חש אקטיבי, פעיל, אך למעשה הוא כלוא ברשת סבוכה של משמעות ממשמעת שתפקידה להגן עליו מפני האנדרלמוסיה המקיפה אותו. כך אנו מקבלים חברה אטומה, לא סובלנית, ביקורתית מאוד וממושמעת כנתין בגרמניה הנאצית, שלא תהיה מסוגלת להשתחרר מכבלי הסדר שטוותה לעצמה ולחיות באותנטיות, בחירות אמתית.

Tabula, Simon Hantai, Centre Pompidou

משמעות ממשמעת – אם אליבא דז'בוטינסקי נהתה החברה האירופית במאה ה-20 אחר מה שהוא כינה "מנהיגיזם", במאה ה-21, נוהים בני אדם אחר "רעיוניזם" כמקור לסדר בסבך הבלגן. הרעיוניזם הינו משמעות הממשמעת את האדם והופכת אותו מסובייקט לאובייקט. רוב בני האדם מאמצים את הרעיונות ואת המשמעויות שנהגו לקבל בסביבתם הקרובה, המשפחה, הקהילה.

א.      דת אלוהית – למרות ההתפתחות המדעית המסחררת ו"התפרצות" הפוסטמודרניזם, בני המאה ה-21 עדיין נוהים ברובם אחר אמונות על-חושיות שאפיונו תקופות בהן המידע שיש ברשותנו היום היה חסר. מדוע בני אדם ממשיכים להאמין ביציאת מצרים, למרות שאין שום עדות לקיומה? מדוע מאמינים אנשים משכילים שאדם צעד על מים, או שהעולם נוצר מאמירת קסם של יצור שמימי? לא רק שהם מחזיקים באמונות אלה, הם מנסים בכל הכוח להמשיך ולהחזיק בהן, למרות שהן איבדו כל אחיזה מציאותית או מוסרית. רבים הם "החוזרים בתשובה", אשר מעידים כי הם "מצאו את הדרך הנכונה", ולא מעטים מהם טוענים כי החלטה זו גרמה להם לשלווה ושקט נפשי. איני יכול להתפלמס עם הרגשה זו. אבל כאן טמונה אפשרות אחת לתשובה מדוע "להחזיק" באמונות אלה: הם משככות כאבים, קלות יותר, עושות סדר בסבך הרעיונות, לא מותירות חלל ריק או תשובות לא ברורות לשאלות מטרידות. הכל מסודר, אין הפתעות, יש משמעות בעולם ויש משמעת בחיי הרוחניים והמעשיים. – יש גם את בני האדם אשר דבקים ב"אורח החיים הדתי" מבלי "להאמין" בהכרח תופעות על-טבעיות. בשבילם הדת היא סדר נטו, והם אף מודים בכך. היא אורח חיים שהחליטו לאמץ כי אחרת העולם היה נראה פתוח מדי, חסר גבולות, ללא דרך. – דת אלוהית היא "רעיון" פופולרי ושכיח, שכן מדובר בתפיסות עולם כוללניות, שלא מותירות ספקות וקשורות לכל תחומי החיים. פשוט וקל.

ב.      דת חילונית – גם דת חילונית היא סוג של משמעות ממשמעת, כלומר תפיסת עולם אמונית שאינה כוללת את העל-חושי. אחת הדתות החילוניות שצוברות פופולריות לאחרונה בעולם המערבי היא דת הטבעונות. כיאה לדת חילונית, אין אל העומד במרכזה, אלא רעיון מוסרי והוא שבעלי החיים ותוצרם לא אמורים להיאכל או להינזק ע"י בני האדם. לכאורה פרקטיקה פשוטה, אך זהו מנגנון שמעניק לאותם אנשים סדר מוסרי בסבך הרעיונות המוסריים האחרים שמקיפים אותם.

ג.        "חיפוש עצמי" – תופעת "החיפוש העצמי" היא תופעה ידועה בעיקר במאה ה-21. ומי מחפש עצמו? אדם החש שהוא עצמו אבד. עומס המידע שמקיף את האדם היום והמחוסר באמת מוצקה אחת, גורמים לו לרצות ולהתנתק מהכל ולבחון מיהו ומהי האמת שלו. לעיתים החיפוש יסתיים במציאה, ואותה מציאה תהיה, כדברי המשורר יהודה עמיחי – "דת חדשה". אותה דת או תשובה, ולא משנה סוגה, גורמת למוצא הרגשה של שלווה, שכן אם לא הייתה כזאת, לא היה מכריז עליה כ"מציאה". יהיו כאלה שלא ימצאו וזה יגרום להם צער רב, יהיו כאלה שאף ישלחו יד בנפשם. הרי מה יותר גרוע מכך שלא הצלחת למצוא משמעות לחיים ומשמעת לדרכיך? ערך מסוים שתוכל לסבול את השעבוד שלך אליו.

ד.      אידאולוגיה פוליטית ומאבק – אימוץ אידיאולוגיה פוליטית ויציאה למאבק למען הרעיון, גם מהווים על פי תפיסתי מקור למשמעות ממשמעות. בדרך כלל בני האדם נוטים לאמץ את האידיאולוגיה מ"בית אבא", כלומר של הוריהם, גם אם אין הם בחנו אותה לעומק. כך, כאמור, קל יותר להתגבר על אי-הסדר השורר בעולם הפוליטי הרווי ברעיונות. קל יותר לתפוס את המקל במרוץ השליחים ולרוץ הלאה מבלי להביט לצדדים, להרגיש מנצח, בזמן שלמעשה אתה שבב בשרשרת מזון, חסר אותנטיות, משועבד. – בישראל דהיום הדבר בולט אף יותר, לא פעם נראה אנשים פוליטיים למשל מצד ימין של המפה המדינית-ביטחונית, מאמצים באופן עיוור את האידיאולוגיה הכלכלית הימנית, כי זה המסר שבדרך כלל יצא מפיו של איש הימין המדיני. למרות שלא אמור להיות בהכרח קשר בין האידיאולוגיה הימנית בתחום המדיני בישראל של 2013 לבין האידיאולוגית הימנית בתחום הכלכלי. עדיין, הסדר צריך להישמר. כל יותר לאמץ תפיסת עולם כלכלית שנחשבת "ימנית" ולמצוא את ההיגיון הפנימי שלה מבלי לבחון אותה באמת, מאשר לאמץ רחמנא ליצלן תפיסת עולם "שמאלנית", לשבור לכאורה את הסדר המחשבתי ואולי ללכת לאיבוד. קל יותר להישאר בבית ולהגן על תפיסת עולם שאינך "באמת" מאמין בה.

ואם נשוב לתפיסת עולמו של ז'בוטינסקי – מי "המרוויח" ממציאות אנדרלמוסית זו בה האדם עושה שימוש במשמעות הממשמעת במעין סוג של מזוכיזם? לפי ז'בוטינסקי מדובר בשלטון הטוטליטרי הממשמע. במקרה שלנו: המסורת ומאמציה. המסורת, הזוכה ליוקרה כמעט בכל חברה, היא כל אותם מנהגים שאינם נובעים מבחירתו של פרט ספציפי בהיסטוריה, אלא נובעים מתפיסות מוסריות, אידיאולוגיות, דתיות קיימות שהשתרשו זמן רב לפניו. המקבילה של המסורת - לה משמעות קולקטיבית גרידא, היא האותנטיות - לה משמעות אינדיבידואלית לחלוטין. כאשר אדם "משתמש" באותנטיות שלו, הוא בהכרח מגבש לעצמו לתפיסת עולם אינדיבידואלית לא-מסורתית. האם כלל ישנה אפשרות לקבל החלטה אותנטית? זו שאלה פילוסופית חשובה שיש לעמוד עליה בזמן אחר ובאכסניה אחרת. כך, כפי שאדמונד ברק חשש מפני "המגיפה" בת זמנו בדמותה של המהפכה הצרפתית ומיד ישב לכתוב את הרהוריו[3], ומכאן צמחה התנועה השמרנית אשר מקדשת את העבר והמסורת נוכח איומים "ניהיליסטים" וחדשים, כך גם המסורת ומאמציה ידיהם על העליונה בעידן מבורדק זה.

ביקורת מרקסיסטית על בן המאה ה-20. הרברט מרקוזה.

צרכן הרעיונות

האדם במאה ה-21 הוא צרכן של רעיונות ולא של מוצרים כפי שהדבר מתבטא בהגותו של הרברט מרקוזה. הרעיונות מעניקים לו שקט, גורמים לו להרגיש שותף, יצרני, פעיל, וכלל לא אדיש לסביבתו כפי שז'בוטינסקי ניתח את החברה בתקופתו. בפועל אי-הסדר סביבו גורם לו לחפש בכוח את הסדר המתאים לו ולכבול את עצמו בגבולות גזרה מדודים המדכאים את האותנטיות שלו מחד גיסא ומעצימים את "הכוחות המסורתיים" מאידך גיסא. מהו האדם בעולם כזה אפוא? אדם המחפש באופן תדיר רעיונות לאחוז בהם, להציג אותם, להציג את עצמו ככזה שמחזיק בהם ולפעול על-פיהם. אם בעבר הקימו מזבח לאלים, היום פותחים שווארמה טבעונית. אם בעבר היה קל יותר לשמוע בחור צעיר אומר – "כנראה שאחזור בתשובה, אבל לא עכשיו", היום קל יותר למצוא אנשים אשר אומרים – "אהיה צמחוני מתישהו, אבל לא עכשיו". המניע של אותם אנשים הוא אותו מניע ואמור לספק להם את אותה הרגשה בטוחה אל מול עולם פוסטמודרני וטכנולוגי שמציף אותנו במידע רב ומסמה את תבונתנו.

האדם החופשי במציאות של אי-סדר, הוא האדם המקבל את אי-הסדר בשלום, אדם שאינו מרגיש צורך להסביר כשאין הסבר ראוי, אדם תאב דעת אך לא תאב מלחמה, אדם שנאבק למען האותנטיות שלו ולא למען המסורת החיצונית לו, אדם אמיץ שלא חושש מביקורת עצמית - לומר, אני המחפש סדר, פריק המשמעות הממשמעת, אימצתי עולם מטאפיסי שאני רוצה להאמין בו ואני מכריז בגאון שאני מאמין בו - יודע שמדובר בבדיה. מחר אקום ואהיה אחר, את זה אומר האדם החופשי, חופשי מכבלי הסדר המדומים שטווה לעצמו. המציאות הנוכחית אינה גזרת גורל, היא תוצר שעבוד האדם למסורות שעבוד "קדומות" בתצורות חדשות ולא מחייבות. השינוי לצערי אינו בר השגה בעידן זה, שכן כדי להשיג מטרות מהפכניות יש צורך בהתלכדות סביב רעיונות שבהכרח יהיו מסורתיים ואנטי-אותנטיים, אין דוגמה בהיסטוריה למהפכה שביטאה רצונות שונים של פרטים בודדים.

צודק ז'בוטינסקי, החברה העייפה היא בהחלט אחת הסיבות לעלייתם של משטרים טוטליטריים באמה ה-20. היום, אותה עייפות שאפיינה את החברה בשנות השלושים של המאה ה-20 אליבא דז'בוטינסקי, הפכה רדיפה חסרת מעצורים אחר רעיון מסדר וממשמע כלשהו בעולם טכנולוגי מתקדם וחסר סדר ואמת. במקום משטר טוטליטרי אנו מקבלים אדם שמנוכר לאותנטיות שלו ומזהה עצמו עם רעיונות מסורתיים שמנוונים אט-אט את החברה האנושית (כולל שלטונהּ), דווקא ככל שהטכנולוגיה מתקדמת ועם קצב התקדמותה גובר אי-הסדר, וככל שגובל אי-הסדר המרדף הופך להיות אקטיבי יותר ואובדן האותנטיות נפוץ בכל הארץ.

Luigi Di Sarro

---

[1] על ההשתעבדות מרצון, אטיין דה לה בואסי (תרגום: ראובן מירן), נהר ספרים, 2007.

[2] מדינה טוטליטרית וחברה עייפה: http://moabing.blogspot.co.il/2013/07/blog-post_24.html

[3] הרהורים על המהפכה הצרפתית, אדמונד ברק (תרגום: אהרון אמיר), הוצאת שלם, 1999