מדינה טוטליטרית וחברה
עייפה[1]
אין ספק שכולם (במאה ה-19) ליברלים כסוציאליסטים, ראו בערך החירות את הערך נשגב ביותר והאמינו בכוחו של האדם התבוני לשנות את המציאות הגרועה ולבנות עולם טוב יותר. הליברלים נבדלו מהסוציאליסטים בדרכים שהציעו כיצד להגיע למצב שבו יהיה האדם חופשי. בעוד שהליברלים מצאו את הפתרונות במסגרת הדמוקרטיה הליברלית, הרי הסוציאליסטים (לא הסוציאל-דמוקרטים) התוו פתרונות שחייבו ראשית את חורבנה של הדמוקרטיה הליברלית. אין ספק שגם הגותו של ז'בוטינסקי, כהגות הליברלית של המאה ה-19 בכללותה, דוחה את רעיון מדינת המשטרה כמנוגד לכל תפיסותיה וערכיה. לכן קורא ז'בוטינסקי לתופעת המדינה הטוטליטרית במאה ה-20 "הנכר" – דהיינו, דבר הזר לכל הגותו.
מסתער עלינו המשטר של מדינת-משטרה. ויותר משהוא איום
כשלעצמו, איומה נכונותה של "התקופה", זו
הנכונות העליזה והמחייכת חיוך רחב, לקבל את פני מדינת-המשטרה, לא רק בלי להתלונן,
אלא אף בתופים ובמחולות. משהו יקר-ערך כבה בנפש
האדם.
יותר משחשש ז'בוטינסקי
מהמדינה הטוטליטרית החדשה, חשש מהשינוי שהתרחש בחברה. כי משטר פסול ניתן למיגור כל
עוד החברה ממשיכה לדבוק בעקרון החירות. אולם משהחברה זונחת את רעיון החירות, הרי
אין תקנה.
 |
| משהו יקר ערך כבה בנפש האדם. ז'בוטינסקי. |
את ההסבר לשינוי הפסיכולוגי
בחברה נועץ ז'בוטינסקי בעייפותה של החברה לאחר האינטנסיביות של המאה ה-19. האנשים
אדישים ומעדיפים שמישהו אחר יקבע את חייהם מאשר לשאת בנטל האחריות. עייפות
פסיכולוגית זו באה לידי ביטוי בשני תחומים מרכזיים. ראשית, הנטייה לבינוניות
והרתיעה מגאוניות. אם במאה ה-19 עודדה החברה את יוצאי הדופן והגאונים, הרי כיום,
אומר ז'בוטינסקי, אין דבר כזה לא בתיאטרון, בספרות, לא באמנויות הפלסטיות ולא במדע
(להוציא את איינשטיין). בעיקר ניכרת עייפות זו באירופה. שנית, הנטייה ל"מנהיגיזם",
דהיינו החיפוש אחר מנהיגים, ולו יהיו אלה אנשים בינוניים בתכלית, כדי שיחשבו בעבור
ההמונים.
העייפות הזאת –
"בעטיה מוגר פולחן החופש. היא
המקור לאותה אדישות בלבו של אדם כלפי דעתו שלו, לאותה אהבה אל המשמעת, אהבה היסטרית, כמעט חושנית לאותו כושר
לחיות בנפש חפצה, ואף לחיות חיי נחת, על פי לוח הזמנים שקובע הזולת. או אם נשוב
לטרמינולוגיה שלי: המאה העשרים מסכימה למחוק מן החיים את יסודות
ה"משחק".
האדם מוותר על הזכות לחירות,
על הזכות לחשוב ולהגן על דעותיו, וזאת משום שאינו רוצה לשאת בחובה הכרוכה בכך –
ליטול את האחריות לתכנון חייו ולניהולם. מרגע שמוותר האדם על הזכות לחירות, מוותר
הוא, אליבא דז'בוטינסקי, על מה שהופך את חיי האדם למוֹתר מהבהמה, על היצירתיות, על
המשיכה אל הבלתי-ידוע, על הסקרנות בכל התחומים. למעשה מוותר הוא על כל מה שיכול
להביא לקידמה. זהו האסון האמיתי שקרה במאה ה-20 – לא המדינה הטוטליטרית אלא החברה
העייפה.
קטע הלקוח מספרה של רפאלה בילסקי בן-חור,
"כל יחיד הוא מלך: משנתו החברתית והמדינית של זאב ז'בוטינסקי",
שיצא בשנת 1988 בהוצאת "דביר".
[1] כל יחיד
הוא מלך: המחשבה החברתית והמדינית של זאב ז'בוטינסקי, רפאלה בילסקי בן-חור, 1988.
עמודים 72-73.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה